כשפרופ' ריצ'רד סקולייר קיבל את האבחנה לפני שלוש שנים, הוא הכיר את הסטטיסטיקה טוב מכל אחד אחר: גליובלסטומה מדרגה 4 - הצורה האגרסיבית ביותר של סרטן המוח (IDH wild type) - הורגת את רוב החולים בה תוך פחות משנה. שיעור ההישרדות לחמש שנים עומד על פחות מ-7%. פרופ' סקולייר, שמת אתמול (יום א') בגיל 59, לא קיבל את הדין בהכנעה. במקום זאת הפנה את הידע שצבר במשך עשורים של מחקר במלנומה כלפי עצמו - והפך לנבדק הראשון בעולם שעבר טיפול אימונותרפי משולב לפני ניתוח להסרת גידול מוחי.
הפרוטוקול הסטנדרטי לטיפול בסרטן שממנו סבל לא השתנה כמעט במשך שני עשורים: ניתוח, ואחריו כימותרפיה והקרנות. "זה סרטן שאין לו מרפא? ובכן, אני לא מוכן לוותר", אמר סקולייר בעבר בריאיון ל-BBC. "לא ישב לי נכון לקבל מוות ודאי בלי לנסות משהו".
4 צפייה בגלריה
פרופ' ריצ'רד סקולייר לא נכנע וניסה להילחם בסרטן באמצעים חדשניים - עד הסוף
(צילום: רשת X)
כדי להבין את מה שסקולייר עשה לעצמו, צריך להבין את מה שהוא ועמיתתו פרופ' ג'ורג'ינה לונג עשו למלנומה. פרופ' סקולייר היה פתולוג - מומחה לאבחון רקמות ותאים במעבדה, שהכיר את הביולוגיה של גידולי עור לעומק. לפני כעשור, מלנומה מתקדמת הייתה גזר מוות כמעט ודאי. כיום, בזכות המחקר שלהם על אימונותרפיה - שיטה שמאמנת את מערכת החיסון של הגוף לתקוף תאים סרטניים - קרוב למחצית מחולי המלנומה המתקדמת מחלימים לחלוטין. לפני פחות מעשור עמד השיעור על פחות מ-10%.
אחד הממצאים המרכזיים של פרופ' לונג ופרופ' סקולייר היה שאימונותרפיה עובדת טוב יותר כשהיא ניתנת לפני הניתוח, לא אחריו. השניים פיתחו גם את הבנק הגדול בעולם של דגימות ביולוגיות ממלנומה, שהפך לתשתית מחקרית בינלאומית. לפני שנתיים זכו יחד בתואר האוסטרלי של השנה על עבודתם.
השתתף בניסוי
כשפרופ' סקולייר קיבל את האבחנה, פרופ' לונג לקחה כמה שעות לעכל את הבשורה - ואז החלה בתכנון. אם אימונותרפיה משולבת עובדת טוב יותר במלנומה כשהיא ניתנת לפני ניתוח, אולי ההיגיון חל גם על גידול מוחי. הם ידעו שהסיכויים קלושים ושהסיכונים ממשיים - תרופות אימונותרפיה עלולות לגרום לתגובות קשות, ועדיין לא ברור היה אם הן בכלל מגיעות למוח דרך מחסום דם-מוח.
הטיפול שקיבל פרופ' סקולייר כלל שלוש תרופות מעכבות נקודות ביקורת חיסוניות במקביל, ולאחר 12 ימים ניתוח להסרת הגידול. לאחר מכן עבר שישה שבועות של הקרנות, קיבל תרופות אימונותרפיה נוספות ואף חיסון אישי ניסיוני שהותאם לסמנים הגנטיים הספציפיים של גידולו - כדי ללמד את מערכת החיסון כיצד לזהות את התאים הסרטניים שלו.
הסריקות שלאחר הטיפול הראו תגובה חיסונית חיובית במוח ועלייה פי עשרה בתאי חיסון פעילים באזור הגידול. בפברואר 2024, שמונה חודשים לאחר הניתוח, לא חזר הסרטן. הממצאים פורסמו בכתב העת Nature Medicine ועוררו עניין בינלאומי רב. באוקטובר אותה שנה יצא ספרו - Brainstorm - שבו תיעד את מסעו, וזכה בפרס הספר האוסטרלי בקטגוריית ההשפעה החברתית.
אלא שבמרס אשתקד הגיעה הבשורה הקשה: הסרטן חזר. "לא היום הכי טוב בחיי", כתב ברשתות החברתיות. "היום עברתי עוד סריקה של המוח ושיחה עם צוות הנוירו-אונקולוגיה. נראה שיש התקדמות נוספת של הגידול. קצת מאכזב, אבל בתמונה הגדולה זה לא סוף הדרך ויש לי עוד מה לעשות. בהחלט עוד לא עצרתי". הגידול חזר בנפח גדול יותר ובמיקום שממנו לא ניתן היה לנתח באופן מלא.
"לנסות לשנות את העתיד"
לאורך כל הדרך בחר סקולייר לשתף את הציבור. ל-150 אלף עוקביו ברשתות הוא כתב בגלוי ובלי לייפות - הטיפולים, תופעות הלוואי, הימים הקשים ורגעי התקווה. כשעבר התקפי אפילפסיה ובעיות כבד כתוצאה מהטיפול, תיעד גם את זה. "לא סיפרתי סיפורים יפים", כתב במכתב הפרידה שפרסמה משפחתו לאחר מותו. "ואני מודה לכם מעומק הלב שנתתם לי את המרחב לשתף אתכם בכל".
הוא ידע שהזמן קצר, וביקש מהמדענים להמשיך במה שהתחיל. "תמיד האמנתי שיש לנו אחריות לנסות לשנות את העתיד עבור אחרים ולהשאיר את העולם מקום טוב יותר", כתב. "חייתי לפי הערכים האלה עד הסוף. אנחנו יכולים וצריכים להמשיך לדחוף את גבולות מחקר הסרטן קדימה".
4 צפייה בגלריה
"להשאיר את העולם מקום טוב יותר". נלחם בסרטן שהוא עצמו אבחן לאורך הקריירה
(צילום: רשת X)
בחודשים האחרונים, כשהמחלה התקדמה, מצא נחמה בכך שככל הנראה לא היה מודע לירידה שלו עצמו. "אני אולי בר מזל שהפגיעות הפיזיות והקוגניטיביות של סרטן המוח בשלב המתקדם כנראה חסכו ממני מודעות לירידה שלי בשבועות האחרונים", כתב. "אני כותב זאת בידיעה שמשפחתי הנפלאה הייתה לצדי כל רגע. הם דוגמה מזהירה לטוב שבאנושות ואני גאה בהם מאוד".
פרופ' סקולייר נפרד: "תמיד האמנתי שיש לנו אחריות לנסות לשנות את העתיד עבור אחרים ולהשאיר את העולם מקום טוב יותר. חייתי לפי הערכים האלה עד הסוף. אנחנו יכולים וצריכים להמשיך לדחוף את גבולות מחקר הסרטן קדימה"
לפני שלושה חודשים, ימים ספורים לפני שהודיע על חזרת הסרטן, פרסם סקולייר תמונה עם הכלב המשפחתי, בשם צ'ה-צ'ה. "הוא מספק תמיכה רגשית מדהימה לכל המשפחה בכל עת", כתב. "קיבלנו אותו כמה חודשים אחרי שאובחנתי לראשונה, והוא מעודד אותנו לבלות יותר זמן ביחד בחוץ".
הניסוי הקליני שנולד מהטיפול על גופו של פרופ' סקולייר ממשיך כיום בארה"ב ומנסה לשכפל את ממצאיו בחולי גליובלסטומה נוספים. ראש ממשלת אוסטרליה אנתוני אלבנזי, שהיה שכנו של סקולייר בסידני, הכריז על הלוויה ממלכתית ועל הקמת "קתדרת ריצ'רד סקולייר למחקר סרטן המוח" על שמו. "כשיימצא הריפוי", אמר אלבנזי, "שמו של ריצ'רד יישמע".
עמיתתו פרופ' לונג אמרה: "ריצ'רד היה פתולוג יוצא דופן אמיתי, שתמיד מצא זמן לרופאים שמתמודדים עם מקרי אבחון מורכבים. הוא הבין שאבחון מדויק של רקמה חיוני לטיפול בחולה".
"בחור צנוע, אבל קשוח"
מחוץ למעבדה, פרופ' סקולייר היה חבר ותיק ונאמן במועדון הכדורגל בריג'נורת' בטסמניה, המקום שבו גדל. בחודשים האחרונים לחייו השתתף באירוע צדקה שכלל רכיבת אופניים בטסמניה ועצר לנאום בפני קהל מקומי. "הוא דיבר על קהילה, על עבודה כאחד", תיאר חבר המועדון מרקוס ביארד. "כלום לא היה קשה מדי עבורו. הוא היה בחור צנוע - אבל קשוח".
במכתב הפרידה ביקש סקולייר שיזכרו אותו לא כמדען גדול אלא כאוסטרלי פשוט שנלחם עד הסוף. "אם המורשת שלי תימשך מעבר למילים האלה, הייתי שמח להיזכר כאוסטרלי פשוט וגאה שנתן את כולו - ובכך עורר אחרים לרדוף אחרי החלומות שלהם בענווה, אהבה וחמלה. סיימתי את חיי מאושר".
הוא הותיר אחריו את אשתו, הפתולוגית ד"ר קייטי ניקול, ושלושת ילדיהם - אמילי, מת'יו ולוסי.
