חצי שעה לפני תחילת התורנות זה התחיל. הבוקר דווקא היה רגוע, לפעמים יש ימים כאלו באוגוסט, פחות מטופלים שמגיעים למלר"ד ועבודה רגועה (יחסית), אבל כל זה היה השקט שלפני הסערה.
"בן 50 לאחר החייאה בעקבות נסיון אובדני, מגיע לא יציב". החושים מתחדדים, ההכשרה שלך כרופא רפואה דחופה, מכינה אותך בדיוק לרגעים האלה, רגעי הקיצון שאתה צריך להיות בהם ב-120% שלך.
קראו עוד:
מתארגנים בחדר הלם, צוות גדול, לנסות להציל חיים. המטופל מגיע במצב קשה מאוד, בשטח לא הצליחו להנשים את המטופל. ניגש ליד הראש, יודע שמדובר במשימה מורכבת שניסו לפני ונכשלו, אין מקום לטעויות, מחיר הטעות פה קטלני, אחרי חצי דקה של מתח והטובוס (צינור ההנשמה) בפנים, המטופל מונשם בצורה המיטבית. עבודה משולבת של הצוות הסיעודי והרפואי ומצליחים לייצב את מצבו.
תוך כדי האירוע נכנס לחדר ההלם מטופל צעיר עם שיעול דמי, הוא חיוור ומזיע, מה שמתברר כדימום ריאתי נרחב מסכן חיים, כל רגע המטופל עלול להפסיק לנשום ולמות. שוב עבודת צוות מהירה ומקצועית בחדר ומצליחים לייצב את החולה.
לא מספיקים להתאושש ולהסדיר נשימה ומתקבל דיווח על הולך רגל שנפגע מרכב בכביש מהיר ליד בית החולים, עוד חמש דקות הם אצלנו, צוות הטראומה מתארגן בחדר ההלם, כירורגים, אורטופדים, רפואה דחופה, צוות סיעודי ועוד. מלחמה ארוכה, פרוצדורות מצילות חיים על גבול ההירואיות ומצליחים להעביר את המטופל לחדר הניתוח.
לרגע שלושת המטופלים כבר יוצאים מחדר ההלם וישנה תחושה שזהו, נגמר הלחץ ואפשר לחזור לעבוד כרגיל. אני רק רוצה רגע לשתות כוס מים קרים, להחליף חולצה אולי להצליח לאכול משהו אחרי השעות האחרונות.
"מקבלים את פצוע התאונה אני ליד הראש, נערך להנשמה וממש באותם רגעים, במיטה ליד, מבשרים להורים את הבשורה הנוראה מכל שילדם נפטר למרות מאמצינו. חושב על הילדים שלי, אבל אנחנו חייבים להמשיך, יש פה עוד פצוע קשה שמחכה לעזרה"
לא עוברת חצי שעה, דיווח על נער בן 10, טבע בבריכה לאחר החייאה. אף אחד לא רוצה להיות בהחייאה של ילד, אני שואל את עצמי לרגע אם אני יכול להתחמק, להגיד שצריכים אותי בחוץ למשהו, חושב על הילדים שלי שלא הספקתי להגיד להם לילה טוב בשיחת הווידאו הקבועה שלנו, השיחה שהם תמיד שואלים למה אני לא יכול לבוא לתת להם נשיקת לילה טוב. אני מבין שאין ברירה, צריך להיכנס, לנסות, להדחיק את המחשבות ולהיכנס לקרב.
מתארגנים, הפעם עם הצוות של מלר"ד ילדים, בכניסה לבית החולים הנער מאבד דופק, אנחנו מבינים את המשמעות, המשימה הולכת להיות קשה, אנחנו מאמינים שנצליח, נציל אותו, אין אופציה אחרת. החייאה ממושכת, צוות רב תחומי, נלחמים.
"אירוע רודף אירוע, לא מספיקים לעכל את הרגעים הקשים"
תוך כדי מתקבל דיווח, הולך רגל שנפגע מאוטובוס מפונה במצב קשה. חלק מהצוות בהחייאה, חלק בחדר ניתוח עם הפצוע הראשון, ומי שנשאר נערך להציל חיים, שוב. מסתכלים אחד לשני במבט מותש, העייפות מתחילה לחלחל אבל מבינים שאם אנחנו לא נהיה פה הוא לא ישרוד.
מקבלים את פצוע התאונה אני ליד הראש, נערך להנשמה וממש באותם רגעים, במיטה ליד, מבשרים להורים את הבשורה הנוראה מכל שילדם נפטר למרות מאמצינו. צעקות, בכי, כעס לרגע אני מסית מבט, רואה את האבא שלו ועוברת בי צמרמורת שקשה לתאר, שוב חושב על הילדים שלי, אבל אנחנו חייבים להמשיך, יש פה עוד פצוע קשה שמחכה לעזרה שלנו.
לאחר שמייצבים את מצבו של הפצוע הקשה מתקבל דיווח על תאונה נוספת, מספר בני משפחה, אחד מהילדים מפונה אלינו במצב בינוני. במקביל, דיווח על מטופל לאחר החייאה בבית, מפונה לא יציב. כל זה תוך כדי שבחוץ ממשיכים להגיע עוד ועוד מטופלים עם בעיות דחופות יותר או פחות, מטופלים שצריכים אותנו.
ככה בקצב מסחרר של מספר שעות, אירוע רודף אירוע, לא מספיקים לעכל את הרגעים הקשים של הערב ונכנס עוד פצוע קשה, עוד חולה לא יציב. בשלב מסוים מאבדים את הספירה, עובדים על אוטומט, לא מספיקים לעכל נפשית את האירוע הקודם והאירוע החדש נכנס.
4:00 לפנות בוקר, נשארו עוד ארבע שעות לסוף, מריחים כבר את המיטה שמחכה לנו. הביטחון מבקשים שנוציא מיטה דחוף החוצה, רצים, אתה אף פעם לא יודע למה לצפות, אירוע אלימות? תאונה קשה שהגיע עצמאית?
הפעם זה היה אירוע משמח, אירוע שגורם לך להחסיר פעימה, המחיר של כישלון כפול פה, יולדת בשבוע מתקדם, צירים תכופים, מרגישה כבר שהעובר יוצא. מיטה ליד מיטת הנער שנפטר לפני מספר שעות, מגיח לעולם ילד לזוג הורים מאושר.
התינוק בוכה בקול, הפעם הצרחה והבכי הם הכי טובים שיכול להיות, בכי של שמחה, של חיים. אלו החיים של רופא רפואה דחופה, מאירוע לאירוע, מעצב וקושי עמוק לשמחה ואושר גדול. בשביל זה אנחנו פה, לעזור ברגעים הקריטיים ביותר, הרגעים שמצילים חיים.
- ד"ר גל פחיס מנהל המלר"ד ( חדר מיון) שמיר אסף הרופא
- ד"ר ניתאי רייש מתמחה ברפואה דחופה במלר"ד שמיר
