בשיתוף מגזין קוץ
"לשמירת סוד, בכל מקום - בצבא, במשפחה או בקהילה – יש מחיר", אומרת אסתי ביטון בן ארצי, עובדת סוציאלית, מומחית לטיפול בטראומה, בנפגעי הלם קרב ובשומרי סודות. "כשאנחנו מסתירים משהו, אנחנו מקצים לכך אנרגיה פנימית", היא מסבירה. "אם אני רוצה להחביא משהו בספרייה למשל, אני חושבת הרבה איך ואיפה להסתיר אותו. אותו תהליך קורה בתוכנו – אנחנו 'מחביאים' סודות בחלקים הכי חבויים בגוף שלנו ושומרים עליהם באמצעות השקעת אנרגיה. האנרגיה הזו באה על חשבון דברים אחרים, כמו עיכול, ריפוי וביטחון עצמי. לכן, כשאדם שומר סוד כבד, הוא נוטה להיות פחות בטוח בעצמו, חרד יותר, חי בתחושת חשדנות ובדידות".
אסתי ביטון בן ארציתמונה: אוסף אישיביטון בן ארצי מבחינה בין שני סוגי סודות: פסיבי ואקטיבי. "סוד פסיבי הוא כזה שלא מדברים עליו, אבל גם לא מספרים עליו שקר מפורש", היא מסבירה. "למשל, אישה שעברה הפלות לפני החתונה ולא סיפרה על כך לבן זוגה. ברגע שמתחילים לברר מדוע היא מתקשה להיכנס להריון, צצים דברים שהוסתרו. לפעמים, עצם החשש מחשיפת הסוד פוגע במערכת החיסונית – מה שמקשה על הכניסה להריון". לעומת זאת סוד אקטיבי הוא כזה ששומרים באופן פעיל. "כלומר, אני בונה עליו שקרים, יוצרת ומתאמת מציאויות כדי להסתיר אותו", אומרת המומחית. "למשל, אדם שגדל בפנימייה וממציא סיפור אחר לגמרי על ילדותו". לדבריה, סודות אקטיביים מובילים להפרעות במבנה האישיות, מאחר וכדי להגן על השקר, נדרשים מאמצים משמעותיים כדי להמציא סיפורים, ולפעמים אף לעבור ממקום למקום כדי לא להתגלות.
"סוד פסיבי הוא כזה שלא מדברים עליו. לעומתו, סוד אקטיבי הוא כזה שבונים עליו שקרים ויוצרים מציאות כדי להסתיר. הם מובילים להפרעות במבנה האישיות"
אחת התובנות המרתקות ביותר של ביטון בן ארצי נוגעת להשפעה של הנפש על הגוף, באופן בו הגוף סופג טראומות. היא פיתחה תיאוריה שנקראת "אוטוטומיה אנושית" (קטיעה עצמית של חלק בגוף, שמתרחשת אצל בעלי חיים מסוימים לצורך הגנה עצמית). היא מסבירה על התיאוריה: "כמו שלטאה עוזבת את זנבה כדי לברוח מטורף - כך גם האדם בזמן טראומה 'משיר' חלקים מהגוף ומנתק אותם כדי לשרוד". לטענתה, החלק שנפגע ראשון בעקבות אותו מנגנון הגנה, הוא מערכת העיכול. "בזמן טראומה יש ניתוק מהעיכול, מה שמעוות את התהליכים הגופניים", היא מסבירה. "אדם טראומטי לעיתים קרובות יחווה בעיות עיכול כמו עצירות ושלשולים - שגורמות להצטברות רעלים בגוף. כתוצאה מכך, גם מערכת החיסון נפגעת: הגוף נחלש, ומופיעות מחלות אוטואימוניות - לא כי הגוף 'תוקף את עצמו', אלא כי הוא מנסה להתמודד עם רעלים שלא פונו בזמן".
"חיילים מרגישים שהמילואים הם המקום היחיד בו מבינים אותם"
ביטון בן ארצי מכנה את עיסוקה "מתקנת נזקים של מלחמה". היא שירתה כקצינת בריאות נפש בצה"ל, הקימה מרכזי שיקום למתמודדי נפש, ומלווה את משפחות החטופים במלחמת "חרבות ברזל". היא מפרטת על מספר מצבים שמדגימים כיצד המלחמה, הטראומות והסודות מצטלבים, ועל הפוטנציאל ההרסני של מצבים אלו. הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) היא דוגמה מובהקת, לדבריה, לאופן שבו הגוף שומר סודות מעצמו. היא מדגישה כי התפיסות של הסביבה הנוגעות למלחמה, קריטיות להחלמה: "אם החייל חוזר ממלחמה והמדינה מאחוריו, יש לו יותר סיכוי להחלים. אם יש התנגדות למלחמה, כמו בלבנון השנייה, שיעור ה-PTSD גבוה יותר". הבעיה החמורה ביותר, לדבריה, היא כאשר חיילים שיוצאים מאירוע טראומטי חוזרים מיד למלחמה. "הגוף לא מספיק להחלים", היא מסבירה. "אם חייל שהיה אתמול בעזה יוצא היום לקרב נוסף, אין לו זמן לעבד, לעכל, להתאושש".
לפי המומחית לטראומה, אחד הסודות הגדולים של החיילים הוא הפחד. "החברה דורשת מהם להיות גיבורים, והם חוששים להודות בכך שהם מפחדים", היא מסבירה. יש לכך השלכות קשות: "כשחייל מדבר בגלוי על פחד - הוא מאפשר לעצמו ריפוי, אבל כשאין מקום לזה - נוצרת טראומה שנאטמת בגוף". היא מוסיפה גם שמפתיע לגלות עד כמה בודדים חשים החיילים לאחר שובם הביתה. "לא תמיד הם מקבלים את התמיכה שהם צריכים", היא אומרת. "הם חוזרים לבית עם ילדים, אישה מותשת שמחכה לעזרה - ואין הבנה למה שהם עברו. חלקם מרגישים שהמילואים הם המקום היחיד שבו באמת מבינים אותם".
ולא רק חיילים נושאים סודות כבדים. גם מי שפעל למען ביטחון המדינה, הרחק מגבולותיה, מכיר היטב את מחיר השתיקה. במסגרת עבודתה בשירות הביטחון, ביטון בן ארצי נפגשה עם סוכנים לשעבר - אזרחים מקומיים במדינות שונות שגויסו לפעול עבור ישראל, שנחשפו והובאו לישראל. "העבודה הייתה ללוות אותם בתהליך ההתאקלמות", היא מספרת. "הם התנתקו ממשפחותיהם, לא יכלו לראות שוב את האנשים שאהבו, איבדו את הדימוי העצמי הקודם שלהם. הקהילה ממנה באו רואה בהם כבוגדים - ועכשיו גם בישראל הם צריכים להסתיר את זהותם מטעמי ביטחון. האנשים האלו חיו שנים עם סוד כבד - והגיעו אלינו כשהם שבורים, מבודדים, ועם מעט מאוד רשתות תמיכה".
מפתיע לגלות עד כמה בודדים חשים החיילים לאחר שובם הביתה. "לא תמיד הם מקבלים את התמיכה שהם צריכים. הם חוזרים לבית עם ילדים, אישה מותשת שמחכה לעזרה, ואין הבנה למה שהם עברו"
אז מה עושים עם סודות? "צריך לנהל את הסוד", מדגישה ביטון בן ארצי. היא מציעה שיטה שלמדה דווקא אצל רב בירושלים: "אני כותבת לעצמי את הסיפור, את הסוד, מספרת אותו לעצמי. לאחר מכן, אני מניחה אותו על מדף פנימי, ואומרת: 'אני לא חיה עם הסוד הזה. הוא קיים, אבל הוא לא מנהל אותי'". היא מסבירה כי "שמירת סוד מעצמי נובעת מבושה, וברגע שאני מספרת לעצמי מה קרה, ומסבירה לעצמי את ההקשר - זה מפוגג הרבה מהכאב". פרט להתגברות על הבושה העצמית, היא מציעה גם דרך נוספת להתמודדות מיטיבה: "היכולת לדבר על סודות בקבוצה תומכת עוזרת מאוד. ברגע שאדם מרגיש שהוא לא לבד, הסוד מאבד מכוחו המאיים".
מגזין קוץ עוסק בתוכן אקטואלי המשלב תרבות, זהות ישראלית, שיח דמוקרטי ועוד, ומציע חיבור בין כתיבה עיונית לאסתטיקה עיצובית. המגזין הוא פרי שיתוף פעולה בין מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן והמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. גיליון #8 של קוץ עוסק ב"סודות" - מהמוסתר ועד הנחשף.
בשיתוף מגזין קוץ
פורסם לראשונה: 10:29, 17.08.25
