בשיתוף בית החולים השיקומי מדיקל קר
שושנה חממי מגיעה כל בוקר למחלקת מונשמים במדיקל קר. אחותה הקטנה, שרה גלית אברהמי, בת 46, מאושפזת במחלקה כבר חצי שנה. המסע הרפואי שלהן התחיל לפני כמעט שנתיים, כששרית חלתה בקורונה ולאחר מכן בדלקת ריאות. מצבה הידרדר והיא הורדמה והונשמה למשך חודש. בשלב מסוים נרשמה התקדמות, אך היא לא החזיקה לאורך זמן. "היא הצליחה לשלוף מעצמה את צינור ההנשמה", מספרת חממי, "ומשם הכל הסתבך שוב".
הן חזרו לאשפוז, הפעם עם פרכוסים, והמצב הידרדר מחדש. "כל פעם חשבנו שעכשיו זה משתפר ואז שוב הייתה נסיגה", היא אומרת. "במצב כזה, את כל הזמן בין תקווה לפחד".
חודשים של חוסר ודאות הובילו אותן לבסוף למחלקת המונשמים במדיקל קר בבת ים, בית חולים שיקומי אינטגרטיבי. "הרגשתי שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה", אומרת חממי. "הבקשה שלי מאלוקים היא שאחותי תהיה בריאה לגמרי ותחזור הביתה - אבל כרגע, כשהיא מונשמת וצריכה להיות בשיקום - מדיקל קר הוא המקום הכי טוב עבורה".
השגרה שלה מורכבת מביקורים יומיומיים אצל אחותה המאושפזת, ישיבה ממושכת לצד המיטה וניסיון לקרוא את הסימנים הקטנים. לדבריה, היא מרגישה הבדל לא רק בטיפול הרפואי, אלא גם בגישה. "הרופאים קשובים ועוזרים בכל בקשה קטנה, גם אם אני מדברת איתם על מחוות שאני מזהה אצל אחותי, לפי המבט, או היד שהיא מניחה על האוזן כי כואב לה - הם תמיד מתייחסים ומטפלים".
מתי אפשר להיגמל מהנשמה – ואיך מחליטים?
חולים לאחר ניתוחים מסובכים, אשפוזים ממושכים או עם מחלות כרוניות שפוגעות בתפקוד הנשימתי, מוצאים עצמם מחוברים למכונת הנשמה לחודשים ולעתים שנים. במקרים כאלה השאלה המרכזית אינה רק איך לטפל – אלא מתי נכון לנסות לגמול אותם מההנשמה המלאכותית ולהחזיר אותם לנשימה עצמאית.
ההחלטה הזו מורכבת: ניסיון מוקדם מדי עלול להיכשל ואף לסכן את המטופל, בעוד המתנה ממושכת עלולה להקשות על תהליך הגמילה ולפגוע באיכות החיים. עבור בני המשפחה, מדובר בתקופה מתמשכת של חוסר ודאות. ד"ר איגור קיסיל, מנהל מחלקת המונשמים של מדיקל קר, מתאר את האתגר: "אנחנו מקבלים את כל החולים המונשמים - גם כאלה שלא בהכרח הוגדרו כבעלי פוטנציאל לגמילה. בתוך הקבוצה הזו אנחנו מנסים לזהות מי בכל זאת יכול להיגמל".
דר איגור קיסילצילום: אנטון פיליןבזכות הגישה הזו, מצליחה המחלקה להשיג אחוז גמילה מרשים, תוך שילוב מחקר מתמיד וגישה שרואה את המטופל. "בשנה שעברה 28% מהחולים שנכנסו למחלקה יצאו ללא מכונת הנשמה. זה אחוז גבוה. כל חולה שלישי שנכנס מונשם, נגמל. זו הצלחה גדולה. הנתון הזה משמעותי במיוחד לאור מצבם של המטופלים: רבים מהם מבוגרים, בני 65 ומעלה, חלקם מעל גיל 80, ולעיתים עם מחלות רקע מורכבות".
במקביל, הצוות עוסק גם במחקר על מטופלים בגיל השלישי לאחר גמילה ממושכת מהנשמה – תחום שבו קיים מידע מוגבל יחסית בעולם. "באירופה ובארה"ב אין הרבה מידע על גמילה של חולים ממכונת הנשמה בגיל מתקדם, משום שהם כלל לא נוטים להנשים חולים מבוגרים. יש אצלנו מטופלים שהגיעו אחרי שנים של הנשמה, ואנחנו מצליחים לגמול אותם", אומר קיסיל. "המטרה היא לא רק לנתק מהמכונה, אלא להחזיר אותם למשפחה עם איכות חיים".
כחלק מהגישה הייחודית, פיתח הצוות מערכת קריטריונים שמסייעת להעריך את המוכנות של המטופל לגמילה. "הקריטריונים שפיתחנו פורסמו בכתב עת הרפואי המוביל Advances, ומשמשים ככלי נוסף בתהליך קבלת ההחלטות. אנחנו לא רק מטפלים בחולים - אנחנו כל הזמן בתהליך מדעי, מחפשים דרכים לשפר את הטיפול ולעשות אותו יעיל יותר", אומר קיסיל. "במקומות אחרים מנתקים ממכונת הנשמה ובודקים איך המטופל מגיב. אצלנו עושים הכל בהדרגה, בעדינות ובבטיחות, עם גיבוי של מערכת מתקדמת. ב-99% מהמקרים, אם אנחנו אומרים שחולה מוכן לגמילה, אנחנו לא טועים."
גישה הוליסטית: לראות את האדם, לא רק את המחלה
הטיפול במטופלים מונשמים אינו מתמקד רק במערכת הנשימה. "הרבה מטופלים מתמודדים במקביל עם מחלות נוספות כמו אי ספיקת לב, כליות, סוכרת, ולעיתים גם עם עומס רגשי כבד. אנחנו מטפלים לא במחלה אלא במטופל, עם כל ההיבטים הנפשיים, הרגשיים והמחלות הנלוות שלו", מסביר ד"ר קיסיל. "יש לנו עובדת סוציאלית, בר רופא, והיא היהלום של המחלקה, מבחינתי. היא עובדת גם עם המטופלים וגם עם משפחות, ויש גם פסיכולוג, יפתח רואי וייס, שעובד עם המשפחות וגם עם הצוות כשצריך".
עבור חממי, שאחותה מאובחנת עם פיגור שכלי ואפילפסיה קשה, הגישה ההוליסטית והיחס של הצוות הם חלק משמעותי מהחוויה החיובית בבית החולים. "כשרק הגעתי והייתי ישנה לידה, ארגנו לי כורסה נפתחת, הציעו סט של מצעים, כדי שארגיש בנוח. נתנו לי הרגשה שאני חלק בלתי נפרד מהטיפול בשרה, ולכן צריך לטפל גם בי", היא מספרת על הקשר החם שנוצר. "צוות האחיות, ואפילו צוות המנקות, כולן חברות של שרה. היא אוהבת להושיט להן יד, הן מדברות אליה, כולם נותנים לה הרגשה טובה, חום ואהבה".
חממי מסבירה כי הקשב הרפואי מתבטא אפילו בפרטים הקטנים ביותר: "אם היא לא אכלה ארוחת בוקר כמו שצריך, הצוות מנסה להבין איך לעזור לה. אם יש עלייה בחום, הרופאה ישר תבצע בדיקות דם".
2 צפייה בגלריה
"נתנו לי הרגשה שאני חלק בלתי נפרד מהטיפול בשרה, ולכן צריך לטפל גם בי"
(באדיבות יח"צ מדיקל קר)
הסביבה כחלק מתהליך הריפוי
בהתאם לגישה האינטגרטיבית של מדיקל קר, המחלקה מיישמת גם פרקטיקות לא שגרתיות. "אנחנו משתמשים באופן נפוץ באמבולנס משאלות. למשל, עבור חולה שמרותק למכונת הנשמה ולא יכול לצאת מהמחלקה – לוקחים אותו לחוף הים, לאירועים משפחתיים, הכל למען הרווחה של המטופל", מספר ד"ר קיסיל.
הגישה הזו באה לידי ביטוי גם בסביבה הפיזית של המחלקה. חדרי האשפוז עוצבו מתוך מחשבה על השהות הממושכת של המטופלים ובני המשפחה: "מחלקת המונשמים שלנו היא הראשונה בארץ שלוקחת בחשבון גם את העיצוב כחלק מהטיפול האינטגרטיבי. אנשים שמחוברים למכונות הנשמה ובני משפחותיהם נמצאים במצב מאוד רגיש", מסביר שאולי הרציק פז, מנכ"ל מדיקל קר.
שאולי הרציק פזצילום: אנטון פיליןכחלק מהחלטות העיצוב, "עיצבנו את חדרי האשפוז עם תאורה רכה וייחודית, עם מחיצות שמכניסות תחושה של טבע ירוק לחדרים, מנורה שעוצבה באופן מיוחד מעל מיטת המאושפז כדי להעביר תאורה דרך זכוכית עם הדפסת צמחי יער - לתחושת רוגע ונינוחות מקסימלית", ממשיך הרציק פז. הבחירה למקם את המנורות הייחודיות מעל מיטת המאושפזים משמעותית במיוחד עבור המטופלים המונשמים, שמבטם מופנה אל התקרה במשך שעות ערוּת רבות. "החדרים מרווחים, רובם חדרים לבודד או לזוג, שמאפשרים לבני המשפחה שהייה נינוחה ונעימה לצד יקיריהם".
חממי מסכמת: "יש במחלקה הרגשה שכולם פועלים למען אותה מטרה. הם נותנים לנו תחושה שנעבור את הכל יחד ושכולם שותפים לדרך".
בשיתוף בית החולים השיקומי מדיקל קר
