הוא הגיע לישראל לבדו כדי להיות צלף בצנחנים, מתוך תחושת שליחות עמוקה ורצון "לתרום לאומה ולקהילה". אבל בזמן השירות הצבאי, כשבסך הכול ניגש לעשות משקפיים, חייו של איתן ארמון קיבלו תפנית חדה: הוא אובחן עם רטיניטיס פיגמנטוזה, מחלה גנטית נדירה שגרמה לו לאבד כ-95% מראייתו. במקום להישבר, ארמון יצא למסע אישי של קבלה עצמית, חוסן והתמודדות, שהוביל אותו גם לטפס על "אל קפיטן" - אחד מקירות הגרניט המאתגרים בעולם.
סיפורו עומד במרכז הסרט Looking Up, שהוקרן השבוע במרכז בגין בירושלים. לאחר ההקרנה התקיימה שיחה עם יוצרת הסרט, אלנה ניומן, ועם שותפו של ארמון למסע הטיפוס, ג'יי לפקוביץ'. הסרט יהיה זמין בהמשך גם באמזון פריים ובשירותי סטרימינג נוספים בארצות הברית. צפו בריאיון המלא עם איתן ארמון ואלנה ניומן:
איתן עלה לישראל כדי להיות צלף - ואז איבד את רוב ראייתו. עכשיו חייו הפכו לסרט
"גדלתי בבית ספר יהודי יומי שהיה מאוד ציוני, וגם המשפחה שלי מאוד ציונית", סיפר ארמון לאולפן ynet. "ההורים של אבא שלי למעשה הכירו בישראל אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה. וחשבתי שרק בגלל שבמקרה נולדתי באמריקה, ויש לי משפחה וחברים בישראל, זה לא אומר שאני לא צריך לשרת ולתרום לאומה ולקהילה שלנו".
אלא שבמהלך השירות החל להרגיש שמשהו אינו כשורה. לדבריו, האבחון לא הגיע ברגע אחד, אלא היה "סוג של מסע" עד שהבין מה עומד מאחורי בעיות הראייה שלו. "התגובה הראשונית הייתה כעס והלם", אמר. "אני חושב שהצבא, ושירות קרבי, קשים לרוב האנשים, ואני חושב שליקוי ראייה שלא אובחן הפך את זה למאתגר הרבה יותר, אבל גם למתגמל הרבה יותר".
4 צפייה בגלריה
מה שהתחיל כסרטון קצר לניסוי רפואי הפך לסרט דוקומנטרי מלא. איתן ארמון
(צילום: אלבום פרטי)
הוא נזכר כיצד ניגש למרפאה רק כדי להתאים משקפיים, ואז שמע לראשונה את הרופאים מתארים את הסימנים למחלה. "כשהתחילו לתאר לי מהם הסימנים הראשונים של מה שקורה לראייה שלי, ושאני לא יכול להמשיך בצבא, מאוד כעסתי לשמוע את זה. חשבתי: אתם לא יודעים כמה נתתי בשביל זה, ואני רוצה לעשות את זה".
לדבריו, לצד הכעס הגיע גם עצב עמוק. "זה היה חלק גדול מהזהות שלי. עברתי לישראל כדי לשרת בצבא, ורציתי להמשיך לעשות את זה. ואני חושב שהמעבר מלהיות אחראי על אנשים אחרים ולהגן על אנשים אחרים, אל הרעיון של, א', לוותר על זה, וב', בעזרת הרבה מאוד עזרה, אני צריך להוסיף, לקבל את המגבלות שלי - היה מתנה גדולה מאוד, ולמדתי מזה הרבה".
החוסן שמשך את יוצרת הסרט
למרות האובדן הדרמטי של הראייה, ארמון מספר שמעולם לא הרגיש לבד בהתמודדות. "הרבה מזה חוזר למשפחה שלי, לחברים שלי ולמערכת התמיכה שלי", אמר.
4 צפייה בגלריה
לאחר שאיבד כ-95% מראייתו, טיפס על "אל קפיטן" - אחד מקירות הגרניט המאתגרים בעולם. ארמון
(צילום: אלבום פרטי)
הוא סיפר כי אחת הדמויות שהשפיעו עליו במיוחד הייתה טל בן-שחר, סופר ופסיכולוג ישראלי. "קראתי לראשונה אחד מהספרים שלו. הוא מדבר על כך שאושר ורווחה נפשית הם שילוב של הרבה דברים, אבל שני מרכיבים מרכזיים הם משמעות והנאה. וחשבתי מהם הערכים שעודדו אותי להתגייס לצבא. וגם אם אני לא יכול לבטא אותם בדיוק באותה דרך, איך אני יכול להמשיך לבטא אותם בחיי היומיום שלי, בדרכים חדשות".
ניומן, יוצרת הסרט, סיפרה כי הכירה את ארמון דרך בתה, שלמדה איתו בקולג'. "מה שמשך אותי בסיפור שלו היה בדיוק מה ששמעת עכשיו: החיוביות הזו, הסירוב להיכנע לכעס שהוא תיאר שהרגיש בהתחלה", אמרה. "עד שפגשתי אותו, זה כבר נעלם. וכל מה שראיתי היה חוסן".
אלנה ניומן, יוצרת הסרטצילום: פרטילדבריה, הפרויקט התחיל בכלל כסרטון קצר שנועד ללוות ניסוי רפואי שבו השתתף ארמון. "התחלנו את הסרט הזה כסרטון תדמית קטן לניסוי רפואי שהוא השתתף בו, והוא צמח למשהו גדול יותר, כי הרגשתי שהמסר שלו - של להפיק את המיטב מהדברים שקורים לך ופשוט להמשיך קדימה, להרים את הראש - יכול לעזור לקהל רחב מאוד".
בהמשך סיפרה גם על בחירת השם Looking Up. "בהתחלה חשבנו לקרוא לסרט Shooting Blind, כי באותה תקופה איתן שוחרר לא מזמן מהצבא מסיבות רפואיות, והוא היה צלף. זה פשוט הרגיש כמו השם המושלם", אמרה. "אבל עד שסיימנו את ההפקה והעריכה, עברו כמה שנים, ואיתן כבר התקדם לשלב אחר בחיים שלו".
לדבריה, דווקא הביטוי Looking Up הצליח ללכוד את רוח הסרט. "זה פשוט תפס גם את החיוביות הזו וגם את הטיפוס, באופן שלדעתי באמת ממסגר את הסרט".
"הכרת תודה על המסע שעברנו"
ארמון עצמו התחבר מיד למשמעות הכפולה של השם. "באנגלית הביטוי looking up אומר שיש מבט חיובי קדימה, שהדברים יכולים להשתפר. זה קשור לאופטימיות, ואני חושב שזה שיעור, או תכונה, שהתמזל מזלי ללמוד".
הוא סיפר גם על חוויית הטיפוס על "אל קפיטן", שהפכה לאחד הרגעים המרכזיים בסרט. "אני אוהב להיות בחוץ. אני אוהב להיות סביב אנשים טובים. אני אוהב לחוות דברים חדשים, לאתגר את עצמי בדרכים חדשות", אמר. "וחלק מזה היה כמו מיקרוקוסמוס של כמעט עשר השנים האחרונות, שבהן אני זוכה להתמקד פשוט בדבר הבא, להתמקד במה שאני יכול לשלוט בו, ולשחרר את מה שאני לא יכול לשלוט בו".
לדבריו, המסע הזה לא היה אפשרי ללא האנשים שסביבו. "יש לי מזל גדול שיש לי מערכת תמיכה נהדרת, כולל אלנה ואשתי כיום, תמר, והמשפחה שלי. ואני חושב שיש בי פשוט הרבה הכרת תודה על המסע שעברנו יחד".
הסרט נוגע גם בניסיון המדעי למצוא טיפול למחלה. כשנשאלה עד כמה החוקרים קרובים לפריצת דרך אמיתית, אמרה ניומן כי "זה עוד כמה שנים מאיתנו, זה עדיין לא מציאות. הם עושים עבודה מאוד מרגשת, וזה מוצג בסרט, אבל כמו בהרבה דברים ברפואה, זה לוקח הרבה זמן".
היא תיארה סצנה משמעותית במיוחד מבחינתה, שמתרחשת בין ארמון לבין אביו, רמי, בזמן ביקור במכון לחקר הראייה שבו עובדים על יצירת רשתיות חדשות מתאי גזע.
"רמי שואל את איתן: מה אתה חושב על כל עניין תאי הגזע הזה?", סיפרה. "ואיתן אומר: זה באמת מרגש שהם עושים את זה. זה באמת מרגש שאולי תהיה בעתיד תשובה שתרפא אותי ותחזיר לי את הראייה. אבל זו לא המציאות עכשיו. ואני לא רוצה לחכות שזה יקרה, כי זה מרמז שאני לא מאושר במצב הנוכחי שלי - ואני כן מאושר. אני חי חיים מלאים מאוד".
לדבריה, זהו גם המסר המרכזי של הסרט כולו. "אל תחכו שהדברים ישתנו. תפיקו את המיטב ממה שיש לכם עכשיו, ותמיד תמשיכו קדימה".
