"פעם כשהייתי הולך עם הליכון, הייתי הולך רבע מסדרון וחייב לשבת על כיסא. היום אני יכול לטפס הרים", מספר איתי רימל (17), שבעוד מספר חודשים יטוס למסע אתגרי בנפאל, חמש שנים וחצי לאחר תאונת הדרכים ששינתה את חייו.
התאונה אירעה בליל מוצאי שבת, 1 בדצמבר 2019. ארבעה מבני משפחת רימל - האם ציפי, האב אפרים, ושניים מילדיהם, היו אז בדרכם חזרה מירושלים לביתם שביישוב נווה צוף. סמוך לגבעת זאב, בכביש 443, נהג שדהר במהירות של מעל 170 קמ"ש התנגש ברכבם מאחור. האם ציפי (34) ובתה התינוקת, נועם רחל, רק בת שלושה שבועות, נהרגו במקום. אפרים נפצע קשה.
איתי, אז בן 12, פונה לבית החולים שערי צדק במצב אנוש עם פגיעה רב-מערכתית. הוא היה מונשם ומורדם כמה שבועות, וסבל מפגיעת ראש קשה. בעקבות התאונה, עבר כריתת רגל שמאל מתחת לברך. "אני לא זוכר את האירועים מהתאונה", מספר איתי. "נרדמתי ברכב, והתעוררתי בשערי צדק".
במשך שבועות שכב איתי מחוסר הכרה בבית החולים, עד שפקח עיניים והחל להגיב. "אחרי התאונה הייתי במצב אנוש. גם היום מגדירים אותי נס רפואי", הוא אומר. רק לאחר יותר מארבעה חודשים, התבשר על האובדן הכבד. "מאז אני חי עם זה. די למדתי להשלים עם הגעגוע והכאב. השלמתי עם הסיפור שהייתה תאונה, שאמא איננה, שאחותי איננה, שהרגל איננה".
באפריל 2020, הגיע איתי לאלי"ן – בית החולים השיקומי לילדים ונוער בירושלים, לתהליך שיקום אינטנסיבי שנמשך כשנתיים באשפוז מלא, ואז בטיפולי יום בבית החולים. "זה מקום מדהים, עם אנשים מדהימים", אומר איתי בהתרגשות. "נקשרתי אליהם והם נקשרו אליי".
5 צפייה בגלריה
"למדתי להשלים עם הגעגוע והכאב". במרכז התמונה: האם ציפי והתינוקת נועם שנהרגו בתאונה
(צילום: אלבום פרטי)
גיא ספיר, פיזיותרפיסט ותיק בבית החולים אלי"ן, פגש את איתי לראשונה זמן קצר לאחר שחרורו מטיפול נמרץ. "איתי הגיע כשהוא מתקשה לעבור משכיבה לישיבה או מהמיטה לכיסא", מספר ספיר. "אבל כבר אז היה בעיניים שלו את הניצוץ הזה - משהו שמאפיין אותו. היה ברור שהוא מתכוון להילחם".
בתקופת האשפוז הראשונית היה איתי תלוי לחלוטין בצוות בכל ההיבטים: שכיבה, תזונה, תנועה ותקשורת. בשל פגיעת הראש, לא היה מסוגל לדבר בתחילת הדרך, והשתמש בלוח תקשורת על מנת ליצור קשר עם הסביבה. הוא קיבל טיפול אינטנסיבי, שכלל פיזיותרפיה יומיומית, הידרותרפיה ותמיכה שיקומית כוללת. "התחלנו ממש בבסיס, להשיג מחדש יכולות כמו ישיבה ועמידה. זה היה תהליך איטי ומורכב, אבל עם כל שבוע ראינו התקדמות", אומר ספיר.
בשלב מסוים, קיבל איתי מכשיר ראשוני לעמידה - מעין תמיכה מתכתית שצמודה לגדם, שאיפשרה לו להתחיל להתרומם ולעמוד. בהמשך, הותאמה לו פרוטזה אישית. בהדרגה, עם התאמות מיוחדות וליווי צמוד של הצוות, התחיל איתי ללכת. "כיום הוא נעזר בקביים ולעיתים אפילו מצליח ללכת מרחקים קצרים ללא תמיכה", אומר ספיר. מעבר לטיפול הפיזי, בין השניים נרקם קשר מיוחד. "אני קיבוצניק חילוני, והוא נער דתי מיישוב קטן, אבל גילינו המון דברים משותפים, כולל אהבה גדולה למכבי תל אביב בכדורסל".
כיום, איתי ממשיך להגיע לטיפולים לסירוגין, בין היתר למעבדת תנועה וביו-פידבק בבית החולים - יחידה חדשנית שמשלבת טכנולוגיה מתקדמת עם עבודה קלינית מדויקת, במטרה לשפר שיווי משקל, תכנון מוטורי וכושר גופני. הוא מעיד שביכולתו לעשות "הרבה יותר מבעבר. אני פחות שם לב לשינויים, אבל הרבה אנשים אומרים לי שהם רואים שינוי גדול, ושכל פעם אני מצליח להפתיע אותם מחדש".
לאחרונה הצטרף לקבוצת "המהירים והאמיצים" - קבוצת רכיבת אופניים ספורטיבית שיקומית לילדים ובני נוער שהיו מאושפזים באלי"ן, ובעוד מספר חודשים הוא צפוי לטוס למסע מיוחד בהרי האנאפורנה בנפאל, כחלק ממשלחת של עמותת "ארז", המלווה בני נוער שעברו תהליכי שיקום מאתגרים. "אני אטוס עם דודה שלי, אולי גם שכן יצטרף, שכבר עשה את זה, ומאמן הכושר שלי. אני מניח שהוא לא יאפשר לי להיות יותר מדי על הכיסא, אבל זה לא מלחיץ אותי, אני מאוד מתרגש. זו חוויה של פעם בחיים. אני עושה את זה כדי לשים דגל בראש הפסגה". לדבריו, "מאז תחילת החיים החדשים שלי, מאז שהתחלתי להיות עצמאי יותר, אני מרשה לעצמי לחוות הרבה יותר".
"השמיים הם הגבול"
את האתגר באנאפורנה מקדיש איתי לזכרן של אחותו התינוקת ובעיקר של אמו, שהגעגוע אליהן לא פוסק, "אבל אני יודע שהיא הייתה רוצה שאני אמשיך הלאה, שלא אעצור את החיים שלי רק בגלל שהיא נהרגה". לאיתי שלושה אחים נוספים, שנותרו בבית באותו הערב שבו אירע האסון. אביו אפרים, שהתחתן בשנית לאחר שנתיים וחצי, נותר בעקבות התאונה משותק מהמותניים ומטה. "אני רואה שהוא מצליח לנהל חיים, שזה לא משפיע עליו יותר מדי, וזה גם נותן לי כוח להמשיך. אני מאמין שאני נותן לו כוח מאותן הסיבות", אומר איתי.
איתי: "המשפחה הייתה איתי באש ובמים. היו פעמים שאמרתי 'די אני לא יכול יותר', כי כאב לי וכי התייאשתי, אבל המשפחה שלי החזיקה אותי ברגעים האלה, ואמרה לי לא לוותר. אני פשוט עושה את מה שחינכו אותי, להרים את הראש ואם לא קל, אז נושמים עמוק וממשיכים הלאה"
הוא מעיד כי לא היה יכול לעבור את התקופה המאתגרת של השיקום ללא תמיכת המשפחה. "הם היו איתי באש ובמים. היו פעמים שאמרתי 'די אני לא יכול יותר', כי כאב לי וכי התייאשתי, אבל המשפחה שלי החזיקה אותי ברגעים האלה, ואמרה לי לא לוותר. אני פשוט עושה את מה שחינכו אותי, להרים את הראש ואם לא קל, אז נושמים עמוק וממשיכים הלאה".
ומה אחרי האנאפורנה? "השמיים הם הגבול", הוא אומר. גם צה"ל בתוכניות. "קרבי אני לא אוכל להיות, אבל מה שיבוא יבוא". למרות הכל, הוא מודה כי קשה לו שפיזית הוא לא יכול להיות כמו נער רגיל בגילו. "לטוס לחו"ל או אפילו לצאת לים, אצלי זה הרבה יותר מורכב. ילד שלא מתמודד כמוני יכול פשוט לעלות על אוטובוס ולנסוע. אני צריך קודם כל לראות אם המקום נגיש. נכון שיש מי שיכול לבוא ולעזור, אבל זה לא תמיד נעים. מפריע לי שאני צריך להסתמך על אנשים אחרים ולא רק על עצמי".
ביולי האחרון הורשע הנהג הפוגע בשתי עבירות של המתה בקלות דעת, ובעבירות נוספות של חבלה חמורה, פציעה, ונהיגה במהירות העולה על המותר. "חשבתי איך אגיב אם אפגוש אותו", אומר איתי. "אבל למדתי להשלים עם זה. שום דבר טוב לא יצא מזה. לא מעניין אותי אפילו הפרטים עליו".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.05.25
