"אם לא 7 באוקטובר, היה לנו ברור שיהיה עוד היריון. אחרי מה שקרה, חשבתי שהגוף שלי עוד פצוע, שייקח זמן עד שיחלים. לא האמנתי שזה יקרה בהשפעת התרופות שאני עוד נוטלת, אבל הצלחנו". כך משתפת בהתרגשות ד"ר אליי חוגג גולן, שילדה לפני שלושה שבועות את בנה השני. "קראנו לו יפתח, כי הוא מסמל עבורנו פתח לתקופה חדשה וטובה, התחלה של תקומה".
ב-7 באוקטובר הציתו מחבלים את ביתה בכפר עזה. היא הצליחה להימלט יחד עם בעלה אריאל ובתם הקטנה יעל (היום בת 3), כשגופם מדמם ומכוסה כוויות. הם הסתתרו במשך שעות, וכשכוחות צה"ל הגיעו לפתח הקיבוץ הם רצו אליהם בשארית כוחותיהם, והובהלו במסוק לבית החולים.
יעל התעוררה לאחר שמונה ימים בטיפול נמרץ. כעבור יומיים התעורר גם אריאל. אליי בת ה-35 שבה להכרתה רק לאחר 51 ימים. המשפחה פונתה לרמת גן, לבניין רב-קומות שמשקיף על בית החולים שיבא. במרפסת הם תלו שלט ענק הקורא להשבתם של החטופים, ביניהם חמישה מחברי הקיבוץ שלהם: אמילי דמארי, דורון שטיינברכר, קית' סיגל וגלי וזיו ברמן.
לפני כמעט שנה ישבו אליי ואריאל בבית ברמת-גן עם תחבושות לחץ לגופם, מתמרנים בין הטיפולים בשיקום לבין הניסיון לחזור לחייהם, וסיפרו בהתרגשות על בתם יעל שהייתה אז רק בת שנתיים - ושהייתה זו שנתנה להם את הכוח לשרוד באותה השבת ואת הסיבה להשתקם אחריה. אליי ביקשה אז להשלים את לימודי הרפואה שלה - וכך עשתה. "בשבת השחורה לקחו לי כל כך הרבה, אז אני מסרבת לוותר על הרוח שלי. לא ייקחו לי גם את החלום ואת התקווה", סיפרה רגע לאחר שקיבלה את התואר ד"ר לרפואה מאוניברסיטת בן גוריון.
"אנחנו מקווים שהלידה שלו משמחת ועוזרת להרים קצת את הראש. מקווים שזה נותן תקווה ומשמעות, ניצחון קטן על הרוע הגדול. אחרי השנה שבה למדנו מה הוא התהום העמוק ביותר שהנפש יכולה לחוות, ילד הוא האור והתקווה לחיים והמשך תקומתנו כעם וכמשפחה"
כחצי שנה אחרי הרגע שבו היו בין חיים למוות, הגיעה בדיקת ההיריון החיובית. "זה היה ממש מרגש", היא מספרת, "גם ליעל התחלנו לטפטף שבקרוב היא תהפוך לאחות גדולה, שלאמא יש תינוק בבטן שתכף יוצא לעולם. היא כינתה אותו פיסטוק וסיפרה עליו בהתלהבות לחברים בגן".
באוקטובר האחרון, כשאליי כבר בהיריון מתקדם, הם עברו יחד עם קהילת כפר עזה למגורים הזמניים ברוחמה, שם יחיו בשנתיים הקרובות. "הבית שהיה לנו כבר לא יחזור", הם משתפים בכאב, "בינתיים חזרנו לחיות יחד כקהילה, בלי הרבה אנשים אהובים שאיבדנו. זה הכי קרוב שהרגשנו לבית. כיף לחזור לקרקע ולגינה, להיות מוקף באנשים שנותנים לנו ביטחון. כאן גם נפרדנו מהתיוג שלנו בתור 'המפונים מהעוטף', ואנחנו מרגישים בקבוצת השווים שלנו שמתמודדים כמונו עם שיקום צלקות בגוף ובנפש".
5 צפייה בגלריה
"ברגע האמת, זו הייתה מערבולת של רגשות". ד"ר אליי חוגג גולן לאחר הלידה
(צילום: זיו קורן)
5 צפייה בגלריה
"פה אני מי שאני, גם בלי סיפור ההישרדות מהטבח". ד"ר אליי חוגג גולן בתקופת הסטאז' בשיבא
(צילום: זיו קורן)
אחרי שהתאקלמו התחילה אליי את ההתמחות שלה בבית החולים סורוקה בבאר שבע. גם החזרה לעבודה במקום שבו למדה לפני 7 באוקטובר חיזקה אצלה את תחושת השייכות. "פה אני מי שאני, גם בלי סיפור ההישרדות מהטבח", היא אומרת. ככל שההיריון התקדם, גבר האתגר להמשיך בעבודה: "תקופת ההיריון הייתה ברכה. הכאבים נבעו בעיקר מהפציעה שאני עוד מחלימה ממנה, בשילוב העמידה הממושכת בתורנויות".
באופן סימבולי, התאריך שנקבע ללידה המזורזת היה 7.01 – היפוך מספרים מהתאריך שבו כמעט איבדו את חייהם. "נכנסתי לחדר הלידה עם המון חששות שהלידה תוביל לעוד סיבוכים במצב הבריאותי שלי", היא משתפת, "לא רציתי שאריאל יחווה שוב את החשש להישאר אלמן. בזכות המעטפת שקיבלתי עברתי לידה מדהימה". ואריאל מוסיף: "ברגע האמת, זו הייתה מערבולת של רגשות. תחושה מטורפת. ברגע אחד קלטתי כמה עברנו בשנה הזו".
"כל מה שקורה מאז השבת השחורה הוא בגדר הפסד. הפסדנו חברים, הפסדנו את הבית שלנו. עכשיו, עשינו את ההפך ממה שמחבלי חמאס ביקשו לעשות לנו ב-7 באוקטובר. הם באו להשמיד ולקחת חיים, ואנחנו הבאנו חיים לעולם"
בטקס הברית המרגש הם חשפו את השם שבחרו לבנם, יפתח: "הוא מתכתב עם השם של אחותו הגדולה. שניהם קרויים על שם אנשים משמעותיים ביהדות, מנהיגים אמיצים ונחושים. בנוסף, השם מסמל את פיתחה של תקופה חדשה וטובה, של תקומה ושינוי לטובה".
"זה רגע שסימל ניצחון שלנו כמשפחה", הם מספרים על הברית, "שגם נותן תקווה ומהווה רוח חדשה עבור הרבה אנשים אחרים. זה משקל כבר לשים על ילד כל כך קטן, אבל אנחנו מקווים שהלידה שלו משמחת ועוזרת להרים קצת את הראש. מקווים שזה נותן תקווה ומשמעות, ניצחון קטן על הרוע הגדול. אחרי השנה שבה למדנו מה הוא התהום העמוק ביותר שהנפש יכולה לחוות, ילד הוא האור והתקווה לחיים והמשך תקומתנו כעם וכמשפחה".
5 צפייה בגלריה
ד"ר אליי חוגג גולן לאחר קבלת הדוקטורט, עם בעלה אריאל והבת יעל. כעת התרחבה המשפחה
(צילום: אלבום פרטי)
מבחינת אליי ואריאל, התהליך שעברו ב-16 החודשים האחרונים מחדד את השוני בינינו לבין אויבינו: "כל מה שקורה מאז השבת השחורה הוא בגדר הפסד. הפסדנו חברים, הפסדנו את הבית שלנו. אבל עכשיו, עשינו את ההפך ממה שמחבלי חמאס ביקשו לעשות לנו ב-7 באוקטובר. הם באו להשמיד ולקחת חיים, ואנחנו הבאנו חיים לעולם". הם עוד מסתגלים לביתם החדש, וצופים בהתרגשות בדיווחים על חזרתם של החטופים, שמסמלת עבורם את קדושת החיים. "בעסקה הקודמת הייתי עוד מטושטשת בבית החולים, עכשיו אני זוכה לצפות באושר במשפחות שחוזרות לנשום ועם שלם שחוזר לנשום יחד איתן", אומרת אליי.
אריאל מציין כי "המאבק עוד נמשך. אמילי, דורון וקית' חזרו, אבל גלי וזיו עוד שם, ואיתם עוד 77 חטופים וחטופות שחייבים לחזור הביתה", ואליי מסכמת: "עד שלא יחזור אחרון החטופים, נמשיך כמדינה לדמם. רק כשכולם ישובו הביתה נוכל לדבר על תקומה אמיתית כעם".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.25
