סיפורה של מירב כהן מקיבוץ עין השלושה שנמצא מול חאן-יונס, מטלטל - וממחיש היטב את האפליה בין אזרחים לחיילים. לכהן ארבעה ילדים. שניים מהם במילואים כרגע, והצעירה מביניהם בת 15. כל מי מהם שהיה בקיבוץ כשחדרו המחבלים הוכר מיד כנפגע פעולות איבה. כולם - חוץ מרוני, בתה החיילת.
הידיעה שפורסמה אתמול ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet בדבר היחס המפלה שמקבלים שורדי נובה החיילים - בסדיר ובקבע, הציפה אצל הורים רבים לחיילים ולחיילות תחושות דומות של אפליה ותסכול עמוק. כהן ביניהם.
צפו בתיעוד ממתחם הטיפול לשורדי נובה:
מתחם הטיפול למשתתפי ה"נובה"
(צילום: חגי דקל | עריכה: יפית שקרוב)
"אני מתביישת במדינת ישראל", זועמת כהן: "מתביישת על כך שהפקירה אותנו באותו היום, וממשיכה להפקיר את החיילים, שלא קיבלו שליש ממה שהאזרחים קיבלו. כבר הגעתי למבקר המדינה ולגורמים הגבוהים בצה"ל ונאמר לי שאין מענה כרגע. אני רוצה לרוני מה שאני קיבלתי. יחד הופקרנו באותו היום, יחד פחדנו ויחד פונינו. יחד היינו חמישה חודשים במלון, ועכשיו כולנו יחד בדירה שהמדינה שוכרת לנו בנתיבות. אבל מה, אנחנו קיבלנו תשלום לטיפול רפואי - 15 אלף שקלים לאדם - והיא, בגלל שהיא חיילת, לא קיבלה".
"אני מטופלת על ידי הביטוח הלאומי, כמו כל מי שהיה בקיבוץ - והיא לא. במרכז החוסן יש אנשים שיודעים איך לטפל בנפגעי טראומה, אבל רוני חייבת רק קב"ן כי היא בצבא. אנחנו לא יודעים מי הוא, מה הוא ומה הניסיון שלו בפוסט-טראומה. רוני לא צריכה להיות מקופחת בגלל שהיא חיילת".
"היה מי שאמר לי: 'כשהיא תשתחרר, שתגיש בקשה, ואז נבדוק ואז נראה ואז נבחן'. אבל הטראומה היא עכשיו! לא עוד שלוש שנים, כשישכחו שבכלל היה 7 באוקטובר. כולנו פוסט-טראומטיים. כולנו, גם אזרחים וגם חיילים. איך אפשר להפלות? כשרוני ראתה את הלך הדברים בצבא, היא פשוט ויתרה על טיפול, ובינתיים היא סוחבת וכועסת".
"הבן שלי ניצל בזכות מזל, חברים נהרגו לידו במיגונית"
גם סיפורה של עדי ירקוני מגבעתיים, אמא לעמית, לוחם בגדוד 13, מתסכל וממחיש היטב את החידלון והאפליה בטיפול הנפשי ובתנאים לו זוכים חיילי צה"ל לעומת אזרחים.
עמית שייך לפלוגת מבצעית ב', שישבה בשבת השחורה בבסיס נחל עוז. המחבלים שחדרו לבסיס הרגו 18 מחבריו, ורק חמישה נותרו בחיים. "הבן שלי", זועמת ירקוני, "ניצל רק בזכות מזל. חברים שלו נהרגו לידו בקרבות במיגוניות". לדבריה, אחרי שסיימו את הלחימה הראשונית, הייתה לחיילים שניצלו אפשרות לקבל טיפול נפשי או להמשיך לתפקיד לא קרבי.
"עמית שובץ לבקשתו בבסיס אימונים חטיבתי של גולני למשך שלושה חודשים, ואז אמרו שהוא צריך לחזור ללחימה עם הגדוד בלבנון. בנקודה ההיא, הוא הרגיש שהוא חייב טיפול. הקב"ן בצריפין אמר שצריך, אבל הקב"נית של הגדוד החליטה שלא מגיע לו. כרגע הוא יושב בבית, אף אחד לא מתעניין בו, לוקח אחריות, או נותן מענה למצבו".
"הבן שלי", ירקוני אומרת בצער ותסכול, "סובל מהתקפי חרדה ואין לו מענה. נשארה לו עוד חצי שנה, והוא בהחלט אמר שאין לו בעיה לשרת - אבל לא בקרבי. הם לא מוכנים לשמוע. החברים שלו שבחרו לקבל טיפול מההתחלה, קיבלו וחזרו לשירות. והוא, שעבר את 7 באוקטובר כמוהם, כאילו פספס את ההזדמנות. איך דבר כזה יכול לקרות?! פוסט-טראומה מתפרצת גם אחרי עשרים שנה".
"לצערי אין לי אפשרות לממן לו טיפול פרטי, ואני בטוחה שאני לא היחידה. כרגע מתעקשים שהוא יחזור לגדוד ללחימה ויהיה שם".
תגובת דובר צה"ל: "משרתי צה”ל זכאים במהלך שירותם למעטפת פרט כלכלית ורפואית בהתאם לצרכיהם. מתוך הבנת הרגישות המיוחדת, פעל מתחילת הלחימה מערך בריאות הנפש על מנת לאתר את החיילים מהאוכלוסיות ששהו בעוטף וליצור עמם קשר. עם שחרורם, חיילי חובה שיוכרו כנכי צה”ל, יהיו זכאים לתגמולים ולמעטפת טיפול ושיקום מלאה מאגף השיקום. באשר למקרה החיל בגדוד 13, המקרה ייבדק".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.24
