ערב אחד, בזמן שהייתה בביתה, הלב הדואב של תמר קוץ ז"ל נדם. הכאב על רצח בנה ומשפחתו בכפר עזה, בתים ספורים ממנה, היה קשה מנשוא עבורה. סיפורה של משפחת קוץ נחרת בזיכרון הלאומי של 7 באוקטובר. אביב קוץ, אשתו לבנת ושלושת הילדים רותם, יונתן ויפתח – נרצחו יחד בביתם כשהמחבלים פלשו אליו בבוקר מתקפת הפתע של חמאס. כמה ימים לאחר מכן התגלו גופותיהם של כל בני המשפחה בממ"ד כשהם מחובקים.
8 צפייה בגלריה
אביב קוץ, אשתו לבנת ושלושת הילדים רותם, יונתן ויפתח – נרצחו יחד בביתם בכפר עזה
(צילום: אלבום פרטי)
בני ותמר לא חזרו לעצמם מאותו היום. תמר, אשת חינוך שמכריה מספרים שהייתה רגישה מאוד, חיה את הכאב עד יומה האחרון. "אתה סובל מהכאב הזה, כי אתה מתעמת איתו כל הזמן", מספר בני על התקופה שאחרי 7 באוקטובר. "הלכנו למקומות שהיו בהם הנצחות ואירועי זיכרון, והכאב שם כל הזמן. אתה לא באמת נמנע, אתה חלק ממנו. אתה כל הזמן חי את הזיכרון".
"בניגוד למה שחושבים, שלכאורה הזמן מטשטש או מעמעם את התחושות האלה, לפחות במקרה של תמר היה ברור שהזמן לא משחק לטובה. להפך, הוא אפילו הגביר את הרצון להיזכר וראיתי איך הגעגועים הולכים ומעמיקים", משתף בני. "זה כאילו נחטפנו לתוך מנהרות של געגוע וזיכרון ופשוט לא יכולים לצאת משם. הנכדים צמחו לידנו, הם גדלו אצלנו, היינו משפחה מאוד מחוברת. ההסתלקות הפתאומית שלהם לא מאפשרת שלא לחשוב על זה כל הזמן".
8 צפייה בגלריה
"זה היה בגדר הפתעה מוחלטת, ממש שוק. פשוט ליבה נדם בגיל 82 וחצי". הלווייתה של תמר קוץ בגן יבנה
(צילום: תומר שונם הלוי)
היו סימנים מקדימים אצל תמר?
"ראיתי עליה שהכאב הולך ומתגבר ואין שום דרך לצאת מזה. אתה יכול להסיט את הדעת לשעה או אפילו לחמש שעות, אבל זה כל הזמן מציף בצורות כאלה ואחרות, אי-אפשר לעמוד בזה. תמר לא הייתה בן אדם שרצה לסיים את חייו, היא לא חשבה שהיא צריכה לחדול מהחיים. היא רצתה להמשיך להיות חלק מהזיכרון, אבל העיסוקים בזה הלכו ודחפו אותה. בחודש אפריל כל יומיים היו תזכורות – יום ההולדת של אביב, של הנכדים, ופסח. חיינו את זה בלי הפסקה, וגם היום".
בני קוץ נזכר באשתו תמר ז"ל: "ראיתי עליה שהכאב הולך ומתגבר ואין שום דרך לצאת מזה. אתה יכול להסיט את הדעת לשעה או אפילו לחמש שעות, אבל זה כל הזמן מציף בצורות כאלה ואחרות, אי-אפשר לעמוד בזה. תמר לא הייתה בן אדם שרצה לסיים את חייו, היא לא חשבה שהיא צריכה לחדול מהחיים. היא רצתה להמשיך להיות חלק מהזיכרון, אבל העיסוקים בזה הלכו ודחפו אותה"
דיברתם ביניכם על איך להתמודד עם הכאב?
"דיברנו על כך שאי-אפשר להתנתק מהמכאובים האלה. אתה יכול לצאת לאירוע או לנסוע לאיזשהו מקום או מפגש עם אנשים וחברים, אבל הכל חוזר בסופו של דבר לבסיס. כנראה יש אנשים שהם יותר רגישים וזה משפיע עליהם הרבה יותר, כמו תמר. יש אנשים במצבים כאלה שאומרים 'טוב לי מותי מחיי', אבל זה לא היה הסיפור שלנו.
"תמר הייתה אישה בריאה, לא היה משהו ספציפי שיכול היה להתריע, לא היו איתותים או הקדמות. זה היה בגדר הפתעה מוחלטת, ממש שוק. פשוט ליבה נדם בגיל 82 וחצי. היו פעמים שאמרתי לה 'תנסי להפחית בזמן שאת מקדישה לזיכרון ולגעגועים', ניסיתי לתת כל מיני עצות, אבל אלו עצות שאין להן באמת אחיזה. היא אמרה לי כל הזמן 'אני לא יכולה, זה מציף אותי'".
8 צפייה בגלריה
"אולי כשמדברים איתי אני נשמע בסדר, אבל אני בכלל לא". בני קוץ נאחז בנחמות קטנות
(צילום: טל שחר)
אחרי 7 באוקטובר, תמר ובני, שהיו ממקימי כפר עזה, עבור לדיור מוגן במרכז הארץ, שם הוא גר עד היום. בני שומר על קשר עם קהילת הקיבוץ והוא עטוף בילדיו ובנכדיו. אחרי שאיבד את אשתו, בנו, כלתו ושלושה נכדים – הוא מתעקש שלא לשקוע לתהומות של כאב ולהמשיך בחיים.
"המצב הזה מאוד קשה לי. אולי כשמדברים איתי אני נשמע בסדר, אבל אני בכלל לא", משתף בני. "אבל מה אפשר לעשות? נאחזים במשפחה, בבנות שלי, בנכדים, בהרבה אנשים טובים שפגשתי בדרך. יש לי בני משפחה ואנשים טובים שמוצאים את הזמן לבוא, לחבק ולהיות לצידי. אלו הנחמות הקטנות שמחזיקות אותי".
"מאיץ טרגי" למחלות
הגוף והנפש מתפקדים כמו מערכת אחת במעגל סגור, ניזונים זה מזה בתלות כמעט מוחלטת, לטוב ולרע. כשהנפש כואבת, גם הגוף מראה סימני כאב. "תסמונת הלב השבור" מוכרת כבר שנים בעולם הרפואה, מצב שבו שיברון הלב חזק כל כך, שזה מרגיש כאילו יש התקף לב. לפעמים זה גם הרבה מעבר לתחושה והכאב מוביל להחמרה במצב הבריאותי ואפילו למוות.
בתקופה שחלפה מאז 7 באוקטובר נראה שתסמונת הלב השבור שבה לתודעה בעקבות מקרים של קרובי משפחה של נופלים ואזרחים שנרצחו – שנפטרו בפתאומיות. בחלק מהמקרים ניתן לקבוע באופן ברור שמדובר בשיברון לב, ואצל אחרים האובדן הוא בעיקר "מאיץ טרגי" למצב הבריאותי הקיים, בעיקר אצל קרובי משפחה מבוגרים.
רס"ל (מיל') עומר ניסים ביתן ז"ל היה ידוע במשפחה בתור "ילד של סבא וסבתא". הוא היה מאוד מחובר לסבא ניסים טאיטו וסבתא עליזה ז”ל. "הוא היה מופת של כיבוד אב ואם, סבא וסבתא, ובכלל", מספר הדוד מאיר טאיטו. "הם היו מחכים לטלפון ממנו, לשמוע את הקול שלו. הוא היה מתקשר אליהם בסופי שבוע ומברך אותם בשבת שלום. זה היה מובנה אצל עומר בנפש, זה הדבר הכי גדול שאפיין אותו מולם. היה להם קשר חם וקרוב, מאוד עמוק, מלא בדאגה ומסירות".
8 צפייה בגלריה
"הוא היה מופת של כיבוד אב ואם, סבא וסבתא". רס"ל (מיל') עומר ניסים ביתן ז"ל
(צילום: אלבום פרטי)
ב-7 באוקטובר עומר הוקפץ למילואים ונשלח לעוטף עזה. בשבוע שלאחר אותה שבת שחורה הוצב עם הגדוד שלו להגן על קיבוץ נירים, בעקבות החשש שעדיין יש מחבלים שמסתובבים בשטח. ב-14 באוקטובר התפוצץ פצמ"ר בשטח הקיבוץ, בדיוק בזמן של החלפת משמרות בעמדות, ועומר נהרג במקום.
רונית טאיטו ביתן מספרת על מחלת אמה: "כל הזמן היא חזרה ואמרה 'איך יכול להיות שהוא נלקח לפניי? לפני סבא שלו?' חודש אחרי שעומר נפל היא נפטרה. הסרטן אכל אותה מבפנים. אני לא יכולה לקבוע כלום בוודאות, אבל אין לנו ספק שזה היה גורם שהאיץ את מותה"
את זעקות השבר של סבתא עליזה בלוויה של עומר בני המשפחה לא שוכחים. "למה לקחת אותו לפניי? אני הייתי צריכה ללכת, לא הוא", זעקה עליזה מעומק נשמתה. גם סבו ניסים טאיטו ז"ל, העיתונאי הוותיק שניהל בעבר את מערכת "ידיעות אחרונות" בדרום ובשנים האחרונות סבל מדמנציה, הבין היטב את שמתרחש סביבו וליבו נקרע בטקס הצבאי.
האסון נפל על המשפחה בדיוק שנה אחרי שעליזה החלימה ממחלת הסרטן. "הגוף שלה היה נקי מגרורות והיא פשוט החלה חיים חדשים. היא הייתה מלאה בכוחות, מתפקדת באופן מלא ובריאה בסך הכול", נזכרת רונית טאיטו ביתן, בתה של עליזה ואמו של עומר. "בתוך כמה ימים, עוד בימי האבל, חזרו לה הכאבים. היא הייתה שרויה בצער עמוק ובכאב שאין לתאר אותו. כל הזמן היא חזרה ואמרה 'איך יכול להיות שהוא נלקח לפניי? לפני סבא שלו?' חודש אחרי שעומר נפל היא נפטרה. הסרטן אכל אותה מבפנים. אני לא יכולה לקבוע כלום בוודאות, אבל אין לנו ספק שזה היה גורם שהאיץ את מותה".
8 צפייה בגלריה
"הסרטן אכל אותה מבפנים. אני לא יכולה לקבוע כלום בוודאות, אבל אין לנו ספק שזה היה גורם שהאיץ את מותה". ניסים ועליזה טאיטו
(צילום: אלבום פרטי)
בחודשים שחלפו מאז עומר נפל הלכו לעולמם גם סבו ניסים וסבתו השנייה מרסל. "אבי, שהיה עמוק בתוך הכאב, נפטר שנה ושבעה חודשים אחרי שעומר נפל. גם חמותי, מרסל ביתן, נפטרה בגיל 85, שלושה חודשים אחרי עומר. גם היא לא קיבלה את המוות שלו", מספרת רונית. "הוא היה ילד של סבתות, הוא גדל אצל הסבתא. אמנם הם היו מבוגרים, אבל ברור לנו שהם נשאו בליבם כאב מאוד עצום שגרם להידרדרות".
"אני לא חושבת שאפשר היה למנוע את זה", היא מוסיפה. "איבוד של ילד זה כאב שאי-אפשר לתאר אותו. המחשבה על הורים, או במקרה הזה על סבים וסבתות, שקוברים את היקר להם מכל – זה משהו שהוא בניגוד לטבע, בניגוד לרגש. כשזה קורה הטלטלה היא איומה, וגם התוצאה יכולה להיות איומה, כמו שקרה אצלו".
"היא טיפלה בו כאילו הוא בובה שלה"
אם במקרים רבים קשה לרופאים או לבני המשפחה לקבוע בוודאות שסיבת המוות או ההחמרה הבריאותית היא שברון לב, אצל ליאל בוכריס ז"ל הרופאים הודיעו שיש קשר מובהק בין סיבת המוות שלה לנפילתו של אחיה האהוב והנערץ רס"ן חן בוכריס ז"ל, סגן מפקד יחידת מגלן.
ליאל, צעירה בת 34 שגרה בתל אביב, עבדה כמנהלת מסחרית בכירה ב"זארה ישראל" ובמשך שנים רבות עסקה בעיצוב ובאופנה. "היא חיה את החיים, עסקה בספורט ועתידה בתור סטייליסטית היה מובטח", מספרת אחותה מצדה. "היא הייתה בן אדם רגיש, בעיקר למשפחה ולאחים שלה, כולם בוגרי יחידות מובחרות בצה"ל".
8 צפייה בגלריה
מצדה בוכריס עם תמונות אחיה רס"ן חן בוכריס שנפל בעזה ואחותה ליאל שנפטרה מסרטן
(צילום: ריאן פרויס)
הקשר בין ליאל, האחות הבכורה, לחן, האח הצעיר במשפחה, היה חזק יותר מכל שאר הקשרים במשפחה. "היה ביניהם קשר מאוד אוהב, ברמה של יותר מאח ואחות. ארון הבגדים שלו היה פשוט, כמה חולצות פה ושם, בעיקר בגדים של הצבא, אבל ליאל דאגה לו לסטייל. היא הייתה קונה לו בגדים, מסרקת אותו, מתקנת לו את הכפתורים בחולצות, דואגת שהוא ייראה טוב ויתלבש יפה. זה לא ממש עניין אותו, אבל אותה כן. היא טיפלה בו כאילו הוא בובה שלה".
"ליאל תמיד הייתה מפרגנת לו ואומרת שהוא הכי-הכי בשבילה", מוסיפה מצדה. “בגלל שאבא שלי היה רוב הזמן בצבא ואמא בעבודה, ליאל תפסה פיקוד על חן, כאילו היא הייתה אמא שלו, מעין אמא קטנה. היא הייתה סמכות-העל בבית, תמיד קובעת ותמיד באהבה”.
ב-7 באוקטובר חן היה אצל ההורים באשדוד ועם קבלת הדיווחים הראשוניים על מתקפת חמאס הוא הקפיץ את היחידה שלו ותידרך את הכוחות בבסיס בדרום הארץ. לאחר מכן הוא יצא עם חוליית הפיקוד ככוח חלוץ לעבר קיבוץ נחל עוז. יחד איתו היו סרן יפתח יעבץ ז"ל, קצין האג"ם של היחידה, החובש סמ"ר אפיק רוזנטל ז"ל ושני קשרים. בסביבות השעה 12:00 בצהריים, במהלך נסיעה בכביש שבין צומת סעד לנחל עוז, נתקל הכוח במארב של מחבלים ונלחם בהם. במהלך הקרב הצליח הכוח להרוג מחבלים, אך לאחר חילופי אש קשים יעבץ נהרג וחן נפצע. רוזנטל החובש החל לטפל בחן, עד שספג בעצמו אש קשה ושניהם נהרגו במקום.
8 צפייה בגלריה
"ראינו שהכאב השתלט עליה". לאחר נפילתו של רס"ן חן בוכריס ז"ל התגלה סרטן בשלב סופני אצל אחותו
(צילום: דובר צה"ל)
את הדיווחים על מצבו של אחיה קיבלה ליאל בבית של סבא וסבתא בכפר חסידים שבצפון. "בהתחלה היא עודכנה שחן פצוע ואמרה לכולנו 'תתחילו להתפלל לשלומו'", משחזרת מצדה. "כשקיבלנו את ההודעה הרשמית שחן נפל היא צעקה בבית 'אח שלי הקטן מת' ואז התעלפה ונפלה. כשהעירו אותה היא לא הבינה מה קרה לה, היא לא רצתה לקום על הרגליים, לא רצתה לדעת בכלל שזה קורה".
"בכתה והצביעה על התמונה של חן"
"בשבועות שלאחר נפילתו ועד השלושים היא לא הייתה אותו דבר. כל הזמן היא אמרה 'אני אחותו, איך לא שמרתי עליו?' ראינו שהכאב השתלט עליה", מתארת מצדה. "בתוך זמן קצר התחילו לה כאבי בטן, ממש ביום של השלושים. כשעלינו לקבר היא אמרה שהיא מרגישה כאילו יש לה פטיש שנותן לה מכות בבטן. האמת שגם היא וגם אנחנו חשבנו שזה רק בגלל המצב, אולי זה רק חרדות, אולי זה בגלל שהיא רואה את הקבר ומעכלת את הדברים".
מצדה בוכריס מספרת על התחלת הקריסה של אחותה ליאל: "כשעלינו לקבר היא אמרה שהיא מרגישה כאילו יש לה פטיש שנותן לה מכות בבטן. האמת שגם היא וגם אנחנו חשבנו שזה רק בגלל המצב, אולי זה רק חרדות, אולי זה בגלל שהיא רואה את הקבר ומעכלת את הדברים"
אבל הכאבים לא פסקו, עד שהגיעה האבחנה – מדובר בסרטן. "היא התעלמה מזה ואז עבר יום ועוד יום והכאבים התעצמו. זה הגיע למצב שהיא לא קמה מהמיטה. התחלנו בסדרת טיפולים ובדיקות, והרופאים הציעו שנעשה ביופסיה. באותו הרגע גילו שיש לה בבטן סרטן שלב 4, השלב הכי מתקדם שיש. אף אחד אצלנו במשפחה מעולם לא חלה בסרטן".
איך הבנתם שיש קשר בין הכאב הנפשי להתפרצות המחלה?
"רופאה אמרה לנו חד-משמעית שזו 'תסמונת הלב השבור'. היא הסבירה שזה קורה בזמן משבר מאוד קשה, וככה הגוף של ליאל הגיב לזה. הסרטן שתקף אותה בכלל לא נפוץ אצל נשים. כל השנה עשינו כימותרפיה, אבל משלב לשלב הוא התרחב, עד שבית החולים אמר שהכימותרפיה כבר לא עובדת".
כל אותה תקופה גם ליאל עצמה מקשרת את הכאבים והמחלה לנפילת אחיה. "היו לה כאבים בלי סוף, היא הייתה תופסת את הבטן ואומרת 'איך אני אחיה בלעדיו?' גם כשכאב לה היא לא דיברה על הכאבים מהסרטן אלא על הכאבים על חן. אמרנו לה שאם היא תצליח קצת לשכוח היא תחלים. היה לה משפט שחזר על עצמו – 'אם תקום בכל בוקר ותנצח את עצמך, אז ברגע שאתה מנצח את עצמך שום דבר לא ינצח אותך'".
ליאל נפטרה ב-20 במאי השנה בבית המשפחה. "יומיים לפני שהיא נפטרה באתי אליה ושמעתי אותה בוכה בסלון, היא כבר לא הייתה יכולה לדבר מרוב כאבים. לא רצתה לאכול, לא רצתה לשתות, היא בכתה והצביעה על התמונה של חן".
"היא לא רצתה למות, אפילו היו לה תוכניות. היא אמרה שברגע שהיא מחלימה היא חוזרת לרוץ בים ועוזרת לנו להקים את המכינה לזכרו של חן", מוסיפה מצדה. "היא אהבה את החיים, אפילו כתבה מכתב תודה על החיים – על שיש לה קורת גג, על המשפחה, וכתבה שהלוואי שתחלים ותקים משפחה. אני חושבת שאם היא הייתה מקבלת סיוע נפשי אולי זה היה עוזר. המערכת לא ידעה לטפל בה כמו שצריך, אף אחד לא ידע לאבחן אותה וגם היחס כלפיה היה לא ראוי. לא האמנו שכאב הלב בסוף יכריע אותה".
matanyedioth@gmail.com
