כמעט ארבעה חודשים עברו מאז 7 באוקטובר, היום ששינה את ישראל לתמיד, וסיפורי הגבורה והניסים לא מפסיקים להתגלות. אחד הסיפורים המרגשים הוא של אסנת קראוס (56), מרפאה בעיסוק ומנהלת תחום ריפוי בעיסוק של "כללית" מחוז דרום תושבת כפר עזה. לדבריה, בזכות המקצוע שלה, היא הצליחה אחרי שניצלה מהטבח הנורא, לטפל בקהילה החבולה והכואבת שלה.
"אנחנו קוראות למקצוע הזה "נזר הבריאה", היא מספרת, "הוא פותח בתחילת המאה הקודמת לאחר מלחמת העולם הראשונה, והוא מקצוע המקדש חיים, ששם דגש על איכות החיים וחזרה לתפקוד. בזכותו הייתה לי היכולת לתרום את חלקי בהקמה מחדש של הקהילה שלנו", היא אומרת.
"כמה דקות לפני שהתחילו ההפגזות, בעלי ואני יצאנו כמנהגנו להליכת בוקר בשדות", מספרת קראוס, נשואה לצביקה, אם לארבעה וסבתא לשני נכדים. "איך שיצאנו, התחיל צבע אדום, ולפתע הגיח שכן שלנו עם הרכב וצעק, תברחו! יש מחבלים בקיבוץ! הוא ראה את המחבלים עם הרחפנים כששתה קפה בביתו".
בבית חיכו להם שתי הבנות, לירון (24) ומיה (16). מחשש לחדירה לביתם, קראוס גררה את כל רהיטי העץ שלא יהיה ניתן לפרוץ את הדלת, צביקה הוציא את הנשק. "הוא היה משקיף מדי פעם מהתריס אל החוץ וכל פעם כשהוא היה חוזר לממ"ד ומחזיק את הדלת, הבנתי שהמצב מסוכן. הוא לא סיפר, אבל הבנתי.
"כך התנהלנו עד 20:00 בערב. ראיתי שבקבוצת הווטסאפ 'נשות הכפר', יש כאלו שכתבו ואחר כך כבר לא נשמע קולן. היה קשה להכווין את הכוחות כי בקיבוץ אין רחובות מוגדרים וכתובות. אנשי כיתת הכוננות נרצחו ברובם ולכן היינו צריכים לשלוח מיקומים בעצמנו. האתגר לא היה הפחד, כמו הידיעה שחברים שלנו ושל הבנות נרצחו. חוסר האונים, התסכול".
אסנת קראוס: "ריכזו את כולנו בתוך בית אחד, 40 משפחות, מבוגרים, ילדים, כלבים. מדי פעם היו יריות ובאיזור היו ערמות של גופות, גם של ילדים. הכל תוך כדי מטחים וירי. כך עד הבוקר וביום ראשון בצהריים פונינו"
בהמשך היום, החיילים הגיעו לביתם. "בהתחלה הוצאתי להם קפה ועוגות, וכשראיתי שהם רעבים, הוצאתי את כל מה שבישלתי לשבת ובישלתי עוד קציצות. הרי עוד לא אכלנו. בינתיים החיילים נכנסו ויצאו וכמובן שליד כל בית עמד חייל לשמירה. בשעה 1:00 בלילה, ריכזו את כולנו בתוך בית אחד, 40 משפחות, מבוגרים, ילדים, כלבים. מדי פעם היו יריות ובאיזור היו ערמות של גופות, גם של ילדים. הכל תוך כדי מטחים וירי. כך עד הבוקר וביום ראשון בצהריים פונינו לשפיים".
קראוס, לא הרשתה לעצמה לבכות. כאשת עשייה היא החליטה להרים את הכפפה וכבר ביום רביעי, מערכת החינוך במלון עמדה על תילה. היא וחברותיה לקיבוץ, הפעילו את הנוער – בני כיתות ז' עד יב'. "לאט לאט הצטרפו מתנדבים, בעיקר מקיבוץ שפיים, ובתוך שעות, הגיעו ציוד ומשחקים, ריהוט מתרומות. עכשיו יש לנו מערכת לעילא ולעילא וזה עבר למערכת החינוך ולניהול מקצועי. לא נשכח שזה קרה בין לוויות – כמה וכמה ביום. חווינו רכבת הרים של רגשות. הרגשתי שאני עובדת על אוטומט, אבל זה בדיוק המקצוע שלי. ריפוי בעיסוק זה מקצוע של תקומה".
"היה ברור לי שצריך קודם לדאוג לילדים הרכים שלנו של הקהילה. ארגז הכלים שלי כמרפאה בעיסוק היה נר לרגליי, בזמן אמת לא ידעתי לאמר זאת אבל היעד היה ברור וגם הדרך", היא אומרת, "הדבר הראשון שהכנסתי למזוודה כשנדרשנו להתארגן ולצאת, היה הלפ טופ של העבודה. כל מערכות המידע שם וזה היה הכי חשוב לי באותו רגע. כבר ביום הראשון עברתי על המיילים, תיקשרתי עם הצוות שלי והיה לנו חשוב לא לחכות שאנשים יהיו בקריסה ויחפשו אותנו, אלא שאנחנו ניזום ונפנה וניתן להם מענה מהיר והולם ככל האפשר דווקא בימים אלה".
היא מסכמת כי כמובן שלא עשתה זאת לבד. "עשינו זאת בעזרתם של המטפלים בשניידר ובליווי צמוד של אפרת אף היא מרפאה בעיסוק מקיבוץ שפיים שמתמחה בתחום הרגשי בגיל הרך".
חברתה לעבודה ב"כללית", עדי גן אל צ'רי (46), התגלתה גם היא כגיבורה. אחרי ששרדה עם משפחתה את הטבח בנחל עוז, יצאה לשליחות הסברה בעולם. היא ומשפחתה היו נצורים בממ"ד כמעט 24 שעות.
"בשעה 17:30 בשבת ההיא קיבלנו הודעה שצה"ל בדרך לטהר את הבית ממחבלים וממטענים והתבקשנו לצאת רק אם אומרים לנו שהם מצה"ל ומגלן. כמובן שכשהם הגיעו, הם נדמו בעינינו כמלאכים. הם חילצו אותנו מהממ"ד וגילינו בית הרוס ומלא בדם. התמונות שלנו היו חתוכות בסכין ומנופצות על הרצפה. הלחימה נמשכה והוחזרנו לממ"ד אך לפחות עם מים. רק ב-2:30 לפנות בוקר פונינו על ידי החיילים המדהימים שהקיפו את הילדים כך שלא יראו את המראות הקשים מסביב".
ימים אחדים לאחר מכן, המשפחה מצאה את עצמה בדרך לבריסל, עיר הולדתה של גן אל צ׳רי, ממנה עלתה בגיל 6. כך מצאה עצמה גן אל צ'רי, העובדת ככלכלנית ב"כללית" מחוז דרום, כשגרירה של ישראל וסיפרה את סיפורה מעל כל במה אפשרית, מבריסל שם דיברה מול הפרלמנט האירופי, דרך אוסטריה ועד לסן דייגו. "מצד אחד זה מחזק והרגשתי כשליחה, מצד שני זה אינטנסיבי ובארצות הברית הרגשתי שזה קשה מדי. בוודאי שלא קל לספר את זה ואני ממש מחזיקה את עצמי, אבל אני מרגישה שאני הקול של החטופים של נחל עוז. איבדנו 14 שכנים שהם משפחה, ונחטפו לנו שמונה חברים, שניים מהם עדיין בשבי. הם לא יכולים לצעוק משם, ואנחנו חייבים לצעוק את הצעקה שלהם. בינתיים אנחנו כבר מתכננים את חזרתנו לארץ. ניסע ישר למשמר העמק, שם נמצאים החברים מנחל עוז".
