שיעור הצעירים המתמודדים עם תסמינים של דיכאון, תחושת בדידות ופוסט-טראומה זינק בחדות מאז 7 באוקטובר. על פי הנתונים, המבוססים על שאלונים שהופצו בקרב צעירים בגילי 24-18 לפני המלחמה ואחריה, שיעור המתמודדים עם התסמינים להפרעות הללו עומד היום על 42% - לעומת 25% בתקופה שלפני המלחמה. בקרב מי שפונו מבתיהם, העלייה גבוהה אף יותר ומגיעה ל-60%.
איסוף הנתונים התבצע בקרב כאלף צעירים בחודשים שקדמו למלחמה, כמחציתם מיישובי עוטף עזה, והיתר מכל אזורי הארץ. בפעם בשנייה, בוצע המשאל בקרב אוכלוסייה מכל הארץ בחודשים שלאחר המלחמה. לצד העלייה ברמות המצוקה הנפשית בקרב הצעירים, נמצאה גם ירידה מובהקת ב"משאבי החוסן" והתמיכה החברתית שממנה נהנו המשיבים לפני 7 באוקטובר.
המדגם הראשוני נערך הרבה לפני האסון, מתוך רצון למפות את מצוקת הצעירים בעוטף עזה על רקע המתיחות הביטחונית המתמשכת. "במועצות האזוריות בעוטף הבחינו כבר אז שקיים קושי עם אוכלוסיית הצעירים, והם פנו אלינו כדי שנבוק מהם גורמי המצוקה והחוסן", אומרת ד"ר סתיו שפירא מהמחלקה לרפואת חירום בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון, שערכה את המחקר יחד עם פרופ' תהילה רפאלי מבית הספר לעבודה סוציאלית ועם הדוקטורנטית אגת סולד.
שפירא מסבירה כי קבוצת האוכלוסייה הצעירה, בגילי 24-18, נחשבת לפגיעה במיוחד ("בגרות בהתהוות", היא מגדירה זאת), אך נוטה להישאר מחוץ לרדאר של מקבלי ההחלטות. "הרעיון היה להבין את הדינמיקה של חיים תחת איום ביטחוני מתמשך".
הממצאים שנאספו לפני 7 באוקטובר, שימשו כבסיס בניסיון למפות את גודל השבר לאחר פרוץ המלחמה. נוסף לפגיעות המובנית של אוכלוסיית הצעירים - שנמצאים עדיין בראשית דרכם המקצועית והאקדמית, בשלב גיבוש הזהות העצמית שלהם - עמדה אוכלוסייה זו גם בחזית נפגעי המלחמה: בגיוס המילואים ובקרב מבלי הנובה. "אחוז עצום מקרב אוכלוסיית הגיל הזו נפגע, בזמן שהמענים שהמדינה מציעה לא בהכרח ממוקדים בקבוצה הזאת. הקול שלהם נדחק הצידה", אומרת רפאלי.
לצד רמות המצוקה שהאמירו, ביקשו החוקרות להבין כיצד מתמודדים הצעירים עם המצוקה, ומה יכול לסייע על מנת לצמצם את הפגיעה. הנבדקים התבקשו לענות על שאלונים שמהם ניתן להסיק מהי רמת החוסן שלהם - כלומר היכולת להתמודד עם סיטואציות מלחיצות, להיעזר בהומור ולגייס תקווה ואופטימיות.
באופן טבעי, נמצא כי מי שהפגינו רמות גבוהות של חוסן היו מוגני יותר מפני תסמינים של פוסט-טראומה ודיכאון. אך מי שהפגינו מצוקה, נטו לאמץ פרקטיקות שהחוקרות מכנות "התמודדות ממוקדת רגש" - כמו האשמה עצמית והימנעות.
"האירועים עצמם כבר קרו, ובזה אי-אפשר לשלוט", אומרת שפירא, "עכשיו, השאלה היא איך מתמודדים ואילו כלים ניתנים להתמודדות. על זה אפשר עוד להשפיע". לשם כך, אומרות החוקרות, יש צורך לגבש מדיניות המותאמת לאתגרים הייחודיים של הצעירים בישראל. "למרות הנטייה לחשוב כי לצעירים וצעירות יש חוסן ויכולת להתגבר, ובאופן טבעי להשקיע בטיפול בעיקר בילדים ובני נוער שנתפסים כפגיעים יותר, המחקר מצביע על הצורך לא להתעלם מהצרכים הרבים של האוכלוסייה הזו".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.03.25
