באחד מרגעי השיא של הסרט המופתי "ואלס עם באשיר", יושבת דמותו של היוצר ארי פולמן לשיחה עם החבר המטפל ומתארת לו את ליל הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון: "אני אגיד לך מה מדהים אותי. היה טבח, את הטבח עשו נוצרים. מסביב היו מעגלים של אנשים, שלנו. כל מעגל היו לו רסיסי מידע. במעגל הראשון היה הכי הרבה מידע ועדיין לא נפלו לאנשים האסימונים, לא הבינו שמה שהם רואים זה רצח עם". פולמן, שזיכרונות מלחמת לבנון הראשונה נמחקו אצלו במשך שני עשורים, נזכר פתאום בפצצות התאורה שנורו והאירו באור יום את הזוועות שביצעו הפלנגות בתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים.
החבר המטפל ששומע את תיאור אותו הלילה מניח הסבר לשכחה של פולמן: "הסיבה שלא זכרת את הטבח, בגלל שבתפיסה שלך המעגל הראשון של הרוצחים והמעגל שמסביב היה אותו מעגל. בגיל 19 הרגשת אשם, לוהקת לתפקיד הנאצי בעל כורחך. זה לא שלא היית שם, היית שם, הרמת תאורות, אבל לא עשית את הטבח".
4 צפייה בגלריה
"פציעה מוסרית היא נחלתם של אלה שתפיסת העולם המוסרית שלהם מורכבת ופחות פשטנית"
(צילום: דובר צה"ל)
40 שנה אחרי מלחמת לבנון הראשונה, וכאשר ישראל רק מתחילה להתמודד עם השלכות הטבח ומלחמת השבעה באוקטובר, פולמן משמש דוגמה למה שהפסיכולוגיה מכנה כיום "פציעה מוסרית" (Moral Injury). מונח חדש יחסית שעדיין לא זכה לאבחנה רשמית אבל מוכר כתופעה קלינית עם ביסוס מדעי רחב. "שנים אמרו שזה PTSD אבל PTSD הוא מצב של סכנת חיים", מסביר פרופ' יוסי לוי בלז, שחוקר את התופעה מזה כעשור, הרבה לפני 7 באוקטובר. "ארי פולמן לא היה בסכנת חיים. הוא עמד על הגג וירה פצצות תאורה. אבל הוא מספר כי הקוד המוסרי הפנימי שלו אמר לו: היית לא בסדר. שיתפת פעולה עם טבח".
במילים אחרות, "פציעה מוסרית" היא הקונפליקט בין הקוד המוסרי של האדם לבין מעשים שביצע או היה עד להם. וכפי שמיד נראה, עלולות להיות לכך השלכות קשות על הנפש, מדיכאון ועד מחשבות אובדניות. "הצבא, כמו כל מדינת ישראל, יצא למלחמה אחרי 7 באוקטובר בעמדה מאוד תוקפנית", מתאר לוי בלז. "הביטוי Never Again is Now שהדהד בתחילת המלחמה, אמר בעצם: אנחנו הולכים להתמודד עם הנאצים המודרניים". לדבריו, הלך הרוח הזה יצר קרקע פורייה לפציעות מוסריות שמתגלות רק בדיעבד. "כשאתה נכנס ככה ללחימה עם רצון לנקמה, אתה עושה דברים שלאחר מכן יכול להיות שתתבונן עליהם אחרת".
פרופ' יוסי לוי בלזצילום: יובל חןלוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי באוניברסיטת חיפה, אינו רק חוקר היושב במגדל השן. הוא דוגמה נדירה למצב שבו חוקר מוצא את עצמו גם בשדה המחקר האקדמי וגם בשדה הקרב בעת ובעונה אחת. מאז השבעה באוקטובר הוא שירת קרוב ל-300 ימי מילואים, כאשר במסגרת תפקידו כפסיכולוג קליני בחיל המודיעין פגש מאות חיילים – בשדה הקרב ובהמשך, כשפשטו מדים, בחדר הטיפולים או בריטריטים שליווה. הסיפורים ששמע מהם אינם אנקדוטליים; הם מטרידים, דורשים תשומת לב, ונמצאים בהלימה לתוצאות מחקרים שערך לוי בלז בעשור האחרון עם עמיתו, פרופ' גדי זרח מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל, על "פציעה מוסרית" והשלכותיה על הנפש.
פרופ' יוסי לוי בלז: "הביטוי Never Again is Now שהדהד בתחילת המלחמה, אמר בעצם: אנחנו הולכים להתמודד עם הנאצים המודרניים. כשאתה נכנס ככה ללחימה עם רצון לנקמה, אתה עושה דברים שלאחר מכן יכול להיות שתתבונן עליהם אחרת"
"שמעתי לא מעט חיילים מספרים על מקרים שבהם ירו באנשים ואחר כך התברר שהם בלתי מעורבים", מספר לוי בלז. "בחיל המודיעין פגשתי מקרים של אנשים שאמרו: 'תקשיב, שמתי איקסים על בתים שבחודש הראשון גמרו 3,000-2,000 פלסטינים, וזה היה נראה נכון, זה היה נראה צודק, ואני גם לא אומר את זה בביקורת כי באמת ככה היינו וככה הרגשנו'. המושג הזה שנקרא 'נזק אגבי', שהיה מאוד נוקשה לפני המלחמה, הפך להיות הרבה יותר נזיל בתחילת המלחמה. שוב, מתוך אותן נסיבות - כי אם סינוואר יושב בתוך בניין ומסביבו 50 או 100 בני אדם, אתה מבין שהשאלה אם להוריד אותו או לא היא שאלה יותר קלה מאשר ב-6 באוקטובר".
"מחזיקים עולל קטן ופתאום זה עולה"
לא כולם יחוו את ההשלכות של פציעה מוסרית, בטח לא מיד, אבל מי שמתקיים אצלו קונפליקט בין המראות והמעשים לבין קוד מוסרי פנימי נמצא בקבוצת סיכון. "אחת המורכבויות של פציעה מוסרית היא שלא תמיד היא מופיעה ברגע שאתה מבצע את הפעולה. לפעמים שבוע אחר כך, שבועיים אחר כך, כשאתה מוריד את המדים בסיום המילואים, ולפעמים גם שנים לאחר האירועים", אומר לוי בלז. "פגשתי לא מעט אנשים שזה קורה להם כשנולד להם ילד ראשון. הם מחזיקים עולל קטן וטהור בידיים ואז פתאום עולה להם במחשבה האירוע ההוא, הקונפליקט ההוא, רגע מהמלחמה ההיא - והסתירה בין הערכים שלהם, בין העמדות שלהם כלפי העולם, כלפי בני אדם וכלפי האנושות כולה, לבין מה שהם ביצעו או ראו. הסתירה הזאת הופכת להיות בלתי נסבלת, והיא זו שבלב הפציעה המוסרית".
פרופ' גדי זרחצילום: הרימוניםלוי בלז וזרח החלו לחקור את התופעה בשנת 2017 בקרב חיילים בישראל. "ב-2017 התחיל בעולם גל של מחקרים שבודקים את הנושא הזה", אומר זרח. "אמרתי שלא יכול להיות שאין פה בישראל - מדינה למודת טראומה עם אחוז מאוד גבוה של חוקרי טראומה באוכלוסייה - מחקר על הנושא החשוב הזה. משם זה התחיל, ניסיון לבדוק אם התופעה קיימת גם פה".
מאז פרסמו השניים קרוב ל-30 מאמרים וביצעו מחקרים עוד לפני 7 באוקטובר – בקרב לוחמים לשעבר ואנשי צוות רפואי בתקופת הקורונה. בחלק מהמחקרים עקבו אחר לוחמים מהשירות הסדיר ועמוק אל תוך חיי האזרחות שלאחר מכן, תוך שהם מצביעים על נוכחות בולטת של פציעות מוסריות. "אחד הממצאים הראשונים שהראינו עוד ב-2019 הוא שכמו בכל צבא אחר בעולם - האמריקני, הבריטי - גם בישראל, בין 20% ל-35% מהחיילים מדווחים שחוו לאורך שירותם לפחות אירוע אחד עם פוטנציאל לפציעה מוסרית", מספר זרח. "אלה אחוזים מאוד דומים למה שראינו בצבאות אחרים. הראינו במחקר שככל שאדם נחשף ליותר אירועים כאלה, כך הוא מועד יותר לתוצאות שלהם, וככל שיש לו יותר תוצאות - כך הוא מועד יותר להשלכות כמו תסמינים פוסט-טראומטיים".
4 צפייה בגלריה
"מלחמה זה דבר נורא תמיד, אבל כשהיא בתוך אוכלוסייה אזרחית היא מעמידה חיילים בפני סיטואציות בלתי אפשריות". ההרס בעיר עזה
(צילום: REUTERS/Karamallah Daher)
בימים אלה אוספים החוקרים נתונים עדכניים ממלחמת השבעה באוקטובר. הם יפורסמו בחודשים הקרובים, אולם לוי בלז כבר מספק אינדיקציה ומעריך שהם יהיו גבוהים בהרבה מהשליש – נתוני פעילות מבצעים בשגרה. "אין ספק שבקרב חיילי צה"ל וחיילי מילואים יש עלייה בשיעורי הפציעה המוסרית יחסית למצב של תעסוקה רגילה בשטחים", הוא אומר. "הניסיון הקליני וההבנות המדעיות שלנו מבהירים שכשיש מלחמה, האינטנסיביות רבה יותר ומספר הפעולות גדול יותר, ולכן אפשר לשער ביתר ביטחון שמספר האנשים עם פציעה מוסרית עולה מאוד – כמו גם מספר האנשים עם PTSD. עדיין אין לנו נתונים ודאיים וחד-משמעיים, אבל ממדגמים שונים ומהניסיון הקליני ניתן לומר שכ-40%-50% מחיילי צה"ל, בדגש על מילואים, התמודדו במהלך הלחימה עם אירועי פציעה מוסרית".
פרופ' גדי זרח: "אנשים יצאו למלחמה הזאת להגן על המדינה, כשחלקם בעצמם פגועים – אין כאן מישהו שלא מכיר מישהו שנפגע. לצאת עם עוצמות כאלה זה לפעמים מטלטל במפגש עם הצד השני. ואז אתה אומר רגע: 'מה עשיתי, זה היה נכון או לא נכון?'"
זרח מצביע על אלמנטים נוספים שמעלים את הסיכון: "אנשים יצאו למלחמה הזאת להגן על המדינה, כשחלקם בעצמם פגועים – אין כאן מישהו שלא מכיר מישהו שנפגע. לצאת עם עוצמות כאלה זה לפעמים מטלטל במפגש עם הצד השני. ואז אתה אומר רגע: 'מה עשיתי, זה היה נכון או לא נכון?' ודבר נוסף, ואולי הכי חשוב – זו מלחמה שהתרחשה בסביבה אזרחית עם אויב שבציניות הרבה פעמים השתמש באוכלוסייה האזרחית ובמתקנים אזרחיים. מלחמה זה דבר נורא תמיד, אבל כשהיא בתוך אוכלוסייה אזרחית היא מעמידה חיילים בפני סיטואציות בלתי אפשריות, כשלא ברור מי האויב ומי אזרח תמים".
"זה לא אומר שצה"ל אינו מוסרי"
מחקרים שנעשו בעולם מצאו כי בקרב אלה שדיווחו על חוויה עם פוטנציאל לפציעה מוסרית, שישה אחוזים יפתחו את התופעה הרחבה של פציעה מוסרית על כל השלכותיה. "יש בגדול שתי קבוצות", מסביר זרח. "תופעות שקשורות בבושה - מה שאנחנו קוראים 'רגשות מוסריים': אשמה, הלקאה עצמית, גועל מעצמי, תחושה שעשיתי משהו נוראי, חוסר אמון ביכולת שלי להיות בן אדם מוסרי. הקבוצה השנייה היא מה שאנחנו מכנים Trust Violation, 'הפרת האמון': זעם, כעס, אובדן אמון במערכת, ריחוק מאחרים, ציניות, קושי גדול מאוד לשאת את הקשר הבין-אישי. שתי התופעות המרכזיות הקשורות בפציעה מוסרית עוסקות בשינויים בדרך שבה אדם תופס את עצמו, את החברה, את העולם ואת אופיו".
לדברי החוקרים, אם ביטויים אלה לא מקבלים מענה טיפולי, הם עלולים להתפתח למגוון סוגים של פסיכופתולוגיה: "זה יכול להתבטא בתסמינים פוסט-טראומטיים, דיכאון, חרדה, שימוש בחומרים ועד חשיבה אובדנית".
4 צפייה בגלריה
"החברה שולחת את הילדים שלה לשדה הקרב, היא צריכה להיות אחראית להם ולעשות כמה שאפשר כדי לסייע"
(צילום: דובר צה"ל )
מצפייה בהרצאות שנתנו הפרופסורים לוי בלז וזרח בכנסים מקצועיים, נראה שחלקים בקהל מזהים את המונח "פציעה מוסרית" כנפיץ - כזה שסותר את הנחת המוצא שצה"ל הוא "הצבא המוסרי בעולם". "היו הרצאות שבהן קמו אנשים וצעקו עלי: 'מה פתאום אתה אומר שחיילי צה"ל לא מוסריים'", משתף לוי בלז.
"אז חשוב להגיד: פציעה מוסרית מתרחשת בכל צבא בעולם. ולא רק בצבאות – גם בארגונים, בבתי חולים, בבתי ספר, בקרב מורים ובקרב מטפלים בבריאות הנפש. בצבא היא מתרחשת כל פעם שצבא פוגש אוכלוסייה אזרחית בתעסוקה המבצעית שלו. זה קרה בארצות הברית במלחמות באפגניסטן ובעיראק. זה לא אומר שצה"ל אינו צבא מוסרי - זה אומר שיש קונפליקטים כל הזמן. בדיוק כמו שלא נגיד שהצבא חלש כי יש בו חיילים שסובלים מ-PTSD, כך לא נכון להגיד שהצבא לא מוסרי כי יש בו פציעה מוסרית".
ד"ר תמר לביאצילום: רן יחזקאלעדות לנפיצות הנושא בשיח הציבורי הישראלי מתקבלת גם מן העובדה שבצה"ל מעדיפים את המונח "פציעה זהותית" על פני "פציעה מוסרית". זרח ולוי בלז נאלצים בכל הזדמנות להבהיר שלמחקרם אין אג'נדה פוליטית - שניהם גדלו באריאל מעבר לקו הירוק - אלא מוטיבציה עמוקה לסייע לכל מי שנפצע וכואב. "זה לא עניין פוליטי לטפל בחיילים", אומר זרח. "החברה שולחת את הילדים שלה לשדה הקרב, היא צריכה להיות אחראית להם ולעשות כמה שאפשר כדי לסייע. זה לא דיון פוליטי על מה מחליש ומה לא, אלא על מה יכול לסייע ולשקם את מי שנדרש להתמודדויות הללו".
ד"ר תמר לביא: "אנחנו רואים את זה המון - את מי שמתייסרים על פעולות שעשו: פגיעה באזרחים, ירי על בניינים שהתמוטטו, ראיית גופות בשטח, כניסה לבית ופתאום חדר ילדים"
ד"ר תמר לביא, פסיכולוגית קלינית מומחית לטראומה, ערכה בשיתוף פרופ' רחל דקל ספר ובו עדויות של עשרות אנשי טיפול שהיו בשטח לאורך כל תקופת המלחמה ("קו של אור", הוצאת פרדס בשיתוף נט"ל). הספר, שייצא לאור בימים הקרובים, כולל פרק על פציעה מוסרית שכתבו הפרופסורים זרח ולוי בלז. "אנחנו רואים את זה המון - את מי שמתייסרים על פעולות שעשו: פגיעה באזרחים, ירי על בניינים שהתמוטטו, ראיית גופות בשטח, כניסה לבית ופתאום חדר ילדים", מתארת לביא. "מצד שני, אתה נכנס לבית ומאחורי חניית אופניים יוצאים אליך חמושים - ואם אתה לא יורה, הם יורים עליך. ואז אתה מבין שבפעם הבאה שאתה נכנס, אתה קודם כל מרסס את חניית האופניים, ורק אחר כך נכנס".
כאמור, לא כל מי שנכח בסיטואציות כאלה יחווה פציעה מוסרית. "אם אני מחלקת בגדול", אומרת לביא, "יש את מי שעושים פעולות ומאמינים שהן מוצדקות בגלל מה שעשו לנו. יש את מי שנקלעו לסיטואציות ומבינים שבתוך ההקשר הצבאי הם עשו דברים שלא שייכים למערכת הערכית של היום-יום, והם יחיו עם זה. ויש את מי שלא מצליחים לחיות עם זה".
"בסופו של דבר פציעה מוסרית היא נחלתם של אלה שתפיסת העולם המוסרית שלהם מורכבת ופחות פשטנית", אומר לוי בלז. "אז יש קונפליקט בין הפעולה לבין מה שהם מרגישים. אני חושב שאנחנו רוצים חיילים כאלה כדי לשמור על צלם אנוש. בעיניי זה מחזק את הצבא".
לא רק חיילים - אחד מכל שני אזרחים בסכנה
ממד נוסף של פציעה מוסרית, ואולי הכואב ביותר, הוא כאשר היא קשורה בתחושת בגידה. לביא מתארת מקרים מהקליניקה של חיילים שהופקרו: "אנשים שהשאירו אותם על כביש באמצע עזה כי 'עוד מעט תעבור שיירה', או חיילים שהמפקד שלהם לא הסתער בבוקר 7 באוקטובר וחיכה לאישור, בזמן שאחרים ירו במנעולים של מחסני החירום. הם חווים תחושת הפקרה ובגידה, ומחזיקים בזה. באים לקליניקה שנתיים אחרי ומדברים על זה, כי זה כואב להם".
זרח מסביר כי חוויית הבגידה משותפת לחיילים ולאזרחים כאחד: "זו אחת הדוגמאות המובהקות לאיך פציעה מוסרית הופכת לחוויה משותפת. הגרפיטי 'איפה הייתם שמונה שעות?' הוא ביטוי לתחושת ההפקרה. בשיר '100' של ג'ימבו ג'יי הוא אומר: 'חייגנו מאה, מאה פעמים, מאה לא עונים'. הוא אמר את זה כל כך הרבה יותר טוב ממני".
הנתונים שנאספו במחקריו של לוי בלז תומכים בכך באופן דרמטי: במדגם מייצג של החברה הישראלית שנערך חודש אחרי הטבח, 48% מהאוכלוסייה דיווחו על חוויית בגידה מצד מנהיגים ומפקדים. יתרה מכך, מי שדיווח על תחושת בגידה סבל מרמות גבוהות יותר של דיכאון, שחיקה ותסמינים פוסט-טראומטיים גם שנה וחצי אל תוך המלחמה. "משבר החטופים יצר פצע מוסרי ענק", מוסיף לוי בלז. "לא מעט ישראלים הרגישו שהפעולות שמתבצעות בזמן אמת נוגדות את צו המצפון שלהם ושל החברה ממנה הם באים".
4 צפייה בגלריה
"יש לכולנו חובה אתית להשתנות בעקבות מה שקרה". יוצאים מעזה, אבל עזה לא יוצאת מהראש
(צילום: דובר צה"ל)
את המעקב אחר החברה הישראלית החל לוי בלז עוד לפני המלחמה, בשיאה של המחאה נגד המהפכה המשפטית. באוגוסט 2023, בשיא המחאה, דיווחו כ-73% עד 80% ממדגם מפגינים של 5,000 איש על חוויית פציעה מוסרית מסוג "בגידה" מצד מנהיגיהם. לטענתו, ייתכן שגם ההתנתקות ב-2005 יצרה פצע דומה בקרב הציבור הדתי-לאומי, שלא קיבל בזמנו הכרה לכאב המוסרי שחווה.
"אם היינו עושים תהליך ומבינים שהחבר'ה בחולצות הכתומות, בנוסף לכל מה שחוו, חוו פציעה מוסרית מסוג בגידה – כי ראו מפקדים, מנהיגים ומוסדות מבצעים פעולות שנוגדות את הקוד המוסרי שלהם – והיינו נותנים להם הכרה לכאב שלהם ומציעים תהליכי תיקון, יש אולי סיכוי שכל מה שקרה במחאה המשפטית לא היה קורה", אומר לוי בלז. "האנשים האלה חוו עוצמה כזו של ניכור מאלה שהיו אמורים להכיר בכאב שלהם, שהם אמרו: 'לא עוד'. עד כדי לנסות להפוך את המדינה ולשנות את אורחות חייה. עד כדי כך פציעה מוסרית יכולה להיות קשה וכואבת ועד כדי כך יש לה השלכות נפשיות".
למרות הקושי, החוקרים אופטימיים לגבי היכולת של צה"ל והחברה הישראלית להתמודד עם הנושא - בתנאי שלא נברח ממנו. המסר ללוחמים שחזרו הביתה הוא חד-משמעי: אתם לא לבד. "יש לכולנו חובה אתית להשתנות בעקבות מה שקרה", מסכם זרח. "להפוך לחברה יותר מכילה וחומלת על דברים שמתרחשים בשדה הקרב. ברגע שהחברה יותר חומלת, יש יותר סיכוי לשיקום".
