כשנדלקו האורות במועדון של 669 בתל-נוף, שקט השתרר בחדר. כמו בסיומו של סרט קולנוע שהותיר רושם עז על הצופים. אבל לא מדובר בסרט קולנוע אלא בתיעוד של אר"ן, אירוע רב-נפגעים, שהתרחש בחאן-יונס ב-16 בדצמבר 2023. הוא מבוסס על חומרים שצולמו ממצלמות קסדה והופק במסגרת תחקיר פנימי של חיל האוויר. בשבוע שבו החליט הקבינט פה אחד על הרחבת הלחימה בעזה, זוהי המחשה של המחיר שמשלמים החיילים - בגופם, בנפשם, בחייהם.
בשביל לוחמי היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד ואנשי טייסת היסעורים, צפייה בסרטונים כאלה היא שגרה, חלק מהפקת הלקחים. בשביל אלון הינדי, דביר דנגור ואייל כהן, לוחמים בגדוד הסיור של חטיבה 55, אלה היו עשר דקות של טלטלה. בפעם הראשונה מאז פציעתם הם ראו את עצמם על המסך באחת הסיטואציות הקשות ביותר שיכול אדם לדמיין: שוכבים על אלונקות בשטח אחרי שהופשטו, שותתים דם, מרוסקי איברים, מוקפים באנשים שעושים הכל כדי להציל את חייהם. אייל, הפצוע הקשה ביותר, נראה בסרטון בוהה באוויר בעיניים חלולות, האחרים צועקים מכאבי תופת. הם מועמסים על ההאמרים של יחידת הניוד ומשם למנחת המסוקים, אל היסעור שיפנה אותם לסורוקה עם פצוע קשה נוסף.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
חילוץ פצועים במלחמה
איתנו במועדון ישבו שלושה מאנשי צוות מסוק היסעור: הטייס הראשי, הקברניט, רס"ן (במיל') פ'; המכונאי המוטס רס"ן (במיל') ח'; ורופא ב-669, רס"מ (במיל') ד"ר נ'. "אני רוצה להגיד משהו", שבר סרן (במיל') הינדי, 28, את השתיקה. "אחי התאום, שהתגייס איתי לעורב צנחנים, היה אמור להתחתן בקיץ שעבר, והם דחו את החתונה בגלל שנפצעתי. אם לא אתם", פנה אל אנשי צוות האוויר, "אני לא בטוח שהייתה חתונה. וגם אם הייתה, היא לא הייתה באמת שמחה. בשבילכם הפינוי שלנו היה אירוע של 20 דקות. בשבילנו אלה היו 20 הדקות הכי חשובות בחיים שלנו".
אייל, בן 42 מרחובות, נשוי ואב לארבע בנות, נראה נסער מהצפייה בסרטון. "אני בשוק. זה ממחיש לי עוד יותר כמה הייתי קרוב... לעלות למעלה. אני רואה את המסירות של כולם שם - החברים מהפלוגה ומהגדוד, לוחמי הניוד, צוות המסוק. בלעדיכם, הבנות שלי היו עלולות להישאר בלי אבא. אני אסיר תודה".
4 צפייה בגלריה
מימין: הקברניט רס"ן פ' הטייס, אלון הינדי, הרופא רס"מ ד"ר נ', אייל כהן, המכונאי המוטס רס"ן ח' ודביר דנגור
(צילום: ריאן פרויס)
"כולנו אסירי תודה", אמר דנגור, בן 26 מהרצליה. "העובדה שכל אחד מאיתנו נשאר עם ארבע גפיים היא לא עניין של מה בכך. בטח זה שאנחנו בחיים. ראינו עכשיו בסרטון את המצב של אייל. אם הייתם מגיעים כמה דקות מאוחר יותר, לא בטוח שהוא היה יושב פה היום. לצפות בסרטון בפעם הראשונה, זה מטורף".
פ' הטייס מצטנע. "חשוב לי לומר שאנחנו ואתם, הפצועים, לא נמצאים באותו אזור חיוג. בסוף יש פה שלושה אנשים ששילמו מחיר משמעותי. אנחנו עזרנו להם להגיע לבית החולים, אבל עם כל הכבוד לנו הם הגיבורים האמיתיים".
הינדי: "לא היינו שורדים אם הם לא היו לוקחים אותנו כל כך מהר".
אבל גם הם, המחלצים, אינם חסינים מפני המראות, הקולות והריחות. אפילו לא המכונאי המוטס ח', בן 54, יזם נדל"ן, שהשתחרר מקבע לפני שמונה שנים וראה כבר הכל. "האירוע היה בשבת בצהריים", הוא מספר, "וביום ראשון בבוקר הגיע הצוות שהחליף אותנו. אתה חוזר הביתה, מתקלח, נוסע לתל-אביב ונכנס לפגישה עסקית באספרסו בר. 12 שעות לפני זה היית בשדה הקרב באירוע עם הרוג ו-14 פצועים, ועכשיו אתה יושב בבית קפה ומדבר על עבודה. היו לי מקרים של חיילים שמתו לי בתוך המסוק. אני זוכר את כל הפרצופים".
שני מקרים במלחמה הזאת נצרבו בו במיוחד. "אירוע אחד הוא שאני מכסה חייל הרוג, שהצוות השכיב בצד. באירוע אחר היו חמישה פצועים לפינוי וחייל הרוג. הכוח על הקרקע ביקש לפנות גם את החלל, דבר שאנחנו לא עושים בדרך כלל, כי צריך להשאיר כמה שיותר מקום כדי לטפל בנפגעים. העלו למסוק גם את ההרוג, ואני רואה שאחד החברים שלו מחזיק לו את היד בכוח ולא מפסיק לבכות. הוא לא הסכים לעזוב לו את היד. אם אתה שואל אותי מהי רֵעוּת – זו רעות".
גם ד"ר נ' חווה לא פעם את המעבר החד מתופת המלחמה לשגרת החיים. ובמקרה שלו, שגרת חייו של רופא באחד מבתי החולים במרכז הארץ, לקראת סוף ההתמחות ברפואה דחופה. "אתה מסיים תורנות ב-669 שבמהלכה פינית פצועים מעזה וטיפלת בהם תוך כדי טיסה במסוק, ולמחרת אתה מגיע לתורנות במיון וצריך לטפל במישהי שכואב לה הראש והחליטה ששלוש בלילה זה הזמן לבוא למיון. זה דיסוננס שלקח לי הרבה זמן להתגבר עליו. בחודשים הראשונים של המלחמה הייתי הרבה יותר קצר, הרבה פחות נחמד לאנשים. עכשיו אני כבר מצליח לעשות את ההפרדה".
ד"ר נ': "אתה מסיים תורנות ב-669 שבמהלכה פינית פצועים מעזה וטיפלת בהם תוך כדי טיסה במסוק, ולמחרת אתה מגיע לתורנות במיון וצריך לטפל במישהי שכואב לה הראש והחליטה לבוא למיון בשלוש בלילה"
במהלך הפגישה יספרו הפצועים והמחלצים על האירוע, כל אחד מנקודת מבטו. אבל הרגעים הצרובים ביותר, אומר דביר דנגור, אינם קשורים דווקא לכאב הפיזי, הקשה בפני עצמו. "כשהתעוררתי בסורוקה, יומיים וחצי אחרי הפציעה, הדבר הראשון ששאלתי זה מה קורה עם שלו זלצמן מהצוות שלי", מספר דנגור. "הוא היה לידי בזמן הפיצוץ והבנתי שמצבו לא טוב. רק בפעם השלישית, כשצרחתי בטיפול נמרץ, 'תביאו לי את הטלפון, אני רוצה לדעת מה עם הצוות שלי', התיישבה לידי פסיכולוגית של בית החולים. היא אמרה שהיו 14 פצועים, עשרה מהם מהצוות שלי וארבעה מחפ"ק המ"פ, ושאלון, אייל ופצוע קשה נוסף נמצאים גם הם בסורוקה. ואז היא סיפרה לי ששלו נהרג. הרגשתי כעס: איך איבדנו את הנשמה הטהורה הזאת? היה לי מאוד, מאוד קשה".
דביר דנגור ורס"ל (במיל') שלו זלצמן ז"ל היו חברים מאז גיוסם לצה"ל לפני שמונה שנים. "אנחנו צוות אורגני מהשירות הסדיר בעורב צנחנים. כל ה-24 חבר'ה. ולאבד את שלו זה מחיר לא פשוט. פגשתי את אמא שלו בפעם הראשונה ביום הזיכרון שעבר. זה היה אולי הרגע הכי קשה בחיים שלי. הייתי 20 סנטימטר ממנו כשהמטען התפוצץ. הוא נהרג ואני שרדתי. זה יכול היה להיות הפוך. שלו היה מהטובים ביותר שיש למדינה הזאת להציע, ואנחנו נעשה הכל כדי שאנשים יכירו את השם שלו".
הינדי: "חשוב לי להזכיר עוד שני חברים מהפלוגה שלנו שנפלו שישה ימים אחרי שנפצענו - אלכס שפיץ ושי טרמין זכרם לברכה".
כל ששת המרואיינים הם מילואימניקים - הפצועים והמחלצים. "אשתי ואני נמצאים במילואים הרבה מאוד זמן", מספר ח'. "היא בצוות ליווי החטופים, אלה שקיבלו אותם במנחת ודאגו להם בזמן השהייה בבית החולים, ואני זכיתי לקחת במסוק את אחד החטופים בעסקה האחרונה. זה היה מאוד מרגש, נותן פרופורציות בחיים".
טייסת 118, שבה משרתים ח' המכונאי המוטס ופ' הטייס, למודת אסונות. ב-4 בפברואר 1997 התנגשו שני מסוקי יסעור של הטייסת בדרכם למוצב דלעת שבלבנון, במה שנודע כאסון המסוקים. 73 חיילים נהרגו. ב-26 ביולי 2010 התרסק מסוק יסעור של אותה טייסת במהלך אימון ברומניה. נהרגו אז ארבעה טייסים, שני מכונאים מוטסים וקצין רומני. ח' השתתף באותו תרגיל כמפקד הגף הטכני ואיבד כמה מחבריו הטובים. ב-7 באוקטובר איבדה הטייסת מסוק נוסף, שספג ירי אר-פי-ג'י רגע אחרי שהנחית צנחנים סמוך לצומת סעד בדרכם להילחם בבארי ובעלומים. מלבד כמה פציעות קלות, איש לא נפגע. "פ' הטייס ואני היינו באותה רביעיית מסוקים של היסעור שעלה באש", מספר ח'.
אירועי 7 באוקטובר נגעו בהם באופן אישי. בתו של ח' המכונאי המוטס היא ניצולת הנובה. "ידעתי שהיא הלכה לאיזו מסיבה, אבל לא עשיתי את הקישור ולא ידעתי מה קורה בנובה. רק בסביבות 13:30, כשנחתנו בין סבב לסבב של הטסות, התברר לי שאבד הקשר עם הבת שלי. יש תמונה שרואים אותה מתחבאת בין המקררים של קוקה-קולה במסיבה. משם היא ברחה לחורשות שבכיוון עזה, ולקראת 15:00 חילץ אותה רכב משטרה. שתי חברות שהיו איתה נרצחו - קרין ורניקוב ז"ל וקארין ז'ורנו ז"ל, וחבר נוסף נחטף ושוחרר בסבב האחרון".
ד"ר נ': "הייתי במסוק שהעביר אותו לבית החולים אחרי השחרור".
פ' הטייס, 44, חובש כיפה, השתחרר מקבע כמה חודשים לפני המלחמה. בבוקר 7 באוקטובר הייתה בתו בתורנות השבת הראשונה שלה כסמב"צית בחמ"ל אוגדת עזה שבמחנה רעים. "היא התקשרה אלינו ואמרה, 'אל תדאגו, אנחנו נעולים בחמ"ל'. רק בדיעבד אני יודע שבאותו זמן כבר היו מחבלים בבסיס. כשהבנו את גודל הסכנה שהייתה שם, זה כבר היה אחרי שהשתלטו קצת על המצב".
היא סיפרה על ההתנהלות בחמ"ל?
"היא תיארה את הכאוס. מכניסים טלפונים אישיים פנימה כי הטלפונים הצבאיים לא תמיד עבדו. מכניסים פצועים, ילדים של אנשי קבע שבאו לחג. אירוע קשה. היא עדיין שם, אחמ"שית. השירות שלה זו המלחמה".
ד"ר נ' היה ב-7 באוקטובר על מסוק ינשוף (בלאק הוק), שהוא קטן בהרבה מהיסעור. "פיניתי וטיפלתי באותו יום ב-21 פצועים", הוא מספר. "השיא היה שמונה פצועים מסיירת נח"ל בתוך ינשוף אחד. הורדנו אותם מהאלונקות ודחסנו אותם למסוק".
חטיבה 55, ובתוכה גדוד 6623, גויסה בצהרי שמחת תורה. "חודש לפני המלחמה התחתנתי עם יאלי", מספר אלון הינדי, מהנדס בחברת הייטק וקצין בחפ"ק של מפקד פלוגת העורב. בימים הראשונים נלחם הגדוד בעוטף, ומשם נשלחו צפונה, להר דב. "היה נחמד, אבל רצינו להיות בעזה", מספר הינדי.
"ממש התבאסנו", אומר איתי, קשר בחפ"ק ושותף בחברת סטארט-אפ. "ברגע שמישהו אמר, 'יש מצב שאנחנו יורדים לעזה', הייתה שמחה גדולה".
בתחילת דצמבר 23' נכנסה החטיבה לחאן-יונס. התקרית הקשה התרחשה בצהרי 16 בדצמבר. זה התחיל בירי אר-פי-ג'י לעבר טנק. מפקד פלוגת הטנקים, שפעלה תחת גדוד הצנחנים, נפצע בינוני. זמן קצר אחר כך, במהלך הסריקות אחר המחבלים, הופעל מטען לעבר הכוח שכלל את הצוות של דנגור ואת החפ"ק.
דביר: "היה פיצוץ מטורף. ניסתי לעמוד על הרגליים, אבל הן לא עבדו. הבנתי שאני הולך למות וכבד גמיינתי את אמא שלי עומדת מעל ה
"היה פיצוץ מטורף", מספר דנגור. "אני זוכר את עצמי מתעורר על הרצפה, והתמונה הראשונה שאני רואה זה את אייל, שוכב בתוך שלולית דם. ניסיתי לעמוד על הרגליים אבל הן לא עבדו. איבדתי דם בקצב מטורף. הבנתי שאני הולך למות וכבר דמיינתי את אמא שלי עומדת מעל הקבר. ולא רציתי למות. באתי לשים לעצמי קאט (חוסם עורקים) אבל לא הצלחתי. ובאותו רגע הגיע מלאך שסגר לי את הקאט. זה היה נתנאל, הקשר של המג"ד".
אייל מספר שלא שמע בכלל את הפיצוץ. "אני זוכר פתאום רעש כזה, טיייייייי. ואת הרגליים והידיים שלי מסתובבות. לא הבנתי מה קורה. ואז בלקאאוט. אחרי כמה זמן אני מתעורר ושומע את המ"פ שלי צועק: 'אל תדאג, אתה תהיה בסדר'. ואני צורח את נשמתי מכאבים. הגיע אליי חובש, תפסתי לו את הווסט וצרחתי: 'תרדים אותי כבר'. אבא שלי נפטר שנה וחצי קודם לכן, וביקשתי ממנו בלב שיעזור לי. ואז איבדתי לגמרי את ההכרה. סיפרו לי שהעלו אותי להאמר ושני רופאים שהיו שם ראו שאין לי דופק. היו חייבים לתת לי דם, אבל לא יכלו לפתוח לי וריד תוך כדי נסיעה. הרופא הבכיר בשטח החליט לעשות לי 'ביג', שזה קדיחה לתוך העצם".
"במקרה כזה נותנים את התרופות, או את הדם, ישר לתוך העצם", מסביר הרופא נ'. "זה קצת כמו המקדחה שאתה משתמש בה בבית".
אייל: "הוא ביקש מהרופא השני לשבת על הרצפה ולתפוס לי את הרגליים, נתן לאחד הפצועים קל להחזיק את מנת הדם, ובוואן שוט הראשון קדח לי לתוך העצם. זה אחד הדברים שהצילו לי את החיים".
אלון הינדי זוכר היטב את הפיצוץ. "הייתי בהכרה כל הזמן".
דנגור: "הוא קפץ על רגל אחת וקילל כמו משוגע".
הינדי: "חברים מהפלוגה שבאו לבקר אותי בבית חולים אמרו, 'וואלה, היו הרבה פצועים, אבל אותך הכי שמעו'. קיללתי קללות שבעצמי לא הכרתי. יד ימין שלי התנתקה כמעט לגמרי ותפסתי אותה. בגלל שהפציעה הייתה ממש מתחת לכתף, אי-אפשר לשים חוסם עורקים. אחד הלוחמים החליט לשים את הברך שלו על הצוואר שלי כדי לעצור את הדם. זה נשמע הגיוני, הבעיה היא שלא יכולתי לנשום. הוא חנק אותי. אמרתי, טוב, אם לא מאיבוד דם, אני אמות מחנק. באותו רגע חשבתי על ג'ורג' פלויד מארצות-הברית, ששוטר דרך לו על הצוואר והרג אותו. למזלי הרופא של הגדוד ראה את זה ואמר לאותו חייל: 'מה אתה עושה, סע, סע מפה!' חזרתי לנשום. הרופא שם לי תשע ערכות פק, תחבושת שעוצרת את הדם. היה לי גם רסיס פיצי שנתקע בברך וקרע לי את העורק הראשי".
אייל: "בבית החולים רצו לכרות לו את הרגל".
הינדי: "חכה. בקיצור, תוך עשר דקות היינו על ההאמרים בדרך למנחת. זאת הייתה נסיעה מחרידה. הרופא צעק לנהג: 'תאט, כי תכף היד שלו לא תהיה מחוברת וכבר לא יהיה מה לחבר'. ואני בהכרה, צורח ומקלל".
אלון: "אחד הלוחמים החליט לשים את הברך שלו על הצוואר שלי כדי לעצור את הדם. זה נשמע הגיוני, הבעיה היא שלא יכולתי לנשום. אמרתי, אם לא מאיבוד דם, אני אמות מחנק"
צוות החילוץ היה באותו יום בכוננות שגרתית. "שני טייסים, שני מכונאים מוטסים ושמינייה של 669 – רופאים, פרמדיקים, לוחמים, מפקדים", מסביר ח' המכונאי המוטס. בשעה 12:30, בזמן שהחבר'ה האלה פה נמצאים בהיתקלות עם מחבלים, אנחנו מריצים צחוקים בחדר האוכל".
פ' הטייס: "ברגע שיש אירוע כורזים את אות הקריאה ואנחנו מקבלים פקודת זנק. ואז, כל אחד מאיפה שהוא נמצא - ההוא בשירותים, ההוא ישן, ההוא מתקלח, ההוא אוכל - כולם רצים למסוק. הדיווח הראשון שקיבלנו היה על מטען שהתפוצץ בחאן-יונס עם הרבה מאוד פצועים. הזניקו שלושה מסוקים: היסעור שלנו ושני ינשופים".
ד"ר נ', אתה כרופא של 699 צריך לדעת מראש מה אופי האירוע, או שאתה מוכן לכל תרחיש?
נ': "אנחנו מוכנים לכל. אבל לא משנה למה תתכונן, תפגוש מציאות אחרת. ברגע שאתה נוחת בתוך הרצועה, אתה צריך להעלות את הפצועים ולעוף כמה שיותר מהר לפני שתחטוף נ"ט. אתה בלחץ זמן, ברעש המטורף של היסעור, צריך לקבל כמה שיותר מידע מהרופא בשטח. לכן, כבר בזמן הטיסה אתה מאזין בקשר לרשת של הגדוד ומנסה לדלות כמה שיותר פרטים על מצב הפצועים".
פ' הטייס: "תוך כדי טיסה מדווחים לנו שיש ארבעה פצועים דחוף. ברגע שזה עובר את השני דחופים, היסעור נכנס ראשון. אנחנו מנמיכים באזור קיבוץ נירים ונכנסים דוך לחאן-יונס. קיבלנו מנחת שהכינו מראש, מין שקע שחפרו בקרקע, ואתה צריך להכניס לתוכו את המסוק. ברקע אני רואה פטריית עשן מאוד גדולה".
יש פרק זמן מוגדר שאתה יכול להיות על הקרקע?
פ': "לא. אנחנו פשוט מתנהלים בצורה שתביא את זה למינימום האפשרי. אם זה אחרי 20 שניות, מדהים. אם אחרי שתי דקות, זה מה יש".
ד"ר נ': "יש מעטפת של צוותי ניוד מ-669 ו-551 שמטפלים בפצועים בשטח, והמטרה שלהם היא שנהיה מינימום זמן על הקרקע. מעמיסים ראשונים את הפצועים היותר קשים כדי שאם המסוק יצטרך להמריא לפני שהעלינו את כולם, הקשים כבר יהיו עליו. העמסנו את אייל ראשון".
הינדי מאוכזב לשמוע שאייל נחשב לפצוע הקשה ולא הוא. "די אלון, שחרר כבר", צוחק אייל.
בשלב זה עבר הפיקוד לידיו של ח', שאחראי על העמסת הפצועים ועל תפעול תא הנוסעים. "אני מציץ מהחלון האחורי, נותן אישור נחיתה ומכוון את פ' איפה לנחות כך שהרמפה תיפתח בדיוק מול הפצועים. הרופא של הכוח בשטח עושה העברת מקל עם הרופא שלנו, ואני סוגר את הרמפה לקראת המראה. תחשוב מה קורה עכשיו בתא הנוסעים: ארבע אלונקות עם פצועים קשה, שמונה אנשי 669, ביניהם שני רופאים, ואני. ובתוך הכאוס הזה צריך לעבוד. כל אחד עושה משהו. ממני, למשל, ביקשו ללחוץ על מנות הדם של דנגור. תוך 12 דקות היינו בבית החולים".
נ': "זה 12 דקות של אטרף. אירוע רב-נפגעים בתוך חלל קטן וצפוף. ההחלטה הראשונה שאני כרופא צריך לקבל בתוך שניות היא לאיזה בית חולים טסים. בכל הזנקה מקבלים שני בתי חולים אופציונליים – אחד במרכז ואחד לקיצור, לפצועים קשים במיוחד. במקרה של עזה זה סורוקה, ברזילי או אסותא אשדוד. ההנחייה היא שאם אפשר לשרוד עם הפצועים עד למרכז, זה עדיף כדי להוריד עומס מבתי החולים בדרום.
ח', מכונאי מוטס: "תחשוב מה קורה בתא הנוסעים: ארבע אלונקות עם פצועים קשה, שמונה אנשי 669, ביניהם שני רופאים, ואני. ובתוך הכאוס הזה צריך לעבוד. כל אחד עושה משהו"
"אני מבין שהפצועים במצב מאוד קשה ומחליט לטוס לסורוקה. אמרתי לרופא השני: 'אתה מחכה ליד הקוקפיט ומקבל את הפצוע הקשה ביותר (אייל). אנחנו ננהל את השאר'. ואז מסתערים על ארבעת הפצועים. הצלחנו בטיסה הזאת לתת שלוש או ארבע מנות דם תוך זמן מאוד קצר. אתה עוצר דימומים, נותן טיפול לכאב, אייל מקבל מחט לחזה כי נראה שיש לו פציעת חזה קשה".
55 דקות מרגע פיצוץ המטען, נחתו בסורוקה. "אני זוכר שלקחו אותי מהמנחת ואת הפלורסנטים מעליי", משחזר הינדי. "אמרתי לעצמי, 'טוב, זה אור לבן, או שאני בבית חולים - שזה פצצה, או שאני בגן עדן - גם פצצה. הכניסו אותי לניתוח של 14 שעות. את היד הצליחו לייצב, אבל דווקא הרגל עשתה בעיות, בגלל הרסיס. במשך 11 שעות המנתח ניסה לעקוף את העורק שנקרע, בעזרת ורידים שלקח לי ממקומות אחרים בגוף. באמצע הניתוח הוא יוצא החוצה ואומר להורים שלי ולאשתי שיצטרכו כנראה לקטוע את הרגל. זה הסיפור שאייל הכי אוהב, כי הוא דתי: אמא שלי נדרה נדר שאם הרופא יצליח להציל לי את הרגל, היא תדליק נרות שבת, כל שבת".
"מאז היא מדליקה נרות כל שבת", אומר אייל בסיפוק.
הינדי: "מדליקה ומקללת את אייל..."
4 צפייה בגלריה
אייל כהן ואשתו אסתי. "אמרתי לה שאני מאוד מצטער, כי ידעתי מה היא הולכת לעבור"
(צילום: ריאן פרויס)
אייל מונה את פציעותיו: "נשברו לי שתי הרגליים, קרעתי את העורק הראשי, העצבים שלי ברגל שמאל נפגעו, ריסקתי את עצם הירך, שברתי את המסרק והשארתי חצי טוסיק בעזה. הייתי מראה לך, אבל לא נעים. הייתי מורדם ומונשם שלושה ימים. כשהתעוררתי, חשבתי שאני עדיין בעזה. כשראיתי את אסתי אשתי אמרתי לה שאני מאוד מצטער, כי ידעתי מה היא הולכת לעבור. ביקשתי ממנה סליחה".
איך הילדות קיבלו את זה?
"אשתי הגיעה לבית החולים עם הגדולה. היא יצאה מלכה, ילדה בת 15 שרואה את אבא שלה עם כל הצינורות. עשתה איתי סלפי. אחרי שקמתי מהמיטה היא עשתה עוד תמונה, העלתה את שתיהן לסטורי וכתבה: Guess who is back. את הקטנות ראיתי רק אחרי חודש וחצי. סיפרו להן שאבא נפל לבור ושבר את הרגליים".
הרופאים שהצילו את חייו של אייל ואת ידו של הינדי, הצילו גם את רגלו של דנגור. "היה לי זיהום מאוד קשה בירך. בגלל זה הייתי שלושה חודשים וחצי בסורוקה לפני שהעבירו אותי לשיקום בשיבא. כל שבוע החליפו לי אנטיביוטיקה".
כמה ניתוחים כבר עברת?
דנגור: "בהרדמה מלאה? 18".
הינדי: "אנחנו בתיקו, אבל היום הודיעו לי שאני צריך לעבור עוד שני ניתוחים, אז אני אעקוף אותך".
אייל: "אני עברתי 16 ניתוחים, אבל מתוכנן עוד אחד, אני מתקרב אליכם".
"אולי אני אעשה השתלת שיער", צוחק אלון הינדי. "זה נחשב ניתוח".
אחרי כל מה שעברו, הכאב הפיזי ואובדן החברים, גם ההומור השחור הוא סוג של טיפול.
