הם צפו בהם נרצחים לנגד עיניהם, לעתים גם נותרו לבדם במשך שעות, מחכים לכוחות ההצלה, מפוחדים והמומים. אחרים נפרדו מהם בנשיקה, לפני שיצאו לבלות במסיבה ברעים, שממנה לא שבו. חלקם היו רק תינוקות, שלא מסוגלים כלל לתרגם למלים את עוצמת הכאב והגעגוע. 21 ילדים איבדו את שני הוריהם בטבח 7 באוקטובר, בנסיבות מחרידות. חצי שנה אחר כך, מספרות נשות המקצוע שמטפלות בהם, ההתמודדות שלהם עם האירוע ששינה את חייהם, לא התחילה אפילו. ולמרות זאת, מוקפים בבני משפחה אוהבים, הם בונים לאט-לאט חיים חדשים, בצל האובדן והטראומה.
תיעוד: מחבלים מסתובבים בשדרות ב-7 באוקטובר
גם העובדות הסוציאליות שהוזעקו לטפל ביתומים התמודדו לראשונה עם אסון לאומי בסדר גודל בלתי נתפס. "כשנכנסנו לתמונה היינו ממש בעיצומה של הטראומה הקולקטיבית שעברנו כולנו כמדינה", מספרת רחלי שלו, עובדת סוציאלית וראש צוות ומנחת אומנה בארגון שחר שירותי אומנה. "כעובדות סוציאליות, אנחנו רגילות לפגוש כאב, אבל ואובדן, זה מה שאנחנו עושות. אבל פה היה משהו אחר, משהו שונה".
השוני, אומרת גם סיון לוין, ראש צוות באומנה הטיפולית במכון סאמיט, נובע מהעובדה שהאירוע נגע בכל המדינה. "זו לא פעם ראשונה שאנחנו מלווים ילדים שהתייתמו משני הוריהם, ואפילו לא פעם ראשונה שאנחנו מלווים ילדים שהתייתמו משני הוריהם בנסיבות מאוד טרגיות ושהיו נוכחים באירוע", אומרת לוין. "אבל אני חושבת שמה שמיוחד בסיפור הזה הוא שאנחנו בעצמנו חלק מהטראומה ‑ פה הסיפור הוא חלק ממה שקרה לי".
רחלי שלו: "זה ברור שאנחנו ממש לא ביום שאחרי, אנחנו עדיין בתוך האירוע, אבל אנחנו כן רואים איך לאט-לאט בתוך הבלגן והכאוס הרגשי - כל אחד מוצא את מקומו"
ההתמודדות של היתומים היום, מסבירה רחלי שלו, כרוכה בהרבה שאלות פתוחות. "יש הרבה שאלות של חיפוש משמעות. שאלות של למה זה קרה לנו, איך יכול להיות שהדבר הזה קרה בכלל. ויש גם רגשות אשם של ניצולים, שאלות של למה דווקא אני שרדתי? יש ילדים שעדיין עסוקים בעיבוד של מה שהיה שם, זה עוד לא נתפס מבחינתם. לעומתם יש ילדים שמאוד עסוקים בעתיד, ושואלים איך אפשר לשמור על זכר ההורים ורוצים ללכת לבקר בבתים ההרוסים".
"אנחנו רואים שחלק מהילדים מתפקדים, ולחלק יותר קשה", מתארת רחל איגר לוין, מנהלת השירות לילדים ולמשפחות אומנה במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "הם מתמודדים עם שאלות כמו: 'אם הממ"ד, שאמרו לנו שהוא הדבר הכי בטוח עלי אדמות, הפך למלכודת מוות עבור המשפחה, אז איפה כן בטוח?'".
למרות הכול, חצי השנה שעברה מאז, מספרת רחלי שלו, עשתה את שלה. "זה ברור שאנחנו ממש לא ביום שאחרי, אנחנו עדיין בתוך האירוע, אבל אנחנו כן רואים איך לאט-לאט בתוך הבלגן והכאוס הרגשי - כל אחד מוצא את מקומו".
את הקרדיט להתקדמות, כנגד כל הסיכויים, היא נותנת לבני המשפחה שהתגייסו מיד ומגדלים היום את היתומים. בתעצומות נפש בלתי נתפסות, הם מצליחים לבנות עבורם בית, לחזק מחדש את תחושת הביטחון שאבדה ולהקהות את הכאב. כל זה כשהם עצמם מתמודדים עם האובדן והטראומה. "מדובר במשפחות מאוד חזקות עם המון מוטיבציה לטפל בילדים ולתת להם אפשרות לצמוח מתוך המשבר והטראומה".
עם זאת, העובדה שהמלחמה נמשכת, משפחות רבות מפונות ו-133 חטופים נמצאים עדיין בשבי חמאס, מקשה על תהליך השיקום. "זה אירוע מתמשך, אנחנו עדיין לא יכולים לשים אותו מאחורינו", אומרת דנית ברודבר אליאס, עובדת סוציאלית קלינית, ראש צוות בארגון שחר. "יש משפחות שרק עכשיו מתפנות להתאבל, כי עד עכשיו הן היו עסוקות בהמון בירוקרטיה, ורק עכשיו האסימונים מתחילים ליפול להן. יש המון דברים שמציפים את הילדים ככל שעובר הזמן. געגוע, תכנים שהם פתאום נחשפים אליהם בתקשורת, ואפילו שאלות כמו אם לקרוא להורי האומנה שלהם 'אמא ואבא'".
דנית ברודבר אליאס: "יש המון דברים שמציפים את הילדים ככל שעובר הזמן. געגוע, תכנים שהם פתאום נחשפים אליהם בתקשורת, ואפילו שאלות כמו אם לקרוא להורי האומנה שלהם 'אמא ואבא'"
ויש דבר נוסף שמייחד את התמודדות היתומים החדשים של 7 באוקטובר, ההד התקשורתי הנרחב. "אני חושבת שמה שונה, בין היתר, בליווי הזה הוא שכל הסיפורים מוכרים ומפורסמים, ואני מרגישה שגם הילדים שאנחנו מלווים חשופים אליהם", מוסיפה נועה עדני אלבלינג, עובדת סוציאלית, מנחת אומנה ומטפלת רגשית בעמותת "אור שלום". "אני חושבת שזה גם גורם לאיזושהי הצפה עבורם. מטבע הדברים, נפרצו פה כמה גבולות, ולילדים האלה אין את האופציה לבחור אם ואיך לחשוף את הסיפור שלהם. כל הסביבה כבר מכירה את הטראומה האישית שלהם".
משרד הרווחה והביטחון החברתי הוא זה שאמון על הטיפול בילדים שנותרו ללא הורים בעקבות המתקפה האכזרית ב-7 באוקטובר. רחל איגר לוין מזכירה שמעטפת הטיפול שהם מספקים מאז, היא כפולה. "ידענו גם לפני המלחמה איך עוזרים לילד ליצור קשר בבית חדש", אומרת רחל איגר לוין. "ידענו גם איך לעזור לילדים ליצור התקשרות מיטיבה ובטוחה עם אנשים שלא טיפלו בהם עד היום והם צריכים לתת בהם אמון. אבל פה יש ילדים שבחיים לא היינו מכירים ללא האסון, ופתאום גם מי שמטפל בהם זקוק טיפול כדי לעבור מיום ליום".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
