ליאם חייקה (21) מרמת גן חלמה תמיד להיות לוחמת. "הרגשתי שזו השליחות שלי", היא מספרת. באוגוסט 2022 הגשימה את החלום, והתגייסה לצה"ל כלוחמת חילוץ והצלה. לאורך מלחמת חרבות ברזל נחשפה לחוויות קשות, בהן משימת איתור חלקי גופות בבארי ובכפר עזה, "פעלנו בבית של פסי, שבו התבצרו המחבלים ב-7 באוקטובר עם בני ערובה, וטנק של כוחותינו ירה לעברו. הידיעה שאני מחזיקה חלקי גופות צילקה אותי, סבלתי מתחושת אשמה נוראה שנכשלתי במשימה שלשמה התגייסתי, לא הצלחתי לשמור על האזרחים".
בהמשך המלחמה, תימרנה ליאם ברצועת עזה במשך חודש וחצי, בעוד מצבה הנפשי מידרדר. "ראיתי בשדה הקרב סביבי חיילים מתים, פצועים וקטועים", היא משחזרת בכאב. "זכורה לי במיוחד צעקה איומה של לוחם, שהיה ספוג כולו בדם, על שאיבד את החבר הכי טוב שלו".
כשהסתיים התמרון ברצועה, הכוח המשיך לגזרת יו"ש, שם עברה אירוע מסכן חיים. "כמעט חטפתי בלוק לראש. ברגע האחרון המפקד שלי הזיז אותי והציל לי את החיים".
האירועים הקשים הללו, הותירו בה חותם. "הייתי לי מועקה נוראה בנפש. התעוררתי לראשונה מסיוט, מבוהלת ומיוזעת. הבנתי שמשהו לא טוב קורה לי". למרות זאת, הבושה מנעה ממנה לטפל במצב. "חששתי שיזלזלו בי, שיגידו לי שאני סתם מגזימה. שאני ה'לא בסדר' בסיטואציה".
ואכן, כשאזרה סופסוף אומץ לבקש עזרה, לטענתה, נתקלה בביטול. "קיבלתי התקף חרדה אצל הקב"ן. הוא אמר לי, 'תנשמי, זה בראש שלך, ככה זה - אין מה לעשות'. מאז המצב רק החמיר, בדיעבד אני מבינה שהייתי צריכה כבר אז להשתחרר". אבל ליאם לא שוחררה, אלא הועברה לתפקיד מדריכת ירי, שם השלימה את שירותה הצבאי במלואו.
הפגיעה, היא מספרת, באה לידי ביטוי גם בהתקפי זעם חמורים, כולל מול הקרובים לה ביותר. "זה כאילו נכנס בך שד ואת לא שולטת בעצמך, רק רוצה להוציא את הכעס. אחותי הקטנה ממש פחדה ממני, ראיתי את זה בעיניים שלה, ואחותי הגדולה לא זיהתה אותי, היא אמרה לי לקום ולטפל בעצמי".
ההתמודדות עם פוסט-טראומה, היא אומרת, מאתגרת במיוחד לנשים. "אנשים חושבים לעצמם: מה הן כבר עשו בלחימה. אבל גם אנחנו עוברות דברים קשים, גם אנחנו נמצאות במצבים מסכני חיים בדיוק כמו הגברים. בהתחלה גם ניסו לשכנע אותי לוותר, שאני צריכה להתמקד בלהקים משפחה, להתחתן ולהביא ילדים לעולם. לנשים שמרגישות כמוני חשוב לי לומר – את מגיבה נורמלי לחוויה לא נורמלית שעברת. תטפלי בעצמך, זו לא בושה. לא הופך אותך ליותר חלשה, להפך – את תצאי יותר חזקה".
את תהליך ההכרה מול משרד הביטחון, היא החלה כחודש אחרי שהשתחררה, כיום היא מטופלת בפוסט-טראומה וממתינה לוועדה שתקבע עבורה אחוזי נכות.
"לא אותה סתיו"
שבת 7 באוקטובר הייתה אמורה להיות השבת האחרונה של סתיו בכר (22) מיבנה, כלוחמת איסוף קרבי. עם חדירת המחבלים לבסיס אורים שבו שירתה, היא יצאה להילחם מולם עד שנפצעה באורח קשה מפגיעת כדור בגבה. "הייתי חמש דקות ממוות", היא משחזרת. "נפלתי בצרחות על הרצפה, זעקתי שאני לא רוצה למות, התחננתי לעזרה".
מאז הפציעה הספיקה לעבור שלושה ניתוחים, במהלכם הותקנו בגופה שתי פלטינות לאורך הגב ושישה ברגים שמחברים את האגן לעמוד השדרה. מלבדם, סתיו מתמודדת עם התפרצות נגעי עור שנובעים מלחץ גבוה. "הפסיכיאטרית מיד זיהתה שזה נפשי ואבחנה אותי עם פוסט-טראומה. בהתחלה צחקתי, הייתי בטוחה שזו רק אלרגיה שתחלוף. אבל כשכדורי ההרגעה העלימו את הנגעים שגרמו לי לגירוד נוראי עד כדי שפצעתי את עצמי - הבנתי שהיא צודקת. עכשיו בכל פעם שאני מתחילה להתגרד, אני מבינה שהגיע טריגר", היא אומרת.
בנוסף, היא מתמודדת עם שינויים התנהגותיים, כמו "חרדות קשות, התקפי זעם. דברים שלא חוויתי מעולם, אני לא אותה סתיו מלפני המלחמה".
כיום היא מטופלת בפוסט-טראומה במשרד הביטחון, לקראת ועדה שתקבע עבורה אחוזי נכות. כבר קרוב לשנתיים היא מבקרת אצל פסיכולוג ופסיכיאטר, שלדבריה "עוזרים לי לאהוב את עצמי מחדש". אבל כדי להגיע לטיפול, נאלצה להיאבק גם בסטיגמות. "בהתחלה ספגתי תגובות מזלזלות. 'מה את מגזימה', 'אל תמציאי'. אנשים לא האמינו לי. אז חשוב לי להסביר: פוסט-טראומה רק מחמירה עם הזמן, אסור להתעלם ממנה". לנשים שמזדהות איתה היא מבקשת להעביר מסר: "גם אלינו זה מגיע. תדברי ותשתפי, זה הכי חשוב בעולם. אל תישארי עם זה לבד".
לאורך הפציעה, סתיו יצאה ממערכת יחסים וכעת מתקשה להיכנס לזוגיות חדשה, למרות הכמיהה שלה להקים משפחה. "כשאישה רואה גבר עם צלקות, זה סימן שהוא 'גברי', אבל עבור נשים זו בושה. אני מרגישה שאני צריכה להכין אותו, שלא ייבהל. הדבר שהכי פחדתי ממנו בפציעה, הוא שלא אוכל להיכנס להיריון. אני חולמת להיות אמא צעירה. מקווה שאצליח להביא ילדים לעולם".
"החמרה מהירה וקשוחה"
ב-17 במארס 2019, הגיעה רס"ן (במיל') בר בלוך (31) מקריית ביאליק, ששימשה אז קצינת משאבי אנוש של חטמ"ר שומרון - לפיגוע הירי בכיכר אריאל. "המחבל ירה והרג חייל ואזרח, לקח רכב והמשיך לפצוע תוך כדי הימלטות. היה כאוס מוחלט, אנשים רצו לכל כיוון", היא משחזרת. "במשך שעתיים עסקתי בהכנה לזיהוי של הגופה בשטח, לקיחת טביעות אצבע, ניקוי ואיסוף. אני זוכרת שהחזקתי לו את היד חזק, כמו שמנסים לנחם מישהו. הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל ועל הצג הופיע: אמא ואבא".
במשך חמישה חודשים, הדחיקה כל תחושה סביב האירוע הטראומטי. "הרגשתי שאני 'מעל זה', שאני לא צריכה קב"ן, ואז התחילו הסיוטים. בכל פעם שעצמתי עיניים – ראיתי רגעים נוראים משם. בדיעבד אני יודעת שחוויתי שלוש שנים של החמרה מהירה וקשוחה. מאדם חברותי ומוקף באנשים, הפכתי למרוחקת. מאדם אופטימי, למי שחווה חרדות נוראיות והרגשה תמידית שדברים רעים הולכים לקרות".
היא נשואה לרס"ן (במיל') גיא, והשניים הורים לשלושה: רומי (חמש), אמה (שלושה) ואורי (חמישה חודשים). אחרי שהפכה לאמא, היא מספרת שהבינה שהיא חייבת להתחיל טיפול. כשהגיעה לפסיכיאטר במכון הקבע, אובחנה עם פוסט-טראומה והשתחררה משירות. למרות זאת, ב-7 באוקטובר, כשגיא בעלה הוקפץ למילואים, התעקשה להתייצב גם כן. "שובצתי בחמ"ל מערך הנפגעים, שהוקם למשפחות שלא ידעו מה עלה בגורל החיילים שלהם. לצערי נאלצנו להודיע שם למשפחות את הנורא מכל".
לפני הליך ההכרה מול משרד הביטחון, הרגישה בר חוסר ביטחון. "חשבתי לעצמי, 'את אישה, את לא חייל לוחם, אף אחד לא ייקח אותך ברצינות'. שנתיים סירבתי לפנות אליהם ובדיעבד התהליך מולם היה רגיש וטוב, נתנו תוקף לכל מה שעברתי וההכרה הייתה חד-משמעית".
כיום, היא מתמודדת גם עם הקשיים של אשת משרת מילואים, כשבעלה גיא משלים 400 ימי מילואים כמ"פ לוחם בגזרת יו"ש. "זה לא להירדם מרוב פחד, זה לדמיין שבאים לדפוק לי בדלת, התקפי חרדה עד כדי קוצר נשימה. גיא הוא היחיד שמכיר את ההתמודדות שלי באמת, הוא עמוד התווך שלי, הביטחון שלי, ופתאום הוא לא נמצא".
לתחושתה של בר, "החברה מתייחסת לגבר פוסט-טראומטי כגיבור מלחמה, אבל אל אישה פוסט-טראומטית כ'פגומה' או חמור יותר, לא מאמינים לה, חושבים שהיא מגזימה מבלי לדעת מה היא עברה".
עכשיו, היא מבקשת למסור לנשים שמזדהות עם תחושותיה: "תכריחי את עצמך לקום וללכת לטיפול כמה שיותר מוקדם. את חייבת את זה לעצמך, למשפחה שלך. את תקומי מזה, את תהיי אמא למופת, את תזכי בזוגיות בריאה, את תגשימי את עצמך. הפוסט-טראומה לא תיעלם, אבל עם טיפול נכון וסביבה תומכת - תלמדי לנהל אותה והיא תפסיק לנהל אותך".
אגף השיקום במשרד הביטחון מטפל בכ-12 אלף מתמודדי פוסט-טראומה מכלל מערכות ישראל, מתוכם יותר מ-800 נשים. מאז 7 באוקטובר נוספו למעלה מ-18 אלף פצועים ופצועות בגוף ובנפש, בהם 1,500 נשים, כאשר 80 אחוז מתמודדות עם תגובות נפשיות.
במשרד הביטחון מסבירים שהאתגר המשמעותי בהענקת מסגרות טיפוליות קבוצתיות עבורן נוגע לפריסה ברחבי הארץ, שלא תמיד מאפשרת לקבץ אותן לקבוצה מגדרית ייעודית מתוך הבנה כי הן זקוקות לקבוצת השוות שלהן. כיום יש שבע קבוצות טיפוליות פעילות לנשים, בשאיפה לפתוח נוספות בקרוב.
- אם אתם או בני משפחתכם מתמודדים עם מצוקה נפשית עקב שירותכם הצבאי, קו הסיוע "נפש אחת" זמין עבורכם 24/7 ב-8944*
פורסם לראשונה: 00:00, 17.08.25
