בשיתוף אלי לילי
פודקאסט סרטן השד עם פרופ' מיכל בראון
פחד הופך לחלק בלתי נפרד של חייהן של נשים מהרגע שבו גילו גוש בשד. החששות מתעוררים בבדיקות, עם האבחון, בפגישות עם רופאים, לפני הניתוח ובטיפולים. פחדים מופיעים גם בשלב ההחלמה, בו לכאורה הכול מאחוריהן.
"פחד, בבסיסו, הוא רגש חיוני לנו. הוא עוזר לנו לשרוד. עוזר לנו לטפל בדברים כשמשהו לא בסדר, עוזר לנו לברוח. עוזר להגיע לבדיקות כשנשים מרגישות גוש. הוא בעייתי כשהוא מקשה על התפקוד", מסבירה פרופ' מיכל בראון, פסיכולוגית שיקומית, מומחית מדריכה ופסיכו-אונקולוגית במרכז הרפואי הדסה. בנוסף, היא חוקרת בתחום הפסיכואונקולוגיה ומרצה לפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו.
פחד מוות
הפחד הראשון שמתקשר אל מחלת הסרטן הוא, פעמים רבות, הפחד מפני המוות. "אנחנו פוגשים כל מיני פחדים. הפחד הראשון הוא הפחד מפני המוות, כי סרטן מחובר בחברה למוות, על אף שבסרטן שד חלה התקדמות רפואית גדולה ומרבית החולות מחלימות".
"פחד נוסף הוא מההשלכות של המחלה על המראה הפיזי ועל חוויית הנשיות", מסבירה פרופ' בראון. "אצל צעירות זה יכול להיות קשור לפוריות, ליחסים עם בן, או בת הזוג. זה יכול להיות קשור להקשרים חברתיים. מה זה אומר עליי עכשיו כשאני חולה? בחברות מסוימות בישראל עדיין יש סטיגמה מאוד חזקה לסרטן שד".
"כל אישה תפחד מאותם דברים שהם הנקודות הרגישות שלה, שיכולות להיות קשורות לאישיות, למבנה המשפחתי או לשלב ההתפתחותי", מסבירה פרופ' בראון. "הפחד קשור גם ליכולת של אישה לווסת את התחושות שלה ולהתמודד עם מצבי עמימות וחוסר ודאות".
לנרמל את הפחד
"מהתבוננות עד כמה הפחד הזה מפריע לקיום החיים התקינים של האישה. אנחנו צריכים להכיר את האישה ולבדוק מה היא חווה ומרגישה. אחד הדברים החשובים זה לנרמל את הפחד. אני לא מכירה אדם שנכנס בשערי מכון אונקולוגי ואיננו מפחד בכלל. כפסיכולוגים ופסיכו-אונקולוגים תפקידנו לאתר אנשים שמתקשים יותר ולתת להם מענה טיפולי ותרופתי במידת הצורך".
חומות בלתי נראות של שתיקה
בני המשפחה של החולה בסרטן השד מתמודדים עם קושי כפול: להבין, לעכל, לעבד ולהתמודד עם הבשורה, לצד הצורך לתמוך, לעזור, לסייע ולהיות נוכח עבור החולה.
"יש פה התבוננות כפולה. אנחנו מסתכלים עליהם, ואיך הם יכולים להיות קשובים, לתמוך באישה ולעזור לה לא לפחד, או להכיל את הפחד שלה. מהצד השני גם הם פוחדים. אנחנו יודעים שההתמודדות הנפשית של בני הזוג, הרבה פעמים, קשה יותר מאשר החולות עצמן. לראות מהצד מישהו שיקר לך סובל, מעורר תחושות לא פשוטות".
בגלל הקושי לשוחח על נושא כל כך מורכב וקשה, לעתים נוצרת חומת שתיקה, המפרידה בין בני הזוג. "הדבר המרכזי זה תקשורת ולאפשר שיחה. יש תופעה בשם Conspiracy of Silence, קשר השתיקה. כל אחד מנסה להגן אחד על השני ולא לשתף, ומתוך מקומות טובים נוצרת בדידות. אפשר להגיד - 'שנינו פוחדים ובוא נראה מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתמודד'".
החלמה והאתגר הנפשי דווקא בשלב הזה
אחד השלבים המורכבים ביותר במחלה הוא דווקא שלב ההחלמה. "לכאורה האישה סיימה, הכל בסדר, כולם שמחים ולמעשה הסיפור הוא לגמרי אחר. שלב ההחלמה הוא אחד השלבים הכי מאתגרים מבחינה נפשית".
"הרבה פעמים נפגוש נשים שהקושי הגדול קורה דווקא בשלב ההחלמה. נשים עוברות את כל תהליך הטיפולים שהוא מאוד אינטנסיבי. הכול קורה מהר, כמו בקרב של הישרדות. ובקרב של הישרדות אין זמן לבדוק פצעים".
"הרבה פעמים דווקא בשלב ההחלמה יש פתאום עיבוד של החוויה, ועם העיבוד מגיעים גם רגשות קשים. בנוסף, הסיפור לא נגמר בכזה Happy end - רבות ממשיכות להיות מטופלות בשלב ההחלמה, מתמודדות עם הפחד שהמחלה תחזור ועם תופעות הלוואי".
לעתים, בתקופת ההחלמה לסביבה פשוט נגמרת הסבלנות. "הייתה פניות וכל המשאבים הנפשיים והפיזיים הושקעו לטובת הטיפול, ואז הכל נגמר ורוצים את האמא בבית. לא פחות חשוב התיווך לבני המשפחה, בעבודה ובחברה. לעזור לנשים לומר 'קשה לי, אני עדיין מתמודדת. אני לא מקבלת יותר כימותרפיה אבל אני עדיין מרגישה את המחלה'. צריך לא להפסיק לשאול 'מה שלומך?".
למרות שהפחד מוצדק ונוכח, אסור לשכוח את התקווה. "לצד הפחד יש גם תקווה", מסבירה פרופ' בראון. "החוקרת סוזן פולקמן, אמרה שבכל מקום שיש בו פחד יש גם תקווה. התקווה והפחד הם בני לוויה אחד של השני, הם הולכים ביחד.
"נשים מקבלות תחזיות שונות לגבי הסיכון שהמחלה תחזור. האופציה שהמחלה לא תחזור קיימת וביכולתנו לסייע לנשים לבחור איפה להיות. זה מקום שאנחנו יכולים להנביט בו תקווה ולא רק את הפחד".
מתמקדים באישה ולא במחלה
"הרפואה עברה תהליך מאוד משמעותי ואנחנו מדברים היום על person centered medicine, הבסיס הוא המטופלת ולא המחלה. אני יכולה להגיד שבמרכז שלנו ובמרכזים נוספים יש צוותים פסיכו-אונקולוגים וגם הרופאים והרופאות ערים לזה. ביחידה יש לנו צוות ייחודי רק לנשים עם סרטן שד ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה".
"במובן הזה יש שינוי, המערכת הרבה יותר מכוונת לטיפול באישה ולא רק במחלה. אפרופו מה שקורה עם בריאות הנפש והמלחמה, יש יותר יכולת של החברה להבין שאנשים עוברים אירועים טראומטיים ויש להם גם השלכות נפשיות ולא רק השלכות פיזיות".
בשיתוף אלי לילי
