בשבת בבוקר, בשעה 6.15, סיים ד"ר אוסמה אלעמור את התורנות שלו בחדר המיון בבית החולים סורוקה בבאר שבע, אותה החל בערב שישי ב-20.00. הוא נעל את סנדליו ויצא לביתו שבכסייפה, הסמוכה לערד. "בדיוק כשהגעתי הביתה, החלו האזעקות", הוא משחזר. "אשתי אמרה לי בחצי הומור שזה לא נשמע כמו צפירה של יום השואה או הזיכרון, וכדאי שלא אחלוץ את הסנדלים ושאחזור לבית החולים. ב-07.05 כבר הייתי בחזרה בחדר המיון, ויצאתי ממנו הביתה רק ביום ראשון באחת אחר חצות".
איך מחזיקים מעמד כל כך הרבה שעות, ועוד מטפלים בכמות מטופלים יוצאת דופן?
"ראשית, האדרנלין זה הצד הטוב שלי ושל כל הרופאים. אנחנו 'מורעלים' לעבודה. היה רגע שנפל לי הסוכר, שתיתי משהו מתוק וחזרתי לעבוד. במיון בסורוקה אנחנו מורגלים לטפל מדי יום ב-500 עד 600 חולים, והפעם הכמות הייתה עצומה וגם הפציעות היו שונות. אלו לא חולים רגילים, אלא פצועים שזרמו ללא הרף, בכל הגילים, כשחלק גדול מהם בסכנת חיים. עבדנו ברפואה דחופה בטירוף, כשחשוב לעבוד בהבנה בין הצוותים, אחרת לא שורדים אירוע בסדר גודל כזה. יש לנו 12 מיטות טראומה, אליהן מגיעים הפצועים הכי קשים, והן היו מלאות כל הזמן, כשכל חמש דקות הוחלפו הפצועים".
עוד בנושא זה:
איך אתה מסתדר עם מראות כאלו רגשית?
"כשנכנסים למקום כזה נועלים את ה'ווייז' הרגשי, רואים רק את החולה והפצוע מולך, ועושים הכול כדי להשאיר אותו בחיים ושיקבל את הטיפול הטוב ביותר. בדרך הביתה המראות משתלטים עליי, אבל אני זוכר שאני בעל ושיש לי חמישה ילדים שמחכים לי בבית, וכשאני חוזר הביתה אני מנסה להתנתק. בוודאי שהמראות נוגעים בי. מאוד קשה לקבל החלטה של לקטוע רגל או לראות בחור בן 19, שחייבים לפתוח לו את החזה, אחד המקרים שקרו הפעם, למשל. אבל אני יכול וחייב לנצח את הרגשות שלי בחלק מהזמן, למען החולים ולמען משפחתי. בסוף טיפול, כשאני עוזב מיטה של מטופל ורואה את הפנים של האחות שעובדת איתי ויודע שהצלנו אותו, זה רגע שבו אני מרגיש מאושר".
אתה רופא ערבי. בעיתות מלחמה זה קשה יותר?
"לעולם אראה את המטופל ששוכב על המיטה ונלחם על חייו, ואלחם על כל חצי אחוז של חיים שלו. לא אכפת לי המגדר שלו, לא המוצא ולא הדעות שלו, כשם שלא מעניינות אותו הדעות שלי. אני רק רוצה לעזור לו ושהוא יקבל את הטיפול הכי טוב, כמו שהייתי מצפה מכל רופא שיטפל, חלילה, בהוריי או בכל בן משפחה שלי.
ד"ר אוסמה אלעמור: "מאוד קשה לקבל החלטה של לקטוע רגל או לראות בחור בן 19, שחייבים לפתוח לו את החזה, אחד המקרים שקרו הפעם, למשל. אבל אני יכול וחייב לנצח את הרגשות שלי בחלק מהזמן, למען החולים ולמען משפחתי"
"אני תמיד צוחק עם מנהל המיון, ד"ר דן שוורצפוקס, שאין בינינו הבדל, כי שנינו 'דוסים'. רק שאני 'דוס' בצד שלי והוא בצד שלו. אנחנו חולקים שעות של עבודה וחברות. יש לי חברים טובים בבארי ובכפר עזה, ואני בקשר גם עם חברים שלמדו איתי רפואה. לצערי, רק היום קיבלנו בשורה נוראה: אחד הרופאים הקרובים אליי, ד"ר איתן נאמן, בנו של השר לשעבר יעקב נאמן ז"ל, שהיה רופא ילדים בסורוקה ואב לשבעה, נהרג במלחמה. נורא. יש גם הרוגים מהיישוב שבו אני גר. קשה לי עם המציאות הזו, כל מה שאני רוצה זה שלום ואחווה, ושלא נדע עוד דם".
"הזרם לא פסק לרגע"
את ד"ר אלכסנדר גפטלר, רופא ראשי במחלקה האורתופדית וכירורג עמוד השדרה בסורוקה, תפסה האזעקה הראשונה בביתו בבאר שבע כשהוא לבוש בבגדי ספורט. "התחיל רצף אזעקות, שחייב את כולם להישאר בממ"ד, אבל ברגע מסוים קיבלתי הודעה שמדובר באירוע רב נפגעים, ונסעתי במהירות לסורוקה. כשהגעתי ראיתי מאות נפגעים, רובם הגדול עם פציעות חודרות מקליעים ורסיסים, הזרם לא פסק לרגע.
ד"ר אלכסנדר גפטלר מסורוקהצילום: יעל ולצר"במקביל הגיעו כל הרופאים וגם רופאים מבתי חולים בחיפה ובשרון כדי לסייע. הקמנו סוג של חמ"ל של המערך האורתופדי, ריכזנו נתונים והתחלנו לאבחן ולטפל. למעשה, לא ישנתי מ-6.00 בבוקר ביום שבת, יום פרוץ המלחמה, ועד 22.00 ביום ראשון שלמחרת. בזמן הזה טופלו במערך האורתופדי בלבד כ-160 נפגעים, מספרים שאף אחד לא ראה עד לאותו יום. עשרים שנה אני עובד במערך האורתופדי, עברתי פה מלחמות ומבצעים, לא היה מספר כזה של נפגעים ביום אחד, אפילו לא שליש מזה".
ד"ר אלכסנדר גפטלר: "יש הרבה אדרנלין, לא מרגישים את העייפות. יש משימה שחייבים לעמוד בה. נחתי פחות משעתיים על כיסא במחלקה, חזרתי לעבוד, ורק כשהרגשתי שיש לנו שליטה על המצב הלכתי הביתה לנוח וחזרתי מיד למחלקה. אנחנו ממשיכים לעבוד סביב השעון ונערכים למערכה ארוכה"
איך הסתדרת עם כל המראות?
"אתה חייב לנתק את עצמך רגשית ולטפל בנפגעים. לשקול נתונים, להחליט מיד מי לחדר טראומה ולניתוח ומי מטופל במיון. אין פה זמן לערב רגשות אישיים. זה רק לראות את הטיפול הנכון באותו הרגע, לשקול נתונים כדי להציל חיים ולהעניק את הטיפול הנכון ולעבור לפצוע הבא. יש הרבה אדרנלין, לא מרגישים את העייפות. יש משימה שחייבים לעמוד בה. נחתי פחות משעתיים על כיסא במחלקה, חזרתי לעבוד, ורק כשהרגשתי שיש לנו שליטה על המצב הלכתי הביתה לנוח וחזרתי מיד למחלקה. אנחנו ממשיכים לעבוד סביב השעון ונערכים למערכה ארוכה".
"לא היה כדבר הזה", מסכימה ומוסיפה לדבריו בטי ריאזנוב מלהבים, מנהלת שירות חדר ניתוח, שצברה 35 שנות שירות כאחות ועברה מלחמות ומבצעים. "בניגוד למלחמות, שלצערי אנחנו מורגלים לטפל בהן בחיילים, הפעם הגיעו אזרחים. ראינו הפעם הכל. את כל הגילים, את כל הפציעות. התייצבנו כולנו באופן טוטאלי, עבדנו בשלושה סבבים ב-11 חדרי הניתוח הקיימים בסורוקה ללא הפסקה.
בטי ריאזנובצילום: יעל ולצר"הגיעו אנשים מחגיגות שמחת תורה, הגיעה אישה בהיריון שהכנסנו מיד לניתוח, רגעים שלא חווינו מעולם. אמהות של נעדרים הגיעו וביקשו שאספר להן אם יש על יד המנותח קעקוע מסוים או סימן היכר אחר, כי אז זה אולי הילד או הילדה שלהם. את הזוועות שראינו ביום הראשון למלחמה ואחריו, אי אפשר לעכל".
איך עומדים בזה? את אחות וגם אישה וגם אמא?
"אנחנו ממוקדי מטרה, רואים קודם כל את המשימה, להציל את חייו של הפצוע ולטפל בו מיד, אבל גם לא מתביישים להישבר ובוכים. לפני שהפצוע או הפצועה נרדמים, אני מדברת איתם, מרגיעה אותם, ולפעמים בוכה איתם.
בטי ריאזנוב: "אנחנו ממוקדי מטרה, רואים קודם כל את המשימה, להציל את חייו של הפצוע ולטפל בו מיד, אבל גם לא מתביישים להישבר ובוכים. לפני שהפצוע או הפצועה נרדמים, אני מדברת איתם, מרגיעה אותם, ולפעמים בוכה איתם"
"ואז, בסיום המשמרת, שלוקחת בימים אלו מהבוקר עד מאוחר בלילה, אני נוסעת הביתה. ברבע שעה שאני נוהגת מסורוקה לבית אני מרשה לעצמי להיות עם עצמי. בוכה, פורקת. בעלי רופא וברוב שעות היום שניים מילדיי לבד בבית. כשאני נכנסת הביתה, אני אמא. מחזקת אותם ונמצאת איתם לגמרי. עד למשמרת הבאה. אנחנו נערכים למערכה ארוכה, צוברים כוחות. מי שיכול לקחת כמה שעות חופש, אני מבקשת שייקח כדי שיאגור כוח לקראת הבאות. פיזית ונפשית. ברור לכולנו שזה לא יהיה סיפור קצר ואנחנו חייבים להיות עבור הפצועים ובני משפחותיהם".
מתחילת הלחימה פונו לסורוקה יותר מ-800 נפגעים, ונכון לאתמול מאושפזים במחלקות השונות 132 פצועים, בהם 36 במצב קשה וקשה מאוד, 20 במצב בינוני ו-76 במצב קל. "אנו ערוכים להמשיך ולטפל בפצועים שהגיעו, מגיעים ועוד יגיעו בתקופה הקרובה", אמר מנהל בית החולים, ד"ר שלומי קודש. "אני מודה לכל אחד מהעובדים על מאמץ הירואי, על שליחות וחמלה. בכל פעם מחדש מוכיחים הצוותים, כי סורוקה הוא כיפת הברזל הרפואית של ישראל".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.10.23
