בשנת 1985, כשהחליט פרופ' יורם כהן לעזוב את רמב"ם בחיפה ולהצטרף לבית החולים סורוקה בבאר שבע, הוא ידע בדיוק מה מחכה לו שם: כלום. לא מכון, לא ציוד, לא אנשי צוות - רק חולי סרטן שנאלצו לנסוע למרכז הארץ לקבל טיפול. הוא כינה את ההחלטה "המעשה הציוני החלוצי של חיי", ומאותו רגע הקדיש את עצמו כולו למשימה: להביא רפואה אונקולוגית ברמה בינלאומית לנגב. הוא דאג לרכש ציוד, גייס רופאים, בנה מחלקה, הכשיר דור של אונקולוגים - וטיפל בחולים גם בהתנדבות. כשנפטר אתמול (יום ב') בגיל 89 לאחר מאבק ממושך בסרטן, הותיר אחריו מסורת של מצוינות רפואית ואנושיות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין "עומר".
פרופ' כהן התגורר בערוב ימיו בתל אביב. הוא היה נשוי לחנה לבית בורנשטין, אחות כללית ואחות טיפול נמרץ בבית החולים סורוקה, עד למותה בשנת 2006 - שממנו לא התאושש. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים - פרופ' ארנון כהן, מומחה ברפואת עור ומומחה במנהל רפואי, מנהל מחלקת מדדי איכות בהנהלה הראשית של שירותי בריאות כללית, סיגל כהן שיין - יועצת חינוכית, סיון כהן - אמנית פלסטית, 6 נכדים ונינה. "הוא התאפיין במסירות עצומה למקצוע ולמטופלים שלו, היה בעל רוח חלוצית וציונית מובהקת, ועזב חיים מסודרים בחיפה כדי לעבור לבאר שבע בשנות ה-80, בתקופה שהדרום לא היה מפותח כמו היום, מתוך מחשבה לתרום לעם ולמדינה", ספד לו בנו פרופ' ארנון כהן בשיחה עם ynet.
פרופ' יורם כהן נולד בתל אביב בשנת 1937, לאחר שהוריו עלו לארץ בשנות ה-20. הוריו הקימו עסק משפחתי לווילונות בשם "וילוניה". הוא גדל ברחוב רש"י, למד בבית הספר ביל"ו, והיה חבר בתנועת הנוער בית"ר. בשנת 1959 החל את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הגמר שכתב זכתה בהצטיינות. לאחר סיום לימודי הרפואה עבד לפרנסתו בבית החולים "ביקור חולים" ובמד"א. ב-1968 עבר עם המשפחה לחיפה, שם החל התמחות באונקולוגיה במרכז הרפואי רמב"ם. בשנת 1973, לאחר סיום ההתמחות, התקדם לתפקיד סגן מנהל המכון האונקולוגי ברמב"ם ומנהל יחידת טיפול יום.
בנו ספד: "הוא התאפיין במסירות עצומה למקצוע ולמטופלים שלו, היה בעל רוח חלוצית וציונית מובהקת, ועזב חיים מסודרים בחיפה כדי לעבור לבאר שבע בשנות ה-80, בתקופה שהדרום לא היה מפותח כמו היום, מתוך מחשבה לתרום לעם ולמדינה"
בשנת 1981 נסע פרופ' כהן להשתלמות עמיתים במרכז לבקרת איכות בקרינה בבית חולים רוד איילנד בארה"ב, שם רכש ידע רב במחקר, קרינה ומחשוב. ב-1985 עבר עם משפחתו לבאר שבע, ושם הקים את השירות האונקולוגי בבית החולים סורוקה. "הוא קיבל החלטה שכינה 'המעשה הציוני החלוצי של חיי'", מספר בנו ארנון. "אבא ראה את פתיחת המכון האונקולוגי בבאר שבע כשליחות. עד אז השירות האונקולוגי בדרום היה דל ביותר, וחולי סרטן נאלצו לנסוע למרכז הארץ".
"דלת פתוחה למטופלים"
פרופ' יורם כהן ניהל במשך 17 שנה את המכון האונקולוגי בסורוקה, שלימים צמח למרכז לגסי הריטג' לאונקולוגיה ומכון ד"ר לארי נורטון בסורוקה. "הוא פיתח את השירות, כולל רכישה והתקנה של מאיץ קווי (לטיפול מדויק בגידולים סרטניים), הקמת מחלקת אשפוז ופיתוח מערך כימותרפיה וטיפול יום, ומעבדת מחקר", סיפר בנו. לדבריו, אביו הקדים ב-20 שנה את זמנו, וכבר בשנות ה-80 פיתח תוכנה מתקדמת בשם "מד-דאטה" לניהול טפסי נתונים אונקולוגיים, ובהמשך הכניס לשירות בסורוקה תוכנה בשם "פריזם" לטיפול קרינה תלת-ממדי.
בנו מספר שאביו "היה נחוש, עקשן, ועמד על שלו. הוא לא היסס להיאבק - לא בהנהלת סורוקה ולא בקופת החולים - כדי להשיג את הציוד הרפואי, המחשוב וכוח האדם למכון שהקים".
בבית החולים סורוקה ספדו לו אמש: "משפחת סורוקה כואבת את פטירתו של פרופ' יורם כהן. בשנת 1985 הגיע פרופ' יורם כהן לסורוקה במטרה להקים ולנהל את השירות האונקולוגי, שהיה אז בראשית דרכו, והוביל אותו במשך כ-17 שנים. הוא היה מהדמויות המובילות בתחום האונקולוגיה בישראל, שימש כיו"ר האיגוד לאונקולוגיה קלינית ורדיותרפיה, וייסד את הכינוס השנתי הארצי של האיגוד, שמתקיים כבר למעלה משני עשורים. בזכות חזונו ומסירותו הוקם מערך אונקולוגי מתקדם הכולל מכון קרינה, מרפאות, יחידת טיפול יום, מחלקת אשפוז ומעבדת מחקר - והונחו היסודות לרפואה אונקולוגית איכותית בנגב".
3 צפייה בגלריה
הקים את השירות האונקולוגי שצמח לימים למרכז לגסי הריטג' לאונקולוגיה במרכז הרפואי סורוקה
(צילום: דוברות סורוקה)
"אם הייתי צריך לתאר אותו במילה אחת הייתי אומר 'מענטש' ביידיש", ספד לו ד"ר וילי מרמרשטיין, מוותיקי הרופאים שלמדו ממנו ועבדו לצדו בסורוקה, בשיחה עם ynet. "הוא היה איש של מילה, איש של כבוד, סוס עבודה". לדברי ד"ר מרמרשטיין, שעלה לישראל בשנת 1988, פרופ' כהן נתן לו את ההזדמנות הראשונה לעסוק ברפואה. "כדי לקבל רישיון בישראל, הייתי צריך לעבור אז קורס לרופאים עולים חדשים בסורוקה", הוא נזכר. "במהלך הקורס פרופ' כהן נתן הרצאה, ושאל אם יש אונקולוגים, וככה הכרתי אותו. אמרתי לו שהייתי רוצה להמשיך באונקולוגיה, והוא קידם אותי ונתן לי הזדמנות, לקח אותי למערך שהקים".
ד"ר וילי מרמרשטיין: "פרופ' כהן האמין שרופאים הם קודם כל בני אדם - כך הוא הוביל אותנו, ליווה והכשיר דור שלם של רופאים, עם דלת פתוחה למטופלים ולצוותים. המורשת שהותיר אחריו היא הבסיס שעליו נבנה המכון עד היום"
"פרופ' כהן האמין שרופאים הם קודם כל בני אדם - כך הוא הוביל אותנו, ליווה והכשיר דור שלם של רופאים, עם דלת פתוחה למטופלים ולצוותים. המורשת שהותיר אחריו היא הבסיס שעליו נבנה המכון עד היום", הוסיף. "הוא עזר בכל דבר. גם כשהייתי בעצמי יו"ר האיגוד הוא סייע לי לנהל. תמיד היה כתובת, תמיד היה אפשר להרים אליו טלפון לשאול אותו מה הוא חושב ולקבל ממנו עצה". ד"ר מרמרשטיין מדגיש כי בזכות עבודתו של פרופ' כהן הפך האיגוד לאונקולוגיה קלינית ורדיותרפיה למה שהוא היום. "לפניו היה איגוד אבל הוא לא היה מספיק מקודם. פרופ' כהן שם לעצמו למטרה לשקם אותו. הוא ארגן את הכנס השנתי, נסע ממכון למכון. הוא שינה לטובה את האיגוד".
נעזר בהוספיס שעזר להקים
פרופ' כהן הרצה בטכניון בחיפה, ובהמשך שימש פרופ' מן המניין בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. במהלך השנים הדריך כ-70 סטודנטים לרפואה בעבודות הגמר. פרופ' כהן היה מסור לעבודה ציבורית, והקדיש את כל זמנו לניהול, טיפול בחולים, הוראה ומחקר. הוא כיהן כיו"ר האיגוד הישראלי לאונקולוגיה קלינית ורדיותרפיה בין השנים 2008-2000. במסגרת תפקידו הוביל מהלך היסטורי לפיצול תחום האונקולוגיה לשני תתי-מקצוע - אונקולוגיה קלינית ואונקולוגיה קרינתית, ואף יזם את הכינוס השנתי הארצי של המקצוע - ISCORT. בהמשך, הקים יחד עם פרופ' פסח שוורצמן עליו השלום וד"ר יהורם זינגר את מערך ההוספיס בבאר שבע. בערוב ימיו נעזר גם הוא בשירותי ההוספיס שהיה בין מקימיו.
פרופ' כהן קיבל בשנת 1996 את אות יקירי העיר באר שבע. בשנת 2007 זכה ב"אות המופת לרופא" למפעל חיים מהאגודה למשפט ורפואה, ובשנת 2014 זכה באות הוקרה מטעם תנועת אומ"ץ.
ד"ר אלי מירון מאוניברסיטת בן גוריון, חברו של פרופ' כהן, מספר על הקשר ארוך השנים שנרקם ביניהם: "יורם היה שכן יקר, חבר, הייתי בא אליו לעיתים קרובות. לא היינו מדברים על רפואה, היינו מדברים על שכנות, חברות", סיפר בשיחה עם ynet. "היינו משפחות קרובות. אשתי מאירה ואשתו חנה ז"ל היו חברות טובות מאוד, עד הרגע האחרון".
לדבריו, פרופ' כהן אהב לקרוא ספרי מתח: "הוא היה נוהג תמיד שתהיה לי גישה לספרים שהוא סיים לקרוא. הוא גם היה 'פריק' לאמנות, תיעד בצילומים את כל הטיולים שלו בעולם, והיה לו אוסף שלם, תוכנה שארגנה מאוד יפה את כל הצילומים שלו. הוא ידע צ'ק צ'ק להגיע לכל תמונה".
בנו ציין שאביו דאג לילדיו, "היה לו חשוב הפיתוח המקצועי שלהם, ולבלות זמן עם המשפחה, הילדים, הנכדים והנינה". בשנה השישית ללימודי הרפואה הכיר פרופ' כהן את אשתו לעתיד, חנה בורנשטין, שהייתה כאמור אחות כללית ואחות טיפול נמרץ בסורוקה. "אמא ליוותה אותו במשך כל השנים, הוא היה קורא לה חנהל'ה", מספר הבן ארנון. "הוא היה שבור לב מאז שנפטרה, וב-20 השנים האחרונות לא הצליח להתאושש מכך". לדבריו, לפני כמה שנים עבר אביו לדיור מוגן בתל אביב כדי להתגורר בסמוך לילדיו.
בשנים האחרונות התמודד פרופ' כהן עם מחלת הסרטן. "הוא התייחס למחלת הסרטן בצורה מאוד רציונלית, והבין את המשמעות של להיות חולה סרטן. הוא היה נחוש לקבל את הטיפול המתאים עבורו, לא בהכרח הטיפול המקסימלי", סיפר בנו ארנון. לדבריו, אביו היה בעל חוש חדשנות וראייה למרחק, אדם נדיב ואלטרואיסטי. "הוא לא עסק ברפואה פרטית. כל מי שביקש היה נותן לו טיפול אונקולוגי בהתנדבות, בלי שכר. אני זוכר בתור ילד שבימי שבת הייתי מצטרף אליו כשנסע לתת שירות ייעוץ אונקולוגי לחולים בבתי חולים בצפון בהתנדבות".
