בין חדרי הניתוח בבית החולים אסותא בבאר שבע לבין המאבק הציבורי על השבת החטופים, ד"ר תמי ציוני, דודתו של רס"מ רן (רני) גואילי ז"ל - שוטר, לוחם, וחלל חטוף שעדיין מוחזק בעזה - חיה כבר תקופה ארוכה על קו שבר. "היום אנחנו מבינים שאנחנו ממש במאבק של חיינו. אם אנחנו לא נצא ונילחם עכשיו, נדבר עליו בכל מקום ונדרוש בכל מקום שלא להתקדם הלאה - אנחנו לא נקבל אותו חזרה", אמרה באולפן ynet. צפו בריאיון המלא:
"אנחנו במאבק של חיינו": ריאיון עם ד"ר תמי ציוני
(צילום: ירון ברנר)
לדבריה, בשנים הראשונות מאז נחטף, משפחת גואילי לא עמדה בקדמת הבמה. "במשך השנתיים הראשונות, כשעוד לא היינו היחידים בתוך הדבר הזה, פחות היינו עם הרגל על הגז. גם בגלל שהוא שוטר והמשטרה ביקשה, ופחות היינו בפרונט". אלא שכעת, היא אומרת, המציאות השתנתה.
החשש המרכזי של המשפחה נוגע למהלכים מדיניים שנרקמים מאחורי הקלעים, ובראשם האפשרות להתקדם לשלבים הבאים של ההסכם בלי החזרת כל החטופים. מבחינתם, זהו קו אדום. ד"ר ציוני מספרת שבני המשפחה פועלים גם בזירה הבינלאומית: "משפחת גואילי - עומרי, שירה ואיציק - נמצאים במיאמי, וטלי הצטרפה יחד עם ראש הממשלה נתניהו, כדי להיפגש עם הנשיא טראמפ".
לדבריה, לצד ההערכה למאמצים שנעשו עד כה, המסר שהם מבקשים להעביר לנשיא ארה"ב חד וברור: "אנחנו מודים לו מאוד על כל המאמצים שהוא עשה עד עכשיו, אבל גם לבקש ממנו - בלי להתפשר - לא להתקדם בלי להחזיר את רני. זה חייב להיות תנאי בסיסי ובלתי מתפשר. אי אפשר להשאיר אותו שם. אי אפשר".
ד"ר ציוני מדגישה שהמאבק אינו רק אישי-משפחתי, אלא עקרוני. "אמרנו עד החטוף האחרון - ההסכם. אם אנחנו מוותרים על סעיף מתוך ההסכם, אנחנו בעצם משדרים לחמאס שמותר לו לעשות מה שהוא רוצה, ואנחנו מוותרים לו ומאפשרים לו להמשיך הלאה".
"זה היה הייעוד שלו"
כמי שליוותה את רני מקרוב גם כרופאה וגם כקרובת משפחה, ד"ר ציוני מציירת דיוקן של לוחם שלא ידע לעצור. "אני הרופאה המשפחתית והוא הפצוע המשפחתי", היא אומרת. "הוא היה נפצע על ימין ועל שמאל, הוא תמיד משך את הקצה. גם בתור ילד, גם בצבא, גם בכל מקום. הוא אף פעם לא עצר באדום, במיוחד בלחימה וכשזה היה צורך לצאת ולהציל אנשים".
הפציעה שמופיעה בתמונה הבאה, היא מסבירה, היא פציעה מוקדמת יותר משירותו הצבאי: "שבר באף - משהו בקטנה - ובדיעבד הבנו שגם שבר בברך, שהוא הרבה יותר משמעותי". ד"ר ציוני מספרת כיצד נקראה חזרה לבית החולים אחרי תורנות, וכיצד הבינו את חומרת המצב רק בהמשך. "בכניסה לחדר הניתוח, המנתח אמר לו: אתה לא תצליח לחזור לגולני. אני מבין את הרצון שלך, אבל לגולני אתה לא תחזור".
3 צפייה בגלריה
ד"ר ציוני והאחיין רן גואילי לפני המלחמה, כשסייעה לו רפואית להתגייס לקרבי
(צילום: אלבום פרטי)
הרגעים הללו נצרבו בה. "ליוויתי אותו כל הדרך עד שהוא נרדם, בפרוזדור של חדר הניתוח. כל הדרך - במשך שתיים-שלוש דקות - הוא אמר לי: תמי, את חייבת להסביר לו שאני חוזר לקרבי". גם תחת השפעת חומרי ההרדמה הוא לא ויתר. "שנייה לפני שהוא נרדם, כשהוא כבר מטושטש, הוא אמר לי: תמי, תסבירי לו. תסבירי לו שאני חוזר".
והוא חזר. "הוא עבד, בתוך כמה חודשים הוא חזר לגולני. הוא הגיע למנתח והראה לו". ד"ר ציוני נזכרת בשיקום האינטנסיבי: "כל יום-יומיים הוא היה שולח לי סרטון – עוד יותר מקפל את הברך, עוד תנועה. הוא היה כל כך גאה בזה, והיה לו כל כך ברור שהוא חוזר". מבחינתה, זה לא הפתיע. "גם לי היה ברור. כי רני – כשהוא מחליט לעשות משהו, אין שאלה בכלל".
זהו גם, לדבריה, שורש הטרגדיה הנוכחית. "בגלל זה אנחנו בבעיה שאנחנו נמצאים בה היום". בתוך השיחה עולה גם השימוש של המשפחה בהומור, אפילו שחור. ד"ר ציוני מבהירה: "ברור לנו לחלוטין שאם הוא היה צריך לעשות את זה עוד פעם, והוא היה יודע שזו תהיה הסיטואציה - הוא היה עושה את זה שוב. זה לא הומור שחור. זו מציאות".
כמו בני משפחות חטופים רבים, גם אצלם עלו שאלות של אשמה. "בהתחלה כל אחד מאיתנו האשים את עצמו. הרס"ר של מחוז נגב האשים את עצמו שדחף אותו למשטרה. אני האשמתי את עצמי שעזרתי לו ללמוד למבחנים של היס"ם". אבל בסופו של דבר, היא אומרת, המסקנה הייתה ברורה: "רני היה מגיע לשם לא משנה באיזו דרך. זה היה הייעוד שלו".
היא מספרת כיצד בחודשים שקדמו למלחמה היה צופה שוב ושוב בסדרה על פדויי השבי מסוריה. "הוא הכיר את הסיפור של כל אחד מהם. זה ממש היה משהו מהותי מבחינתו". כשנאמר לו לצפות גם בדברים אחרים, תשובתו הייתה חד-משמעית: "אלה גיבורי ישראל. אלה האנשים שהביאו אותנו לכאן".
ולכן, מסכמת ד"ר תמי ציוני, אין טעם ב"מה היה אילו". "אני לא חושבת ששום דבר ממה שאנחנו היינו יכולים לעשות היה עוצר אותו". עכשיו, מבחינתה, המאבק הוא על דבר אחד בלבד: לא להתקדם הלאה עד שרני גואילי יחזור הביתה.
