בימים האחרונים דווח על מותם של שלושה צעירים לאחר שנטלו סם שמקורו ותכולתו אינם ידועים. בשנים שבהן איבדנו כל כך הרבה בנים ובנות במלחמות עקובות מדם, כל מוות נוסף מהדהד בעוצמה - ומצטרף למעגל אינסופי של שכול, כאב ואובדן. היום, עם הכלים והידע שכבר קיימים, אנחנו יכולים וצריכים לעשות מאמץ גדול יותר למנוע אסונות כאלה.
במשך יותר מחמישה עשורים העולם מנסה לצמצם את השימוש בסמים, בעיקר באמצעי חקיקה ואכיפה. למרות מאמצים כבירים והשקעה אדירה, המציאות מראה שצריכת הסמים אינה נעלמת בכלל, אלא משנה צורה. בכל פעם שחומר נאסר, צצים חדשים – לעיתים מסוכנים יותר – במעין משחק חתול ועכבר אינסופי וקטלני. מה שהוכח כיעיל יותר, הן תוכניות מניעה ובהן חינוך, הסברה ופעילות קהילתית. אך גם הן, חשובות ככל שיהיו, אינן מספיקות לבדן.
כי גם כאשר מזהירים, מסבירים ומחנכים - יש מי שבכל זאת יבחרו להשתמש. זו עובדה אנושית, ולא כשל מוסרי. במיוחד בתקופות כמו זו שאנו חיים בה כעת, שבהן החברה הישראלית כולה שרויה באי ודאות, מתח נפשי ואבל קולקטיבי.
הפסיכיאטר האמריקאי אדוארד קנציאן טבע לפני שנים את המושג "Self-medication" - "טיפול עצמי". הוא הסביר שאנשים משתמשים בחומרים ממכרים כדי להקל על רגשות שליליים או כאב נפשי. זה כמובן לא אומר שהשימוש בריא או בטוח – אלא שהוא נובע לעתים קרובות מצורך אנושי עמוק. וכשמצוקה רגשית מתפשטת, גם השימוש בחומרים עולה בהתאם.
פרופ' שאולי לב-רןצילום: רמי זרנגרבמצבים קיצוניים, טיפול עצמי זה עלול להיות מסוכן. חלק ניכר ממקרי המוות הקשורים בסמים נובע משימוש בחומרים שלא נבדקו ולא ידוע תכולתם, במינונים מופרזים ובשילוב עם חומרים נוספים. כאן בדיוק נכנסת תפיסת מזעור הנזקים – שמטרתה לצמצם את אותם מצבים מסכני חיים באמצעות ידע, אחריות וכלים מעשיים.
מזעור נזקים היא גישה מצילת חיים, שמניחה מציאות פשוטה: בני אדם עושים לעיתים דברים שמסכנים אותם – ולכן תפקידנו כחברה הוא למזער את הסיכון ולהחזירם הביתה בשלום. בדיוק כפי שאנחנו לא אוסרים נהיגה אלא מחייבים חגורות בטיחות, ובדיוק כפי שאנחנו לא אוסרים חשיפה לשמש אלא ממליצים על קרם הגנה.
בעולם ההתמכרויות, עקרונות מזעור הנזקים קיימים כבר עשרות שנים. פרויקטים של חלוקת מזרקים סטריליים לצרכני סמים בהזרקה צמצמו התפשטות והדבקה בוירוסים כמו HIV וצהבת והצילו חיים. בשנים האחרונות נוספו יוזמות מתקדמות יותר התואמות לסמים ולצורות הצריכה הנוכחיות – החל מערכות בדיקת חומרים שמאפשרות לזהות את החומר הנצרך ולוודא שלא ערבבו בו חומרים נוספים, דרך הנגשת מידע מבוסס-מחקר על מינונים מסוכנים, ועד טבלאות ערבובים המדגישות אילו שילובים של חומרים מסוכנים במיוחד וממה יש להימנע. שימוש ביוזמות אלו איננו עידוד שימוש - אלא פעולה מצילת חיים של ממש.
הטענה לפיה הסברה כזו "נותנת לגיטימציה לשימוש" מופרכת מיסודה. מחקרים רבים הראו שאין כל עלייה בצריכה בעקבות פרסום מידע מציל חיים. להפך – נגישות למידע מפחיתה שימוש מסוכן, מצילה חיים ומעודדת פנייה לעזרה.
יתרה מכך - דווקא שיח פתוח, כן ולא שיפוטי על סמים הוא שמונע את ההסתרה ואת הבושה – שני גורמים שמגבירים סיכון. אנשים שנמצאים במצוקה זקוקים לידע ולהכוונה. ככל שנדבר על זה בגלוי, נציל יותר חיים.
רבים מאלו שצורכים סמים בישראל כיום נושאים עדיין את צלקות הלחימה של השנתיים האחרונות – נפשיות וגופניות. ביניהם יש גם רבים שלחמו והגנו על כולנו, ואנחנו מחויבים להגן עליהם עכשיו. כך גם עשרות אלפי צעירים ישראלים שיוצאים מדי שנה לטיולים ארוכים אחרי השירות הצבאי. חלקם יצרכו סמים במהלך הטיול, וגם מזה אסור להתעלם. לכן עלינו לדבר איתם, להסביר, להכין, להנגיש מידע אמין ולתת כלים למזעור נזקים גם אם יבחרו לפעול בניגוד להמלצות. כי גם זו הדרך להציל את מי שנלחמו עבורנו.
לאחר שנתיים של לחימה, חרדה ואובדן, כולנו מתפללים שהחברה הישראלית מתחילה שלב חדש – אך גם הוא נושא עימו קשיים רבים. מצוקות רגשיות שלא נמצא להן מקום מתחילות לבעבע, ויחד איתן – שימוש גובר בחומרים ממכרים.
אנחנו חייבים להמשיך ולחזק את תוכניות המניעה, החוסן והבריאות הנפשית. אבל לצד זאת – להכיר בכך שחלק מהאנשים ימשיכו לצרוך סמים. ולכן, האחריות הציבורית שלנו היא לא רק להזהיר – אלא גם להציל.
מזעור נזקים הוא בראש ובראשונה ביטוי של ריאליזם, חמלה ואחריות ציבורית. אם נבחר לדבר פחות על אשמה ויותר על הגנה, אם לא נפחד לדבר גם על הדברים המורכבים שאנו מתמודדים איתם - נציל חיים. פשוטו כמשמעו.
פרופ' שאולי לב-רן הוא מייסד ומנהל אקדמי, ICA – המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש.
