שמי יעל רזון, אני בת 46, נשואה לארז ואמא לעמית, לנועם וליונתן. עד לפני שנתיים עבדתי כמנהלת מחלקת ארגון ושיטות בחברה גדולה, והחלטתי לעזוב עבודה ואנשים שאהבתי כי נפגשתי עם עולם הסרטן בהקשר משפחתי – אמא שלי חלתה בסרטן השחלות (ובינתיים החלימה) וחמותי חלתה בסרטן השד, ולפני כשבעה חודשים נפטרה.
קראו עוד:
באותה תקופה הרגשתי מחנק בחיים מעצם השילוב בין עבודה אינטנסיבית לטיפול באמי, בחמותי - וכמובן, בשלושת הילדים בבית. הרגשתי שכדי שאוכל לשמור על השפיות, אני צריכה לקחת פסק זמן מהעבודה, וכך עשיתי. לא תיארתי לעצמי שאפגוש את העולם הזה מקרוב כשחליתי בסרטן צוואר הרחם בעצמי.
3 צפייה בגלריה
יעל רזון. "פתאום, מתהליך 'טכני' של טיפולים עוברים לדבר על כימו והקרנות, והשיח הופך להיות על סרטן"
(צילום: באדיבות המשפחה)
לא רוצה ולא מוכנה לחיות בפחד
בתחילת ינואר 2020 הגעתי לרופא הנשים לבדיקה שגרתית, בלי כאבים או דימומים. כשנכנסתי לחדר, שאלתי אותו במקרה מתי הייתה הפעם האחרונה שביצעתי בדיקת פאפ. הוא ענה שלפני שנתיים, ועל פי הקופה צריך לעשות כל שלוש שנים, אבל מכיוון ששאלתי, הוא יעשה לי את הבדיקה. בדיעבד, מזל שהוא ביקש לבדוק אותי, כי הפאפ יצא לא תקין. בעקבות הבדיקה הרופא ביצע לי קולפוסקופיה, ובה התגלה שיש לי וירוס פפילומה מזן 16, זן סרטני, ושאני נמצאת במצב טרום-סרטני שלב 3, שהוא השלב הגבוה ביותר מהסוגים הטרום-סרטניים.
בשלב זה נשלחתי לגינקואונקולוג והלכתי באופן פרטי לרופא שטיפל באמא שלי וסמכתי עליו – ד"ר מריו ביינר. הוא טיפל בי באמצעות קוניזציה - ניתוח שבו מסירים את החלק התחתון של צוואר הרחם, היכן שנצפה הנגע שנוצר מהווירוס. במקביל, נלקחו מספר דגימות. לאחר כחודש הגיעה התשובה שבאחת מהן נראתה חדירה של גידול בגודל שני מ"מ. מדובר בגידול קטן מאוד, בשלב הכי ראשוני של סרטן צוואר הרחם, אבל הרופא המליץ - מכיוון שכבר סיימתי עם ההריונות וכדי לא לקחת סיכונים מיותרים - שאבצע ניתוח לכריתת הרחם, צוואר הרחם והחצוצרות. הסכמתי איתו, וכולנו הנחנו שבזה יסתיים הסיפור.
טיפולי הכימו שמקבלים לצוואר הרחם לא גורמים לנשירת השיער. זה כמובן טוב, אבל מקשה להסביר לסובבים אותי את גודל האתגר שעימו אני מתמודדת. אנשים לא "ראו עליי" את החזרה הביתה באפיסת כוחות עם בחילות, עייפות ורק רצון להיכנס למיטה
באמצע אפריל ביצעתי את הניתוח ונקבעה לי ביקורת לקבלת התשובה מהפתולוגיה. ארבעה ימים לפני הביקורת, חמותי נפטרה, ויצא שהגעתי לביקורת ביום הראשון לשבעה, בתחושות קשות. גם הבשורות מהרופא היו קשות. התברר שהגידול היה בגודל של כשישה מ"מ - אמנם, קטן יחסית, אבל גדול יותר ממה שחשבנו. המשמעות הייתה שאני נמצאת בשלב מעט יותר מתקדם של המחלה, בנקודה שבה אין דרך לדעת אם יש גרורות או לא. לא קל לקבל בשורה כזאת. פתאום, מתהליך "טכני" של טיפולים עוברים לדבר על כימו והקרנות, והשיח הופך להיות על סרטן.
מה שהפך את הסיטואציה לקשה עוד יותר היתה ההכרעה שעברה לידיי. נאמר לי ש-91% אין לי כלום, וכבר הוציאו את כל הגידול בניתוח. יכולתי לא לעשות כלום ולהיות במעקב, אבל אם מתישהו תהיה התפרצות של הגידול, יהיה קשה יותר לטפל בו. אופציה נוספת הייתה לבצע הקרנות לאגן וטיפולי כימו במינון מניעתי נמוך. אחרי שבוע של מרדפים אחרי רופאים והתייעצויות קיבלתי החלטה שאני לא רוצה ולא מוכנה לחיות בפחד, והחלטתי לעבור טיפולי כימו והקרנות.
3 צפייה בגלריה
רזון בטיפולים בשיבא. "הילדים לא הבינו מה אמא שלהם עוברת, ולמה היא פתאום די נעלמה להם"
(צילום: באדיבות המשפחה)
רשמית, הפכתי לאונקולוגית
שבוע לפני תחילת הטיפולים, בהמלצת הגינקואונקולוג, עברתי ניתוח לכריתת שחלות, היות שלאמא שלי היה סרטן שחלות. את הטיפולים החלטתי לבצע בשיבא בליווי ד"ר שירה פלדר. התחלתי אותם באמצע יוני, חודש לאחר שחמותי נפטרה ובדיוק באותו מקום שבו היא הלכה לעולמה. לבעלי ולי היה קשה נפשית לחזור למקום שחשבנו שלא נראה יותר.
הטיפולים עצמם ארכו חמישה שבועות, בהם מגיעים כל יום לבית החולים: עוברים 25 הקרנות לאגן וחמישה טיפולי כימו ומקטלגים אותי רשמית כאונקולוגית. זאת אבחנה שקשה לעכל. קשה להסביר את הקושי לקום כל בוקר, להתארגן ולנסוע שעה לבית החולים, ל"בניין הסרטן". הטיפולים עצמם לא היו מאוד מרתיעים, מלבד הפחד שאזוז במהלכם, שכן אם זזים במהלך הקרנות, עלולים להיפגע איברים שונים בגופי.
טיפולי הכימו שמקבלים לצוואר הרחם לא גורמים לנשירת השיער. זה כמובן טוב, אבל מקשה להסביר לסובבים אותי את גודל האתגר שעימו אני מתמודדת. אנשים לא "ראו עליי" את החזרה הביתה באפיסת כוחות עם בחילות, עייפות ורק רצון להיכנס למיטה. בעלי שימש באותה תקופה כאבא, כאמא וכבעל - ועדיין עבד תוך כדי. זה כמובן השפיע על הילדים, שלא הבינו מה אמא שלהם עוברת, ולמה היא פתאום די נעלמה להם מהחיים. עד היום, כשאני קצת לא מרגישה טוב, הבן הקטן שואל אם ייקחו אותי לרופא ויטפלו בי.
קשה להסביר את הקושי לקום כל בוקר, להתארגן ולנסוע שעה לבית החולים, ל"בניין הסרטן". הטיפולים עצמם לא היו מאוד מרתיעים, מלבד הפחד שאזוז במהלכם, שכן אם זזים במהלך הקרנות, עלולים להיפגע איברים שונים בגופי
את הטיפולים סיימתי לפני כחצי שנה, ומאז אני במעקבים. זו הייתה תקופה שהייתי בה במקומות מאוד נמוכים עם הרבה פחדים, וקשה לי לומר שהיא מאחוריי - היא לא. תקופת ההחלמה היא לא פשוטה, גם פיזית וגם נפשית. למזלי הגדול, עברתי אותה עם תמיכה של בעל מדהים, שפשוט עשה הכול, סביבה משפחתית וחברים קרובים שהתנדבו לקחת את הילדים כל סופ"ש ולפעמים גם במהלך השבוע כדי לשמור על השגרה שלהם. לא לכל אחת קיימת האפשרות הזאת.
אני חייבת לציין שלאורך הדרך היה חסר לי ליווי מקצועי. מכיוון שסרטן צוואר הרחם מטופל במחלקה הגינקואונקולוגית ולא באונקולוגית, אין כמעט ליווי ברמת הביורוקרטיה, הזכויות ותהליך ההחלמה. מי שממלאה מעט את החלל היא קהילת סרטן צוואר הרחם, נשים למען נשים, שמעניקה לי הרבה תמיכה. אנחנו מקיימות מפגשי העצמה נשית ומחזקות זו את זו. המטרה כרגע היא להקים עמותה שתוכל להנגיש את המידע באופן יותר רשמי ומסודר ולתמוך בנשים.
שלוש העובדות שכולם צריכים לדעת
חשוב לי שנשים יידעו עד כמה מועד הגילוי הוא קריטי. הזמן הוא קריטי ומציל חיים. אני ידעתי שצריך פעם בשנה ללכת לביקורת אצל רופא נשים ופעם בשלוש שנים לעשות בדיקת פאפ, אבל החיים והשגרה גוברים על הכול, והרבה פעמים, כשהיה מתקרב מועד התור לרופא, פתאום הייתי נזכרת באיזו פגישה חשובה או במשהו חשוב אחר עם הילדים, והייתי דוחה את הבדיקה, לפעמים אפילו שלוש פעמים.
חשוב לי גם שכל אחת ואחד יכירו שלוש עובדות לגבי סרטן צוואר הרחם, שלצערי גיליתי בעצמי בדרך הקשה:
- סרטן צוואר הרחם הוא לא גנטי אלא נגרם מווירוס הפפילומה. כ-80% מהנשים נדבקות בו במהלך חייהן בלי שהן מודעות לכך (לווירוס יש יותר מ-200 זנים שונים, ורק חלק קטן מהם עלולים להפוך לסרטניים). הווירוס נעלם מעצמו בתוך שנה-שנתיים, אבל בקרב שלושה אחוזים מהנשים הוא הופך לסרטני ויכול להתפתח במשך שנים לפני ההתפרצות.
- סרטן צוואר הרחם שונה מסוגי סרטן אחרים בכך שניתן לגלות אותו במצב טרום סרטני, וזה קריטי, משום שכך ניתן להציל חיים ולמנוע את הגידול עצמו.
- חשוב להתחסן נגד וירוס הפפילומה. אני אף פעם לא קיבלתי את החיסון הזה, לא הייתי מודעת לו, ואף רופא לא דיבר איתי עליו. מתברר שיש חיסון זמין לנשים ולגברים בכל הגילאים, שמגן מפני תשעה זנים מסוכנים של הפפילומה. זהו החיסון היחיד שהלכה למעשה יכול למנוע סרטן, כך שלא לקבל אותו זה להמר על החיים של עצמך.
