ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה, בראיון באולפן ynet
סכיזופרניה היא אחת המחלות המורכבות והסטיגמטיות ביותר בעולם הרפואה, והציבור נוטה להתבלבל בינה לבין מחלות נפש אחרות. המדע והמחקר אודותיה מתייחסים לסכיזופרניה כאל "מקבץ של מחלות" המשפיעות על כל חולה באופן שונה. הבנת המנגנונים העמוקים במוחם של המטופלים מאפשרת כיוונים טיפוליים חדשים ומענה לצרכים רפואיים שטרם נענו, ד"ר צבי פישל, מנהל מחלקה בבית חולים פסיכיאטרי לשעבר, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה ופעיל נמרץ לשיפור מערכת בריאות הנפש בישראל, בראיון באולפן ynet בנושא.
"סכיזופרניה זו מחלה של המוח, שפוגעת באופן מפושט באזורים רחבים של המוח וגורמת למגוון רחב של סימפטומים", מסביר ד"ר צבי פישל. "זו מחלה שהיא מאוד שכיחה, בערך 1% מהאוכלוסייה לוקים בה".
"זה לא אותה מחלה": מדוע הפגיעה שונה מאדם לאדם?
אחת השאלות המרכזיות היא מדוע המחלה משפיעה באופן כל כך שונה על כל חולה. "סכיזופרניה פוגעת ברצפטורים ובאזורים שונים במוח ולכן כל אדם יכול לבטא הרכב אחר של המחלה. זה אומר גם שהתרופות צריכות להיות שונות בין המטופלים, בגלל הפגיעה באזורים השונים במוח".
ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריהצילום: ירון ברנרד"ר פישל מסביר, כי תסמיני המחלה נחלקים לארבע קבוצות עיקריות:
סימנים חיוביים: כגון מחשבות שווא, הזיות ותחושת רדיפה.
סימנים שליליים: כלומר, תפקודים שקיימים אצל אדם רגיל וחסרים בקרב מתמודדי סכיזופרניה. "למשל, אין להם יכולת לרצות דברים, להחליט מה הם רוצים, לתכנן או ליזום".
מצבי רוח תנודתיים: בין דיכאון לרוממות רוח.
תסמינים קוגניטיביים: ירידה ביכולת ההפשטה, ירידה בתפיסה וירידה ביכולת הלימוד של דברים חדשים.
סכיזופרניה היא מחלה מגבילה מאוד, אך המוגבלות הגדולה ביותר שלה נובעת לעיתים דווקא מהשלב שבו החולה נראה "בריא" כלפי חוץ. "המוגבלות בעצם נובעת מזה שמטופל לכאורה נראה בסדר אחרי שטיפלת בו. הוא כבר לא במצב פסיכוטי, אבל פתאום אין לו את היכולת והאנרגיה הנפשית לעשות דברים, להתארגן, לרצות דברים ולהחליט".
"הדבר הזה גורם לקונפליקט גדול מאוד בין האדם למשפחתו. המשפחה רואה אותו ואומרת: הכל בסדר, יצאת מההתקף, קום תעשה משהו והוא לא מעוניין. הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא לא מסוגל לרצות וזה בסדר. אחד הדברים המרכזיים שאנחנו עושים בטיפול זה להסביר למשפחות: תניחו להם, כי אי אפשר לדחוף אותם".
הדור החדש והמנגנונים החדשים
ההיסטוריה הטיפולית של סכיזופרניה נשענה במשך עשורים על מוליך עצבי אחד: דופמין. ד"ר פישל: "התרופות הראשונות התגלו במקרה. כשבדקו את מנגנון הפעולה שלהן, גילו שתרופות שמייצרות עודף דופמין גורמות לפסיכוזה, ואילו תרופות שחוסמות דופמין מעכבות פסיכוזה. בהמשך, נולד הדור השני של התרופות האנטי-פסיכוטיות, שכללו חומרים מאזנים נוספים, כמו נוראדרנלין ואצטילכולין".
"אם נדבר על שלושת המרכיבים של טיפול - הביולוגי, הפסיכולוגי והסוציאלי, המרכיב הבסיסי הוא המרכיב הביולוגי, המחייב טיפול מדויק והיצמדות לטיפול - שהאדם ייקח את הטיפול לאורך זמן ללא הפסקה. אנשים מפסיקים לקחת טיפול מחוסר תובנה למצבם המחייב טיפול מתמשך. הדבר השני הן תופעות הלוואי. אם אנחנו נפתח מנגנוני טיפול מתאימים לכל חולה, שלא יפתח תופעות לוואי, או שתופעות הלוואי תהיינה נסבלות, בוודאי שנוכל להגיע יותר לשלבים הבאים, למשל 'תיאוריית ההחלמה', לפיה אדם צריך לחיות חיים מלאי משמעות. לא מספיק שלא יהיה פסיכוטי, אנחנו רוצים שיהיה לו טוב בחיים, שהוא ירגיש שהוא תורם לעצמו ולחברה ושהוא עושה את מה שהוא רוצה. אנחנו עובדים על זה ברמה הפסיכולוגית והסוציאלית באמצעות מסגרות שיקום, תעסוקה וחברה, שמטרתן לאפשר למתמודד לחיות חיים בעלי משמעות".
טיפול מוקדם לקבלת התוצאה הכי טובה
"המטרה של כל טיפול היא שנמצא את האוכלוסייה שהטיפול מתאים לה במדויק, כי לא כל אדם מגיב לכל טיפול. שתרופות תעבודנה במנגנונים שונים ושתופעות הלוואי תהיינה כאלה שאו שהן לא קיימות בכלל, במצב אידיאלי, או שאם הן קיימות, הן יהיו נסבלות לאדם ונוכל למנוע אותן, או לטפל בהן בצורה הכי טובה, ואז המטופל ימשיך לקחת את הטיפול, ובכך הוא ימנע התקפים חדשים וימנע את ההידרדרות במצב, כי אנחנו יודעים שככל שבן אדם לא לוקח טיפול, ויש חזרה של ההתקפים, המצב הולך ומחמיר".
ההתמודדות עם סכיזופרניה אינה מסתיימת בקליניקה או בבתי המרקחת; היא מתנהלת מדי יום ברחובות ובבתים, אל מול סטיגמה קשה ודעות קדומות שפוגעות פגיעה אנושה במטופלים. "הסטיגמה לפעמים כל כך פוגעת, שהמסר צריך להיות קודם כל למטופלים ולמשפחות שלהם: אפשר לטפל, צריך לטפל, אל תימנעו מטיפול ותבואו מוקדם כדי שהתוצאה תהיה הכי טובה".
לסיום, מפנה ד"ר פישל קריאה נוקבת ומצפונית לציבור כולו: "אנחנו צריכים להגיד לחברה – אל תתייחסו לחולים שלנו כאל אנשים שצריך להתרחק מהם. תנו להם את מה שהם צריכים, תעזרו להם. אם אתה רואה בן אדם ברחוב שזקוק לעזרה, גם אם הוא נראה משונה או מדבר אל השמיים, אל תתרחק ממנו. אם הוא צריך את עזרתך – תעזור לו. בסך הכל אנחנו מדברים כאן על בני אדם עם מחלה שמגיע להם הטוב ביותר, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות, גם ברמה המערכתית וגם ברמה החברתית".
בשיתוף BMS, ללא מעורבות בתכנים.
