"אני צריך ללמוד הכול מחדש. זה קשה, אבל אני מנסה להסתכל על זה באופן חיובי", מספר ינון טייב (21), לוחם בגבעתי שנפצע קשה בראשו בעזה בדצמבר 2023. ינון נפצע במהלך פעילות מבצעית לטיהור בתים בחאן-יונס. "הם הגיעו למרתף של אחד הבתים ונתקלו בדלת שהייתה נעולה מבפנים", מספרת אמו, שרה, "הם שמעו דפיקות בדלת וגם קולות בעברית. כשהצליחו לפרוץ אותה – התפוצץ עליהם מטען. ינון נפצע בראשו מההדף, פציעת ראש מפושטת".
במשך כשלושה חודשים הוא לא יכול היה לתקשר. "בכל בוקר הרופאים היו נכנסים אליו לחדר ושואלים 'ינון, אתה שומע אותנו? אם כן, תרים שתי אצבעות'. כל יום מחדש היינו מחכים שיעשה את זה", נזכרת האם.
שנה וארבעה חודשים לאחר שנפצע, ממשיך ינון בשיקום, אך הדרך לעצמאות מלאה עוד ארוכה. "הייתי המפקד הכי לא לחוץ בעולם, גם לא בעזה, אבל היום אני נלחץ מכל דבר קטן, אפילו מהשיחה שלנו עכשיו", הוא אומר בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות". אמו מציינת ש"היום הוא קם ומתארגן לבד, אבל אני מארגנת את כל הלו"ז שלו, כל תור, כל בדיקה. הוא מתקשה לזכור דברים לטווח הקצר.
"כל דבר צריך לכתוב ולהגיד לו. אנחנו מדברים על בחור צעיר בן 21 שהיו לו יכולות של ניהול זמן ועמידה במשימות מורכבות, אבל כרגע הוא לא יכול אפילו לסדר תיק מההתחלה עד הסוף. הוא עובד מאוד קשה ללמוד הכול מחדש, אבל הפציעה מעכבת אותו. אני לא יודעת, למשל, מתי יוכל להוציא רישיון, כי לנהוג זו פעולה שמצריכה המון ריכוז, קואורדינציה, צריך לשים לב לכמה דברים במקביל, ואלה דברים שעדיין מורכבים בשבילו. גם על לימודים באוניברסיטה אין על מה לדבר".
שרה טייב על הבן ינון: " הוא מתקשה לזכור דברים לטווח הקצר. כל דבר צריך לכתוב ולהגיד לו. אנחנו מדברים על בחור צעיר בן 21 שכרגע הוא לא יכול אפילו לסדר תיק מההתחלה עד הסוף. הוא עובד מאוד קשה ללמוד הכול מחדש, אבל הפציעה מעכבת אותו. אני לא יודעת, למשל, מתי יוכל להוציא רישיון. גם על לימודים באוניברסיטה אין על מה לדבר"
ויש מורכבות נוספת במצבו. "לא רואים את הפציעות שלו מבחוץ", מסבירה האם, "הוא נראה פיקס. אין לו צלקות. אי-אפשר לדמיין אפילו מה קורה לו. נכון, הוא היה במצב הרבה יותר גרוע, מה שיש לנו עכשיו זה נס, אבל יחד עם זה – עצוב לי".
קרוב ל-300 לוחמים פגועי ראש נקלטו באגף השיקום מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. מצד אחד, מדובר בהישג רפואי יוצא דופן – היכולת להציל בשטח גם את מי שפציעתם הייתה אנושה. אלא שלדברי המשפחות, אגף השיקום לא היה ערוך לכמות כזו של נפגעי ראש ולמורכבות הטיפול בהם. הפצועים האלה מתמודדים עם שיקום ארוך ונותרים עם בעיות קוגניטיביות ורגשיות, ביניהן בעיות זיכרון, קשב וריכוז. רבים מהם חשים כי המענה שניתן להם אינו מספק – החל משעות שיקום וליווי ועד זכויות והטבות שלהן הם זקוקים.
"חשבו בהתחלה שהוא מת"
"הבן שלי לא מוכן לטפל בצלקות בפנים כי הוא מרגיש שבלעדיהן לא רואים אותו ואת הפציעה שלו", אומרת סמדר אוקמפו, שבנה הבכור, עוז (21), לוחם כפיר, נפצע קשה בראשו במארס 2024 בחאן-יונס. גם עוז נכנס לבית ממולכד, תקרית שגבתה את חייהם של שלושה לוחמים. "חשבו בהתחלה שהוא מת", מספרת סמדר, "ואז קלטו שהוא מפרכס ומדמם מהפה, והבינו שהוא חי". עוז טופל בשטח ופונה לסורוקה במצב אנוש. אמו, אחות מוסמכת במקצועה ומרכזת תחום חדשנות וטכנולוגיה במרכז הרפואי לגליל, מסבירה כי בנה סבל מפגיעה אקסונאלית דיפוזית, שמובילה לדימומים מפושטים במוח. "בפגיעה כזו יש 90 אחוז תמותה ומי שנותרים בחיים כמעט תמיד במצב צמח", היא מספרת, "אבל יש כאלה, כמו עוז, שבדרך נס חיים ומשתקמים".
3 צפייה בגלריה
"היום אני יושבת איתו על לוח הכפל ומתרגלת איתו הבנת הנקרא". סמדר אוקמפו
(צילום: אלבום פרטי)
יחד עם הורים נוספים הקימה אוקמפו לפני כחצי שנה את קבוצת "לתת בראש", שבה חברים הורים ל-300 פצועי ראש מהמלחמה. הקבוצה נאבקת על הכרה בזכויותיהם מול אגף השיקום. "זה התחיל מזה שהבנו שפצועי ראש מקבלים רק שלוש שעות שיקום ביום, כאשר כל המחקרים מעידים על חשיבות האינטנסיביות השיקומית בשיפור מצבם של מי שסובלים מפגיעה מוחית", היא אומרת, "ברגע שיש לך שלוש שעות שיקום בלבד, ההתקדמות איטית מאוד".
סמדר אוקמפו על בנה עוז: "משימה פשוטה של לפתוח את המקרר, להוציא ביצים ולהכין חביתה – את צריכה לפרק בשבילו לשלוש משימות. זה אכזרי מאוד. לפני הפציעה הם היו ילדים עם יכולות קוגניטיביות גבוהות, חכמים מאוד, ואחריה קיבלנו ילדים עם צרכים מיוחדים"
הפגיעה המוחית הותירה את עוז עם בעיות תפקודיות וקוגניטיביות משמעותיות. "משימה פשוטה של לפתוח את המקרר, להוציא ביצים ולהכין חביתה – את צריכה לפרק בשבילו לשלוש משימות", אומרת אוקמפו, "זה אכזרי מאוד. לפני הפציעה הם היו ילדים עם יכולות קוגניטיביות גבוהות, חכמים מאוד, ואחריה קיבלנו ילדים עם צרכים מיוחדים. אם לעוז אין לו"ז, צריך להגיד לו מה לעשות. אין יוזמה, אין מוטיבציה". הוא סובל גם מחולשה משמעותית בחצי מגופו, שמשפיעה על היציבה ועל הקואורדינציה.
"פציעה כזו אומרת שצריך בעצם לגדל את הילדים שלנו פעמיים", אומרת סמדר, "צריך לגמול אותם מטיטולים, מזונדה, ללמד אותם לאכול ולדבר. היום אני יושבת איתו על לוח הכפל ומתרגלת איתו הבנת הנקרא".
לצד סמדר מובילה את המאבק גם ניב אלפא-רכס. בנה, אורי, לוחם בנח"ל בגדוד 50, נפצע אנושות מפגיעת הדף בראשו כתוצאה מהתפוצצות מטען. לדבריה, כמי שנכנסו למעגל הפצועים קשה די בתחילת המלחמה, מה שהם חוו מול אגף השיקום היה "כאוס גדול".
בנובמבר האחרון, כשהם מצוידים בנייר עמדה מסודר, נפגשו הורי קבוצת "לתת בראש" עם אגף השיקום, מפגש שבעקבותיו הוקמו מספר צוותים כדי לבחון את הנושא. "הם הבינו שלא העריכו נכון את גודל האירוע", אומרת אלפא-רכס. לטענתה, אחת הבעיות המרכזיות היא הוועדות שקובעות את מספר שעות הליווי שלהן זכאים הפצועים: "משרד הביטחון הפריט את הוועדות האלה לחברה אזרחית, ולצוותים שלהם אין מושג בפציעות ראש. מי שזקוקים לסיוע צמוד מקבלים מהוועדה שעות בודדות בלבד. זה פשוט הזוי, לא מותאם למציאות".
"אובדי עצות מול הרי בירוקרטיה"
אוקמפו מוסיפה: "הם מתבססים בקביעתם רק על קריטריונים כמו אם הוא מתקלח לבד, או שורך שרוכים לבד, אבל הבעיות הקוגניטיביות והרגשיות לא נלקחות בחשבון".
בעיה נוספת נוגעת למתן אחוזי נכות זמניים בלבד לפגועי הראש. "כפי שרגל כרותה לא צומחת מחדש, גם העצבים במוח לא מתחדשים", מתרעמת אוקמפו, "יש פה התנהלות ארכאית שמתבססת על תקנות נכים מלפני עשרות שנים". לדבריה, אחוזי נכות זמניים גורעים מפצועי הראש את ההטבות והזכויות שמגיעים להם. "לבן שלי יש 97 אחוז נכות לשלוש וחצי שנים. במקום שיקבל רכב רפואי בדרגה 3, שכולל פקודות קוליות ומסך דיגיטלי שמתאימים לאתגרי הריכוז שהוא מתמודד איתם, הוא מקבל רכב בדרגה נמוכה יותר, שלא תואם כלל את צרכיו הרפואיים".
ניב אלפא-רכס: "הפרוטוקולים הקיימים לטיפול בפגיעות גפיים, למשל, הרבה יותר פשוטים, בעוד שבפגיעות ראש יש שוני בדרך שבה תשפיע הפציעה על כל אחד"
השתיים מדגישות כי פגיעות ראש שונות זו מזו ברמה הרפואית, וכך בהשפעתן על הרמה התפקודית והקוגניטיבית, מה שמדגיש עוד יותר את הצורך בהיערכות מתאימה ופרטנית. "הפרוטוקולים הקיימים לטיפול בפגיעות גפיים, למשל, הרבה יותר פשוטים, בעוד שבפגיעות ראש יש שוני בדרך שבה תשפיע הפציעה על כל אחד". אומרת אלפא-רכס. לדבריה, גם ההורים זקוקים לסיוע ותמיכה. "אנחנו אובדי עצות מול הררי הבירוקרטיה", היא מספרת.
אוקמפו טוענת כי "מסלול השיקום של נפגע ראש לא ברור להורים, מתי צריך לעשות מעבר בין תחנה לתחנה. תשבו, תבנו מערך מסודר, תדריכו אותנו. אפילו האתר של אגף השיקום לא מונגש קוגניטיבית. כשאת קונה חולצה ברשת ביגוד באונליין יש תפריט נגישות. איך זה ייתכן?"
מאגף השיקום במשרד הביטחון נמסר בתגובה: "מאז 7 באוקטובר מטפל האגף בלמעלה מ-16 אלף פצועי ופצועות חרבות ברזל. 140 פצועים מתמודדים עם פגיעת ראש המוגדרת בינונית עד קשה. כחלק מהתאמת המענה לצורכי הפצועים ובני משפחותיהם, אגף השיקום הקים צוות עבודה בשיתוף עם בני המשפחות. כתוצאה מכך השירותים הורחבו ורבות מההמלצות כבר מיושמות, כדוגמת שירות ליווי מקצועי רפואי עבור הפצועים 24/7, ליווי והסברה לבני המשפחה, שיקום תעסוקתי במסלול שמותאם לפגיעה, וקידום מחקרים וטכנולוגיות בפיתוח מהיר. ישנן בקשות נוספות המצריכות אישור מהמחוקק ותקצוב. נמשיך להיות קשובים לכלל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון על מנת להבטיח שיקבלו את הטיפול הטוב ביותר ואת מעטפת התמיכה הדרושה לשיקומם המיטבי".
ליאת גרטמן, סגנית ראש אגף השיקום ומי שעומדת בראש צוות החשיבה המשותף יחד עם ההורים של פגועי הראש, אומרת בשיחה עם ynet שכבר מהרגע הראשון הבינו הגורמים באגף השיקום שיש לבצע תיקונים ושיפורים כדי להעניק לפצועים את המענה הטובה ביותר. "לכן הקמנו צוותים יחד עם המשפחות והקשבנו לצרכים שלהן". היא מדגישה שחלק מהשינויים הם כאלה שצריכים להיעשות בחקיקה. כמו כן היא מציינת שבאגף השיקום פועלים להנגשה קוגניטיבית של אתר אגף השיקום, שמאז המלחמה גם ריכז לראשונה את כל המידע בנוגע לפגועי ראש בדף ייעודי באתר.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.05.25
