"כשאני שומעת נפצים הלב שלי נופל לרצפה. אני בטוחה שיש פיגוע. זה סוג של בהלה שמקרקעת ומשתקת וזה מחזיר אותי אחורה. אירוע כזה יכול לגרום לי להיכנס למיטה, בהיסטריה, בכי, ועם כדורי הרגעה. זה יכול לקחת לי ימים לחזור לשגרה. ככה אני חיה כבר 20 שנה". כך תיארה קרן צ'יזיק (40) מרעננה את השפעת רעש הנפצים, החזיזים, הפיקות, הקפצונים ושאר אביזרי הפורים המרעישים, עליה ועל רבים מאוד כמותה שסובלים מפוסט-טראומה.
הלומי הקרב מתחננים להפסיק עם הנפצים בפורים
(צילום: ירון ברנר)
צ'יזיק שירתה כחובשת קרבית בעוטף עזה ונכחה במאות אירועים שצילקו אותה והפכו אותה להלומת קרב. "היינו קופצים לאירוע כמעט בכל יום", סיפרה. "היו הרבה חדירות מחבלים וירי בלתי פוסק. לא היה אז צבע אדום. הייינו מוקפצים לכל אירוע וכל הזמן רואים פצועים. כמה חודשים אחרי השחרור התחילו אצלי תופעות של פוסט-טראומה, והיום אני מאובחנת עם פוסט-טראומה קשה, מורכבת ומתמשכת. לפני שמונה שנים נחשפתי לנושא כלבי השירות לפוסט-טראומה, והתחלתי להתעסק בזה. יש לי היום כלבת שירות, מהראשונות בארץ, והיא שינתה לי את החיים".
5 צפייה בגלריה
"זה משתק אותנו. אז בשביל מה? אפשר בלי זה". קרן צ'יזיק וכלבת השירות שלה
(צילום: יובל חן)
צ'יזיק היא אם לילד בן עשר. "ילדים בגיל הזה מבינים ומודעים היטב למה שקורה במדינה", הסבירה. "אפשר בהחלט להסביר להם שכל אביזרי הנפץ האלה של פורים מבהילים את כולם, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. זה פוגע בחיילים גיבורים שמגינים על המדינה שלנו. זה משתק אותנו. אז בשביל מה? אפשר בלי זה".
אלון כץ (39) מחיפה סובל גם הוא מפוסט-טראומה. לאורך שירותו הצבאי הוא השתתף במבצעים שונים ולחם במלחמת לבנון השנייה. "הייתי בלחימה בסיטואציות מאוד מורכבות", סיפר. "השתחררתי ב-2007 והתחילו כל מיני התנהגויות לא אידיאליות. שנתיים מהשחרור זה התפרץ, והתחילו התקפי חרדה ועוד כל מיני סימפטומים שלא היו לפני זה".
5 צפייה בגלריה
"זה ללכת ברחוב ופתאום להריח ריח של לבנון". אלון כץ וג'ודי כלבת השירות
(צילום: שרון צור)
כץ זוכר היטב את הנפצים שהיו גם בפורים בתקופת ילדותו. "אז זה היה מגניב כל הבומים, אבל היום המצב שונה. כל בום כזה של נפץ, משום מקום באמצע היום, מיד מביא איתו את הריח של אבק השריפה ומחזיר אותי למלחמה. אני מיד אחפש מחבל, מטענים, ואני ארגיש כאילו שאני בשדה קרב ואהיה דרוך כדי לראות שאין אף אחד סביבי. זה כאילו לחזור אחורה לאירועים לפני 20 שנה, שאני עומד במחסום ושומע בומים מכל מיני מקומות. זה ללכת ברחוב ופתאום להריח ריח של לבנון".
אלון כץ: "כל בום כזה של נפץ, משום מקום, מיד מביא איתו את הריח של אבק השריפה ומחזיר אותי למלחמה. אני מיד אחפש מחבל, מטענים, ואני ארגיש כאילו שאני בשדה קרב ואהיה דרוך כדי לראות שאין אף אחד סביבי. זה כאילו לחזור אחורה לאירועים לפני 20 שנה"
לדברי כץ, אחרי כל קול נפץ שכזה, נדרש לו זמן רב כדי להירגע: "בשביל ילד לזרוק נפץ זו שנייה, אבל בשבילי אלה שעות עד שאוכל לחזור לעצמי. מה שמבדיל אותנו, הפוסט-טראומטים, משאר האוכלוסייה זה שהפציעה הזו גורמת לנו להגיב פיזיולוגית אחרת למתרחש. זה משבש אותך לגמרי. היכולת להירגע אחר כך, להתווסת, יכולה לקחת שעות. זה לא פייר. למה אני צריך לסבול שעות? למה אני צריך להיות בסיטואציה הזו? אנחנו מספיק בתקופה מורכבת, מלחמה".
על פי כץ, הכול מתחיל ונגמר בחינוך: "אני פונה לילדים, אבל גם להורים ומבקש – תתחשבו בנו, באלה שהיו כאן עבורכם כדי לשמור עליכם, על הילדים שלכם, שתוכלו ללכת לעבודה, לבית הספר, ולחיות. אנחנו ראויים לזה שתכבדו אותנו בחזרה ותיתנו לנו לחיות חיים נורמליים עד כמה שאפשר, כי גם ככה קשה לנו. אנחנו מלווים בקשיים כל החיים, והנפצים מקשים עלינו עוד יותר".
עו"ד יאיר כספי, לוחם במילואים, חבר בעמותת "הלם קלאב", מתאר את ההשפעה הדרמטית של הנפצים: "הפיצוצים והרעשים המאוד חזקים האלה לוקחים אחורה כל אחד מאיפה שהוא נמצא. בין אם זה ילדים ששמעו בומים או לוחמים שהיו באירועי קרב. אנחנו בעמותת 'הלם קלאב' שומעים המון תגובות מהלומי קרב, שבאמת זה לוקח אותם שנים אחורה בחזרה לאירועים ולא משחרר אותם ימים אחרי זה", תיאר בריאיון לאולפן ynet.
מה עושים לך הקולות הללו?
"דבר ראשון הגוף נדרך, יש הרגשת לחץ מאוד גדולה. אחריה זה מצב מלחמה. אני מסתכל, מחפש לזהות מאיפה מגיע האיום. מנסה להבין אם אני צריך להתקרב לכיוונו כדי לראות מה קורה ולפתור את הבעיה או לברוח מהמקום. זה מחזיר מאוד לתגובת קרב ויכול לקחת לי שלושה ימים שאני שוכב על הספה ואני לא מבין למה אני לא מצליח לעבוד, להיות עם לקוחות. הגוף מסרב לשחרר את המתח הזה. בתור ילד הייתי זורק פיקות, לא הייתה מודעות. כיום יש מודעות. מקווה שנצליח להגביר את המודעות. הדרך להסביר שזה אולי נחמד לילד השנה אנחנו לא עושים את זה כי זה מלחיץ את דוד יאיר אז לא יורים לידו".
5 צפייה בגלריה
"יכול לקחת לי שלושה ימים שאני שוכב על הספה ואני לא מבין למה אני לא מצליח לעבוד". עו"ד יאיר כספי בעת שירותו
(צילום: אלבום פרטי)
5 צפייה בגלריה
"בשנה שעברה לקח לי כמעט חודש להתאושש ממקרה כזה". קובי לוי וכלב השירות שלו
(צילום: תומר שונם הלוי)
קובי לוי (36) מאשדוד, שמוגדר אף הוא כהלום קרב, מתאר את התחושות בפורים: "בכל פעם כשנפץ שמתפוצץ אני נבהל מאוד, ועובר מיד למצב של דריכות שיא, כאילו שאני מחזיק אצבע על ההדק. בשנה שעברה לקח לי כמעט חודש להתאושש ממקרה כזה. אני ממש מבקש ומקווה שהשנה יהיה פורים בלי נפצים בכלל. זה יעשה לנו ממש טוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.03.25
