ביום רביעי שעבר, אחרי כמעט ארבעה חודשים, שוחרר טל ניב (34) ממילואים. ניב, לוחם בהנדסה קרבית, גויס בצו 8 כבר בבוקר 7 באוקטובר, בשעה 9:00, והספיק מאז להיות ביהודה ושומרון, ביישובי העוטף, בצפון הארץ ולבסוף בתוך עזה. "חטפנו מכה קשה בעזה, שני חברים נהרגו וארבעה נפצעו", סיפר. "אני חושב שייקח לי עוד זמן להסביר איך נראים החיים שאחרי, אבל עכשיו, ספציפית, האינטראקציות עם בני אדם עדיין קשות לי, מצבי הרוח עולים ויורדים, בעיקר דאון, ירידת מתח כזו. יש לי פשוט הרבה מאוד עצב בפנים".
אלא שלניב אין הרבה זמן לעכל, לעבד ולטפל בחוויות הקשות שעבר. "אני באיזושהי כוננות", הסביר. "שיחררו אותי, אבל אני יודע שבקרוב יקראו לי שוב. אז אני עדיין בדריכות. ואני יודע שעוד יגיע הזמן להתמודד - ואז נתמודד".
2 צפייה בגלריה
טל ניב
טל ניב
טל ניב. "ייקח לי עוד זמן להסביר איך נראים החיים שאחרי"
(צילום: גבריאל בלום ז"ל)
כמו ניב, יש עוד אנשי מילואים רבים ששבו מהלחימה וזקוקים לסיוע בהתמודדות נפשית עם הדברים שחוו, אך בשל העובדה שרבים מהם יגויסו שוב בקרוב, אין די זמן לתהליך משמעותי.
"חווינו שם הרבה מאוד דברים, כולל מטען שהתפוצץ כמה מטרים מאיתנו, פצמ"רים שירו עלינו. ראינו מחבלים, הרבה מוות, פיצוצים", תיאר ניב. "עד עכשיו יש לי מן אשליה כזו שאני לא יודע אם היא תלווה אותי כל החיים, שאפילו כשאני יוצא ממקלחת נקי לגמרי, פתאום, למשך עשר שניות קופץ לי ריח של גופות. היה ריח מאוד קיצוני בכל מקום, בעיקר בימים הראשונים בעוטף, וגם בתוך עזה. זה נצרב לי בחושים, ואני מנסה להרגיע ולנרמל את זה לעצמי. להתעסק עם חלקי גופות, לסגור סיפורים של נעדרים שאף אחד לא ידע מה עלה בגורלם, לדרוך ליד מחבל ולהיזהר לא לדרוך על המטען שלידו – אלו הרבה דברים שאני עוד לא יודע מה מהם ילווה אותי. אני משער שיש עוד דברים שאני מדחיק. חווינו הרבה מאוד זוועות, והרבה מאוד חוויות של כמעט מוות. כמה פעמים בארבעת החודשים האלה הייתה לי הבנה של זהו, אני הולך למות. מפה אני לא יוצא. וזו לא הפעם הראשונה שאני מגיע להשלמה הזו. זה קרה לי בעבר בצוק איתן".
לניב חשוב להבהיר, שאם יש מי שקורא את המילים שלו ומרגיש כמוהו, שיידע שיש כלים להתמודד עם המצב. "לא כל אירוע טראומטי חייב להפוך לפוסט־טראומה", הסביר. "זה מה שאני אומר לחברים שלי כל הזמן. אחרי צוק איתן העברתי חמש שנים בהדחקה, עד שפתחתי את הפה. אם הייתי יכול לחזור לאחור, מהר מאוד אחרי המבצע הייתי פונה לקבל עזרה מאנשי מקצוע ומנסה להבין מה עובר עליי ומה הצרכים שלי. זה מסר למי שמרגיש ככה – כל תחושה כזו היא לגיטימית, כולנו חווינו הרבה מאוד אירועים לא נורמליים, וכל תגובה אליהם היא נורמלית, ויש הרבה אפשרויות לתמיכה אחרי לחימה, אפשר לצמוח מזה".

"מתמודדים עם אירוע אחר"

לדברי טל ברוש-שמחוני, מטפלת, מרצה ומנחה בעמותת "בשביל המחר", מומחית בטראומה צבאית, אנחנו נמצאים באירוע חריג. "כל מה שידענו על טראומה עד היום, כל מה שעשינו עם בוגרי מלחמת לבנון הראשונה והשנייה וצוק איתן – זה דבר אחד, ומה שאנחנו כרגע מתמודדים איתו זה דבר אחר", היא אומרת. "גם בגלל גודל האירוע, וגם בגלל העוצמות שלו. הלחימה שהייתה בעוטף ומה שהם ראו בזירות האזרחיות זה משהו שהוא באמת מטלטל, קשה ומאוד שונה מדברים שהם חוו. אנחנו מתייחסים לטראומה כאל אירוע שמתחיל ונגמר.
טל ברוש-שמחוני: "מתישהו כ-90-80 אחוזים מהאנשים יחזרו לנורמלי שלהם, ובין 15-10 אחוזים יישארו עם איזושהי רמה של תופעות פוסט-טראומטיות, ולאו דווקא אבחנה במלואה. גם אחרים שאין להם אבחנה יישארו עם כל מיני צלקות, זכרונות ודברים לא פשוטים"
"בשבועות הראשונים אחריו יש תגובות צפויות, מה שאנחנו קוראים לו - תגובות נורמליות לאירועים לא נורמליים - ומתחילה מעין 'ספירה לאחור' שבה אנחנו מצפים שזה ייחלש. מתישהו כ-90-80 אחוזים מהאנשים יחזרו לנורמלי שלהם, ובין 15-10 אחוזים יישארו עם איזושהי רמה של תופעות פוסט-טראומטיות, ולאו דווקא אבחנה במלואה. גם אחרים שאין להם אבחנה יישארו עם כל מיני צלקות, זכרונות ודברים לא פשוטים. אבל הפעם זה אירוע שבעצם לא נגמר כי הלחימה נמשכת, והם נמצאים בהפוגה ואמורים לחזור. כלומר האירוע הזה הוא אירוע מתגלגל בהתהוות ולכן ההתייחסות אליו היא שונה".
גם אייל עצמון (37) שהשתחרר משירות המילואים לפני כחודש, מתמודד עם השלכות המלחמה, לצד הדריכות. "כבר הודיעו לנו שאנחנו עוד מעט מתגייסים שוב", סיפר.
עצמון הוא תושב קיבוץ צאלים שפונה בעקבות המלחמה, ולכן גם כשיצא להתרעננויות לא יכול היה לחזור לביתו. "ההתחלה הייתה מאוד קשה", תיאר. "זה קשה להיות בלחימה כשאין לך בית לחזור אליו. הגעתי למלון באמצע הלילה, אחרי שלא ראיתי מקלחת כמעט שלושה שבועות. אתה נכנס לחדר נקי עם מיטה משלך, בלי אף אחד, אבל אני ישנתי על הרצפה באותו יום. לא יכולתי להכיל את זה. לא יכולתי להכיל את הפער הכל כך גדול הזה. יום למחרת כבר נכנסתי למקלחת וישנתי על הספה, ורק אחרי זה עברתי למיטה".
2 צפייה בגלריה
אייל עצמון
אייל עצמון
אייל עצמון. "קשה לחזור כשאין לך בית לחזור אליו"
(צילום: גדוד 8119 )
לשירות המילואים התגייס עצמון מבחירה, למרות שלפני שנה שוחרר ממילואים בעקבות פוסט־טראומה שאיתה הוא מתמודד. "נפצעתי בלבנון השנייה, בעיקר בנפש", הסביר. "אני מוכר גם על ידי משרד הביטחון. אבל התקופה הזו לא דומה לכלום, זו הייתה ברירה מתוך מחדל, אין ברירה אחרת, אלא לקחת בזה חלק. זה הבית שלי, אני לא יכול לתאר שמישהו יעשה את העבודה במקומי".

"צריכים שיעטפו ויבינו אותם"

בשבועות האחרונים, מאז השתחרר משירות המילואים, מסייע עצמון בחינוך במלון לילדי הקיבוץ. "זו סיטואציה קשה. חזרתי לבית מלון עם הקיבוץ שלי שמפונה, ואני גם בעל עסק עצמאי, אז העסק שלי לא עובד. יש פער בין התחושה שצריך לחזור לשגרה, ומצד שני אי-אפשר באמת לחזור לעולם של לפני 7 באוקטובר. יש דברים שאתה לא יכול לאפשר לעצמך להתנהג כאילו שהם לא קרו. מה שבעיקר לוקח אותי זה הריחות. ריחות גוף, בשילוב ריחות של גופות ואבק שריפה בכל מקום.
"במשך הרבה שנים הרגשתי אשמה, אשמת הניצול. אשמה של מי שחוזר מלחימה, אל מול אלה שלא חוזרים. אני חושב שיש משהו מאוד משחרר בלהבין שזה שאנחנו עושים מילואים זו לא חוויה נורמלית, ולכן את הלחימה צריך לפרק רגשית אחרי זה. אני באמת מאמין שאם אנשים יגלו יותר פגיעות, ידברו על הקשיים שהם חווים, ומהצד השני יידעו לתת לאנשים האלה חמלה ולהקשיב – אז נוכל להתגבר על דברים בצורה טובה יותר".
אייל עצמון: "קשה להיות בלחימה כשאין לך בית לחזור אליו. הגעתי למלון באמצע הלילה, אחרי שלא ראיתי מקלחת כמעט שלושה שבועות. אתה נכנס לחדר נקי עם מיטה משלך, בלי אף אחד, אבל אני ישנתי על הרצפה באותו יום. לא יכולתי להכיל את זה. לא יכולתי להכיל את הפער הכל כך גדול הזה"
המודעות בחשיבות הטיפול, לצד הטראומות הרבות מ-7 באוקטובר ומהלחימה, הגדילו משמעותית את הפניות לקבלת סיוע וליווי נפשי. למשל, מאז פתיחת המלחמה רואים בעמותת "בשביל המחר", שמסייעת ללוחמים משוחררים בהתמודדות עם חוויות לחימה, עלייה של 1,000% בפניות לוחמים שמבקשים לצאת למסע לעיבוד אירועי לחימה, וכרגע יש 7,000 מילואימניקים בהמתנה. מדובר בעמותה שנשענת על תרומות פרטיות ועל כספים ממשרד הביטחון וכרגע אין לה מספיק תקציב כדי לתת מענה לכל מי שמבקש.
"מצד אחד הם חוזרים הביתה ויש בהם משהו שצריך שיעטפו אותם ויבינו אותם, ומצד שני יש להם תחושה בסיסית שממילא לא מבינים אותם, לצד הרצון והצורך של חלקם לפצות את הסביבה בבית על התקופה שנעדרו והקושי שזה יצר", מסבירה ברוש-שמחוני. "כל הדברים האלה מבלבלים, ונוסיף לזה שהלחימה לא נגמרה והם צריכים להישאר דרוכים. לכן החלק של עיבוד החוויות הוא מאוד חשוב. מי שלא יעבור תהליך כזה יישאר סביר להניח עם חלקים חסרים. כשאתה נשאר עם חורים ובורות זה ממשיך לתקוף אותך ולהציק לך במודע או לא במודע וזה נשאר יותר נוכח. ככל שאתה מעבד את האירועים, נותן להם מקום, בונה את התמונה, ככה אתה יותר מחוסן".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.02.24