זה קרה בימי הלחימה הראשונים בגבול לבנון. פלוגת לוחמים מחטיבת המילואים אלכסנדרוני הוצבה בקו הקדמי ונערכה מול איום החשש מחדירה המונית של מחבלי חיזבאללה בחזית הצפונית. חוליות ירי של טילים מונחים נגד טנקים טיווחו שוב ושוב את הכוחות הלוחמים ואף גרמו לפגיעות קשות.
עידו גרמה (27) מחדרה שמר באותו ערב בעמדה סמוכה לגבול כאשר אוושת טיל הנ"ט תפסה אותו בהפתעה. הטיל פגע בסמוך למקום שבו היה. רס"ב במיל' אמיר דובדבני, קצין המורשת והחוסן של החטיבה, עודכן על התקרית הקשה והוזעק לסייע לגרמה ולחבריו לנשק. דובדבני ערך איתם מפגש עיבוד מנטלי לאירוע שעברו, הזכיר ללוחמים את כללי מודל המגן נגד אירועי פוסט טראומה והלם והחזיר אותם, בתוך פחות מחצי שעה, לתפקוד מלא.
קצין החוסן של החיילים
"הוא הצליח להחזיר אותי לכשירות ומיקד אותי פיקס על המטרה והחשיבות שלי כאן", משתף גרמה בהתרגשות. הוא מסביר כי "בעקבות אירוע כזה, כשחוטפים טיל נ"ט, אפשר להיפגע מנטלית ולהיכנס למחשבות של 'למה בכלל אני נמצא כאן וצריך את כל הסיכון הזה?' ובשיחה עם אמיר הוא נגע בדברים שהחזירו אותי לעצמי".
נותן מענה בשטח לנפגעי חרדה וטראומה
דובדבני (59), חבר המושב אלוני הבשן שבגולן, התגייס לצה"ל בנובמבר 1982 ושירת כלוחם בחטיבת גולני. עם שחרורו מצה"ל הוצב בחטיבת המילואים אלכסנדרוני. בעקבות מלחמת לבנון השנייה התוודע לפצועי הנפש מהקרבות, הפוסט טראומתיים, למד לטפל בהם והתמקצע במגוון תחומים שמסייעים לו בטיפול בהלומי קרב וחרדה.
הוא בעל חוות סוסים ומטפל ברכיבה טיפולית, בהידרותרפיה, רייקי, NLP ועוד. לאחרונה ייסד ארגון בשם "נפשי" שמטרתו לאגד מטפלים אלטרנטיביים מהגולן והגליל המוכרים ברפורמה של משרד הביטחון "נפש אחת". הוא מתנדב ביחידת חילוץ גולן, ולצד חילוצי מטיילים ולכודים הוא מעניק להם עזרה ראשונה טיפולית נפשית.
בשנת 2008 מונה דובדבני לתפקיד "קצין המורשת" של החטיבה המפוארת שהוקמה כבר בערב מלחמת העצמאות ולקחה חלק במלחמות ישראל. במסגרת התפקיד הוא מחבר את לוחמי החטיבה למורשת הקרב שלה ולחשיבות ההגנה על המדינה. את התפקיד הזה הוא משלב במשימת קצין החוסן שקיבל על עצמו, בין הבודדים בחטיבות החי"ר שנותן מענה לנפגעי חרדה וטראומה, מתוך מטרה להחזירם במהירות לכשירות מבצעית ולהרחיק את הסכנה מהשלכות המצב שאליו נקלעו בעקת הקרב.
קראו עוד:
דובדבני יוצא בכל יום לשטחי כינוס הלוחמים, והכלבה הטיפולית שלו, שלי, מתלווה אליו. הוא רואה בה גורם טיפולי מקצועי משמעותי. "היא נוסעת איתי לכל מקום ויורדת איתי במוצב או ביחידה, ואני עושה את שלי והיא את שלה". הוא מסביר בין השאר כי "כלב הוא כולו לב, והוא רגיש מאוד למצבו הנפשי של האדם. היא יודעת להתמסר לליטופים של חייל שזקוק למגע התחושתי עם הפרווה ומתגעגע לחיבוק. חייל אחר יגיש לה משהו לשתות וימצא מפלט מהעיסוק בעצמו ובחששות שלו".
מאז נפגשו ב־7 באוקטובר לוחמי החטיבה במחסני החירום ועלו על ציוד ומדי קרב, דובדבני מסתובב ביניהם ומלמד אותם על כללי הזהב להתמודדות עם מצבי דחק. הוא יודע שיש בכך כדי להציל חיים רבים, בגוף ובנפש. "אני רוצה להביא לזה שבסוף שני חיילים שנמצאים האחד לצד השני בקרב יידעו כיצד לסייע זה לזה אם מישהו נכנס להלם ולא מתפקד. לשמחתי, כבר ראינו כיצד ברוב המקרים ערנות של חבר והיכרות עם מודל החוסן מאפשרות 'לשחרר' חבר שהפסיק לתפקד".
מח"ט אלכסנדרוני אל"ם גיל ורנר רואה בפעילות קצין החוסן החטיבתי כלי להעצמת האחדות בין חיילי החטיבה שבפיקודו. "ההעצמה של החוסן האישי ומתן המקום לשיח פתוח נותנים ללוחמים ולמפקדים שבחזית כלים להיות אפילו יותר חזקים ומרוכזים משהם כבר, בהבטחת הניצחון", אומר ורנר.
רס"ב במיל' אמיר דובדבני: "תופעות פוסט טראומה תמיד היו עלולות להיות חלק מפגיעות הקרבות, והן טבעיות במציאות קיצונית שבה אין לנפגע את כל המידע המלא על שעבר עליו. אני חושב שהדור הזה הוא פי אלף יותר טוב מהקודמים לו כי הוא מכיר בפציעות הנפש השקופות כמו באלו הגופניות המדממות"
"למנוע פוסט טראומה בעתיד"
למודל שדובדבני מעביר לחיילים, שכבר אומנו בו לא אחת בעבר, קוראים "מגן ללוחם". הוא פותח על ידי מערך בריאות הנפש בצה"ל ומבוסס על סדרת פעולות שחבריו של הנפגע מבצעים איתו ושעוזרות לו לחזור למציאות ולתפקוד. הוא מושתת על עקרונות מודל מעש"ה האזרחי שגיבש ד"ר משה פרחי, מומחה בעל שם עולמי לניהול מצבי חירום ואסון ממכללת תל־חי. תורת הטיפול בעזרה ראשונה נפשית שפיתח פרחי אומצה עד כה על ידי משרדי החינוך, הבריאות והביטחון וכלל גופי החירום וההגנה בישראל ובמדינות רבות בעולם.
"אנחנו יודעים כי שלוש דקות של עבודה מול השותפים לאירוע הטראומתי מונעות ב-80 אחוז פוסט טראומה בעתיד", מסביר דובדבני. באותו ערב, כשנקרא לחיילים אחרי אירוע פגיעת הנ"ט, הוא אסף אותם במעגל ועיבד איתם את שקרה, על פי כללי הפרוטוקול. הוא אומר כי "20 הדקות של ההתכנסות הזאת הן דקות זהב שבהן לא נותנים לחיילים ללכת לשום מקום אלא לעשות 'סגירה' של האירוע ולדבר עליו. בזמן זה אנחנו לא מתעסקים בכלל ברגשות שצצים אלא רק בעובדות - מה היה ומתי. רק לאחר העיבוד העובדתי של החוויה, כל אחד מהמשתתפים יכול להביע את עצמו ולהציף בעיות ותחושות".
בניגוד לטיפול בפצועים בגופם, שמבקש דבר ראשון להרחיק את הנפגעים מאתר הפגיעה ולהשכיב אותם על מיטת טיפול, מסביר דובדבני כי פצועים בנפשם צריכים להישאר במקום ולעבד את האירוע הזה לוגית עם עובדות. אין לאפשר "בריחה" מהמקום, שלעולם לא תצליח להרחיק את הנפגע מהחוויה.
מכירים בפציעות שקופות
אנחנו נפגשים בשטחי הכינוס של החטיבה הלוחמת, לא רחוק מגדר הגבול עם לבנון. המתיחות כאן בשיאה. בחודש האחרון חיילי המחלקה שאיתם דובדבני נפגש בעת ביקורנו התמודדו עם כמה אירועי ירי נ"ט לעברם ובכולם הם תיפקדו היטב. "החוסן המנטלי פה בשמיים", מעיד עליהם דובדבני בגאווה לא מוסתרת.
ובכל זאת, בעבר לא דיברו על חוסן נפשי ולא על כאב ליבם של הלוחמים. זה משהו חדש שמאפיין את "דור הטיקטוק"?
"תופעות פוסט טראומה תמיד היו עלולות להיות חלק מפגיעות הקרבות, והן טבעיות במציאות קיצונית שבה אין לנפגע את כל המידע המלא על שעבר עליו. אני חושב שהדור הזה הוא פי אלף יותר טוב מהקודמים לו כי הוא מכיר בפציעות הנפש השקופות כמו באלו הגופניות המדממות".
המילואימניקים טל משען וטל אהרוני חולפים לידנו ונעצרים כמבקשים לאסוף עוד כוחות מקצין החוסן שמוכר גם כ"אבא של לוחמי אלכסנדרוני". משען, בן 30 מכפר ויתקין, ממהר אף הוא לצאת להגנת בני התקופה. "יש היום הרבה יותר מודעות לכל העניין של החוסן הנפשי", הוא אומר. "כששירתי בצבא זה פחות היה בשיח והדיבור היה מצ'ואיסטי יותר והציפייה הייתה להרחיק את התחושות, ואני חושב שזה היה שגוי. ברור לי שככל שנדבר יותר על אירועי הקיצון ונעבד ונסגור אותם, זה יכול להציל חיים. יצא לי לתמוך בחבר שהיה באירוע ביטחוני קשה והוא היה ממש במצוקה, וידעתי מה עליי לעשות וכמה חשוב להיות לצידו, והוא חזר לעצמו".
מפקד המחלקה שלהם סרן א' מספר לנו על ימים מאתגרים מאוד שעברו החיילים שהוצנחו במהירות מכל קצוות הארץ והעולם בעקבות המתקפה הרצחנית של חמאס מדרום וירי חיזבאללה לעבר יישובי הצפון וכוחות צה"ל. "הליווי של דובדבני והכלים שהעניק להם עמדו לא אחת במבחן במהלך הקרבות עד כה, ורוח הלחימה שלהם והנחישות מול המשימה, למרות סיכון חייהם, נותרה איתנה", מתאר א'.
כל אחד מלוחמי החטיבה, כמו מאות אלפים אחרים שנקראו לדגל והוזנקו להגנת התושבים בדרום ובצפון, מצא עצמו מתחת למדי החאקי כשהוא המום וכואב ממחיר הדמים הכבד שגבו מחבלי חמאס מכ־1,400 נרצחים ישראלים ומאות חטופים. דובדבני מעיד כי ראה כיצד כל סממני הפילוג והקיטוב שאפיינו את התקופה האחרונה נעלמו, כבר בחיול הבהול במחסני החירום של החטיבה.
"יש פה לוחמים שהגיעו ממסיבת הנובה, מבתי הכנסת בשמחת החג, היישר משדה התעופה ועוד. כבר בחיול שלהם אני מתחיל לפעול כדי לחבר בין כולם, הוותיקים והצעירים, ומהר כולם מגלים שיש להם שפה משותפת. המדים רותמים אותנו לאותה משימה ומרחיקים את השונות בינינו".
גם דובדבני עצמו נושא עימו צלקות מ-7 באוקטובר האיום. שני בניו של בן דודו של דובדבני, גדעון ואביעד ריבלין ז"ל, נרצחו במתקפה על פסטיבל הנובה. הם היו חלק מכוח האבטחה של האירוע והסתערו לעבר המחבלים מעזה. מאז הוא נושא על דש החולצה שלו את הצמיד שאותו ענדו אלפי משתתפי המסיבה, גם זו דרך בעיניו לחבר את בני שיחו לרצף האירועים שהביא למלחמת האין ברירה להגנתה של המדינה.
"אני מתכוון להכשיר מטפלים שיגויסו להתנדב ולהביא איתם משאבי חוסן לחיילים, בדיוק כמו שיש כאלו שמביאים איתם אוכל. אני מקווה שבעתיד לכל חטיבות המילואים יהיו קציני חוסן"
מתח אחר ומאתגר
מאז החלה המערכה הקרקעית בעומק רצועת עזה, עיני כולם נשואות אל הדרום, שם משתוללת זירת המלחמה, אך גם בחזית הצפונית מתקיימת לחימה עם אופי אחר, מורכב ומסובך אף הוא. א', מפקד המחלקה, מתאר כי "החזית פה היא של חילופי מהלומות בצורה שונה. לא נלחמים מול האויב בהסתערות, אלא כשגדר הגבול בתווך והוא יורה אלינו ואנחנו אליו".
חילופי האש העזים והתכופים הללו מוסיפים רבדים נוספים של קושי - גם אחרי שעמדת הגנה חוטפת טיל ונפגעת, מישהו תמיד צריך לאייש אותה. "כשאתה בעזה בחזית פעילה, כולם יודעים שאתה נלחם, וכאן לא מודעים למה שאנחנו עושים", מוסיף א'.
מתווה הלחימה הנוכחי בזירה הצפונית, בהתאם למדיניות הצבא, מעמיד את החיילים דווקא בפני אירועי קיצון ודורש מהם כוחות נפשיים עצומים. אם חשבו הלוחמים עם הגעתם לצפון כי ימצאו עצמם בתוך ימים עמוק בלחימה מול חיזבאללה בעומק לבנון, הרי שהם נותרו עד כה נטועים בעמדותיהם. "זה כמו לעמוד על אדן התהום ולחכות לקפיצה", מתאר דובדבני, "כמה שאתה יותר מחכה ולא קופץ אתה רועד. זה המצב שאנחנו נמצאים".
טל אהרוני, בן 25 מראשון לציון, משתף את תחושותיו: "זו לחימה תחת מתח אחר ומאתגר כי אתה יודע שיקרה משהו, אתה מצפה למשהו שיקרה והוא לא קורה". במלחמת לבנון השנייה חטיבת אלכסנדרוני, ובשורותיה גם אמיר דובדבני, תימרנה אל עומק מדינת האויב. "נכנסו אז 27 ק"מ פנימה ונשארנו שם, ובגלל זה הבריאות הנפשית שלנו הייתה יותר חזקה, כי היינו בתוך הסיטואציה. במצב של פול-ג'וב מלחמה קל יותר לגייס כוחות לעמוד מול חוסר הידיעה על מה שצפוי", הוא מעיד.
עם תום המלחמה והניצחון בה, לצד אתגרי השיקום שישראל תידרש לעמוד בהם, מסמן גם דובדבני אתגר אישי שהציב לעצמו. "אני מתכוון להכשיר מטפלים שיגויסו להתנדב ולהביא איתם משאבי חוסן לחיילים, בדיוק כמו שיש כאלו שמביאים איתם אוכל. אני מקווה שבעתיד לכל חטיבות המילואים יהיו קציני חוסן, כמו במערך הנפגעים ואנשי הזיהוי ברבנות הצבאית, והם יהיו האחראים על התמיכה הנפשית והמנטלית בשדה הקרב. החבר'ה פה זקוקים לזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.11.23
