"החזרה שלי לצבא זו התרופה שלי", מספר א', נגד לוחמה ביחידה מובחרת, שנפצע באורח קשה בתמרון ברצועת עזה ואיבד את רגלו הימנית. הליך השיקום המורכב שעבר נמשך עד היום, ועכשיו ‑ כשהוא מציין יותר משנה בשירות לאחר הפציעה ‑ הוא מבטיח שתחת המדים, אף אחד לא יכול לנחש שהוא עם פרוטזה.
רס"ל א' (24) נולד באמסטרדם, עלה ארצה בגיל שלוש וגדל במבוא חורון, בבית עם אורח חיים דתי, ויש לו שלושה אחים קטנים: לוחם לשעבר בגבעתי שהיום משרת במילואים, לוחמת במג"ב ותלמיד בית ספר.
בסיום התיכון, א' בחר ללכת למכינה "צומת" בפתח תקווה, שם השלים כיתה י"ג. אחריה הצטרף לרב המכינה, ויחד הם הקימו מכינה חדשה לנוער דתי ביפו: "לרדת למעלה". "הייתי מדריך במחזור הראשון. פגשתי שם נוער מורכב, כמו שאני הייתי לפני שהתגייסתי. אלו שמגשימים את כל החלומות שלהם בצבא".
רס"ל א' משחזר את 7 באוקטובר: "דפקנו על דלתות וצעקנו 'צה"ל', אבל לא האמינו לנו, סירבו לפתוח. ביקשו שנצטט פסוקים מהתורה כדי להוכיח שאנחנו לוחמים. פינינו באוטובוסים את האזרחים שחילצנו לבסיס היחידה והשלמנו את המשימה שקיבלנו באותו היום - 'החזרת המצב לקדמותו'. כבשו לנו חלק מהמדינה והיינו צריכים לכבוש אותו בחזרה"
בנובמבר 2020, לפני כמעט חמש שנים, א' התייצב בבקו"ם. אלא שעוד לפני שהגיע, ידע שיסרב לשיבוץ שנקבע לו לחיל החימוש. "רציתי להיות לוחם, לעשות תפקיד משמעותי בידיעה שאני ממצה את היכולות שלי", הוא אומר ומשתף שהמוטיבציה לקרבי לא הגיעה מהמשפחה. "אבי התגייר בגיל 26 והתגייס לצה"ל, אבל אחרי תקופה קצרה נפצע ונאלץ להשתחרר מהצבא". למרות הכול, הוא תמיד קיבל מהם רוח גבית. "הם עודדו ותמכו בי, רצו בשבילי את מה שטוב לי".
בזכות עקשנותו, הצליח לשנות את השיבוץ והתגייס לחטיבה הסגולה. "גבעתי זה הבית שלי. בדיעבד, גם אם היו מציעים לי סיירת מטכ"ל או שייטת 13 - הייתי רוצה גבעתי", הוא משתף. אחרי הגיבוש הוא התקבל לסיירת החטיבה, שבה גם שירת הרב שליווה אותו טרום הגיוס. "זכיתי ללכת בעקבותיו". גאוות היחידה ליוותה את רס"ל א' לאורך שירותו בחטיבה במשך שלוש שנים, עד שנפצע קשה בתמרון ברצועה עזה.
5 צפייה בגלריה
"ברגע אחד נלקח ממני הכול, הצבא החזיר לי את התחושה של המשמעות". רס"ל א' במהלך חודשי השיקום אחרי הפציעה
(צילום: אלבום פרטי)
"יש מלחמה", אמרה אמו של א', כשהעירה אותו בבוקר 7 באוקטובר. עדיין לא היו דיווחים בחדשות ובאזור לא נשמעו אזעקות - אבל הדי הפיצוצים ששמעה הרגישו לה חריגים. מבלי לבזבז זמן, א' החליט לעלות על מדים ולצאת לבסיס היחידה. "כל הציוד שלי היה מוכן ברכב, מוכן תמיד להקפצה. העדפתי לנסוע, לבדוק מה קורה ולגלות שנסעתי סתם, מאשר לא להיות שם אם צריך אותי", סיפר. אבל אז, התחילו להגיע תיעודים מהטבח. "הרחפנים של המחבלים שחדרו לארץ, המחבלים על הטנדר בשדרות, גופות בכבישים", נזכר במראות הקשים.
רגע לפני שא' התחיל בנסיעה דרומה, בשעה 7:20 בבוקר, הוא שאל את חבריו לחפ"ק המ"פ מי ירצה להצטרף אליו. לביא ליפשיץ ז"ל, הצמד שלו בלחימה שגר במרחק שבע דקות נסיעה ממנו, ענה מיד ‑ והשניים התקדמו לכיוון בסיס היחידה במשמר הנגב. "כבר בדרך לשם הבנו שמשהו מאוד חריג קורה", הוא נזכר. "כל הרכבים של האזרחים נסעו צפונה, ברחו משם. דרומה נסעו רק ניידות משטרה ומד"א. ובמהלך הדרך, ספגנו נפילות של טילים בצידי הדרך".
"פתאום ראיתי את אחי הקטן"
כשהגיעו לפתח הבסיס, נתקלו במחסום משטרתי שמנע מהם להמשיך בנסיעה דרומה. עד שהתקבל האישור לפעולה, א' ניצל את הזמן כדי להכין את ציוד הלחימה לפלוגה כולה. "סידרתי את התחמושת והציוד המגן, כל מה שיכול לסייע בלחימה. בדקתי עם כולם מתי מתייצבים, היינו חייבים לעבור בבסיס להצטייד". והיה שם עוד רגע שלא ישכח: "פתאום ראיתי את אחי הקטן עובר מולי, נוסע על האמר. הוא יצא להילחם, נופפתי לו. זה היה דרמטי".
עם קבלת האישור המיוחל והגעת יתר הלוחמים לבסיס, קיבל הכוח של א' את המשימה הראשונה בשדרות. "כשאנחנו מקבלים משימה - אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים. לזה הוכשרנו כלוחמים, ולשם זה אנחנו נלחמים. ברגע שיצאנו מהבסיס, הבנו שאנחנו הולכים לבצע את העבודה שאנחנו יודעים לעשות", הוא מספר ומתאר את הזוועות שאליהן נחשף: "רכבים שרופים, גופות על הכביש. הרגשנו בסרט מלחמה. זה מרגיש לא אמיתי, אבל תוך כדי תנועה אתה מבין שזה אמיתי".
אחרי שהשלימו סריקות לאיתור מחבלים בשכונות העיר, קיבלו את המשימה הבאה שלהם - נחל עוז. "עצרנו לתדרוך מפקדים בנקודת תצפית על הקיבוץ. התקדמנו אליו ופגשנו פלוגת לוחמים ששכבו בכניסה לקיבוץ ולא נכנסו פנימה. הם הסבירו שהשער ממולכד". א' לקח קאטר וניגש לש"ג בניסיון לפרוץ אותו, אלא שאז רכב צבאי משוריין התקרב לכיוונו. "הוא היה שבור לגמרי. חשבתי שאלו מחבלים, כבר ראיתי לפני כן תיעוד מחטיפה. רציתי לירות לכיוונם וברגע האחרון גילינו שאלו לוחמים, ביניהם פצוע במצב קשה שפינו לטיפול".
הכוח, שככל הנראה לחם בקיבוץ, הכווין את הלוחמים לשער האחורי של הקיבוץ - שדרכו הצליחו להיכנס. "נלחמתי בעבר בשכם, בג'נין, בכפרים ערביים. פתאום מצאתי את עצמי נלחם בקיבוץ, שמצד אחד הוא המקום הכי פסטורלי ושקט ומצד שני באותו היום הכול היה שרוף ואתה רואה מחבלים בכל מקום".
"כבשו לנו חלק מהמדינה"
עד שעות הלילה המאוחרות, לוחמי הסיירת הצטרפו ללוחמי יחידת מגלן, שיחד סרקו את הקיבוץ במטרה לחלץ אזרחים ולחסל את המחבלים שחדרו אליו. "דפקנו על דלתות וצעקנו 'צה"ל', אבל לא האמינו לנו, סירבו לפתוח. ביקשו מאיתנו שנצטט פסוקים מהתורה כדי להוכיח שאנחנו לוחמים. פינינו באוטובוסים את האזרחים שחילצנו לבסיס היחידה והשלמנו את המשימה שקיבלנו באותו היום - 'החזרת המצב לקדמותו'. כבשו לנו חלק מהמדינה והיינו צריכים לכבוש אותו בחזרה". במשך שלושה ימים המשיכו הלוחמים בסריקות, עד שכוח מילואים הגיע להחליף אותם והם החלו להיערכות לקראת התמרון הקרקעי.
"הצבנו חיילים בכל פרצה בגדר, לוודא שאין עוד חדירות. חיפשנו אחריהם בכל מקום, גם בשיחים, ובלילות ישנו בלול של הקיבוץ". בין לבין, הוא הספיק להתקשר לאחיו ולשאול לשלומו. "בדקתי אם הוא חי וכמה מחבלים חיסל", נזכר ומספר שבדיעבד גילה כי גם הוא לחם לצידו בקיבוץ. "אמנם באזורים שונים בקיבוץ, אבל שנינו לחמנו יחד בנחל עוז באותה השבת".
5 צפייה בגלריה
סמ"ר לביא ליפשיץ, לוחם בסיירת גבעתי, נפל בקרב בצפון רצועת עזה, בן 20 בנופלו
(צילום: באדיבות המשפחה)
ב-26 באוקטובר 2023, ערב שבת, נכנס א' לתמרון ברצועת עזה. "חטיבת גבעתי היו הראשונים להיכנס, עזה זה מגרש הבית שלנו. יחד עם הנדסה ושריון, שאיתנו לאורך כל המלחמה, התחלנו את התמרון". מה שעובר בראש ברגעים האלה, הוא בלתי נתפס. "ידעתי למה אני נכנס, לקחתי בחשבון שיש סיכוי של 90 אחוז שאני אחזור בארון. השלמתי עם זה ברגע שנשבעתי לצה"ל. ברגע שנשבעתי, הבנתי שאני אקריב את גופי וחיי, שאני שם את החיים שלי בידי המפקדים והצבא, בשביל העם שלי".
ביום הראשון לתמרון, הכוח הקים מגנן בצפון הרצועה, והחל להיערך לפעילות המבצעית. "המג"ד העמיד אותנו בח' והכין אותנו ללחימה. הוא אמר לנו שהיא תהיה קשה ואינטנסיבית, אבל בסיומה הוא רוצה שנשב כולנו יחד על החוף בעזה".
בתאריך 30 באוקטובר יצא הכוח למשימה הראשונה בתמרון - פשיטה על מוצב 17, השייך לקומנדו הימי של חמאס. "התמקמנו בקומה השלישית, תפסנו עמדות כל הלילה. כשהתחילה הפשיטה, מנענו ממחבלים להגיע למוצב. מוקדם בבוקר, עם אור ראשון, התקפלנו". ברגע הזה, אחרי שחלק מהכוח כבר התקפל, טיל RPG פגע בחדר. "עמדתי מול החלון, בזווית העין ראיתי ניצוץ קטן. פתאום נשמע פיצוץ חזק, הכול התמלא עשן, שמעתי צרחות של חברים שלי ודם".
"שמתי לעצמי חוסם עורקים"
בתקרית הקשה נהרגו שני לוחמים, לביא ליפשיץ ז"ל, שהיה הצמד של א', ורועי וולף ז"ל. ארבעה לוחמים נפצעו, א' באורח הקשה ביותר. "ניסיתי להתרומם אבל ראיתי שאין לי על מה לעמוד. זחלתי החוצה עם הידיים, חבר העביר אותי לחדר אחר בקומה ושמתי לעצמי חוסם עורקים". הצוות שהתקפל חזר לחלץ את הלוחמים תחת אש. "פינו אותי על אלונקה, מעליי שרקו כדורים. רגל אחת שלי הייתה מרוסקת לגמרי, השנייה מחוברת עם פיסת עור. חשבתי שאיבדתי את שתיהן".
לאורך הפינוי שמר א' על קור רוח מדהים. הנמ"ר שפינה אותו איבד את שיירת החילוץ, והוא נאלץ לתפס עליו פיקוד בתוך הכאוס. "זו הייתה ההיתקלות הראשונה בתמרון", הוא מסביר ומוסיף שצירי הפיקוד עוד לא היו מוגדרים. רק כשהתרחק מעומק הרצועה, הועבר לטיפול רופא בהאמר. עד היום הוא מוקיר תודה לצוות המחלץ: "ההאמרים נכנסו מבלי לקבל פקודה כדי לחלץ אותנו. הם גיבורים". ושם, הכאב החל להופיע. "צווחתי את חיי. קיבלתי משככי כאבים. תוך כדי הנסיעה זרקו מנות פלזמה להאמר, בגלל הדם שאיבדתי. נקלענו לשני מארבי נ"ט, במזל אף אחד לא נפגע. הנמ"ר מאחורינו התחפר, חילצו ממנו את הפצועים". אחרי הדרך הארוכה, הוא הגיע למנחת ופונה במסוק לתל השומר, שם נקלט באורח קשה.
"צווחתי את חיי. קיבלתי משככי כאבים. תוך כדי הנסיעה זרקו מנות פלזמה להאמר, בגלל הדם שאיבדתי. נקלענו לשני מארבי נ"ט, במזל אף אחד לא נפגע. הנמ"ר מאחורינו התחפר, חילצו ממנו את הפצועים"
במשך יומיים היה א' מורדם ומונשם, אחריהם אושפז לשבוע בטיפול נמרץ והמשיך לשבועיים במחלקת טראומה. "הייתי בטוח שאיבדתי את שתי הרגליים, כשהתעוררתי גיליתי שהצילו לי רגל אחת".
ב-18 במארס הוא קיבל את הפרותזה שמחליפה את רגלו הימנית. "בחיים שלי לא ראיתי קטוע רגל עם פרוטזה", הוא מודה. "בהתחלה זה מוזר, אבל מתרגלים. רגל שמאל עד היום שבורה".
כבר בימים הראשונים בבית החולים, כשהוא עוד בהתאוששות, א' הגיע לתובנה שהביאה אותו למקום שבו הוא נמצא היום. "הבנתי שהמלחמה לא תסתיים בקרוב, ושאני אחזור לשירות". הוא ביקש לפגוש לוחמים שאיבדו רגל וחזרו לצה"ל. "רציתי להבין ולהאמין שזה אפשרי. הגיע לוחם מהנדסה קרבית, נכנס לחדר שלי על מדי ב', הרים את המכנס, חשף את הפרוטזה ואמר לי - 'הכול טוב אחי'". אחריו הגיעו עוד מפקדים מיחידות שונות, ואלו הובילו אותו לקבל את ההחלטה הסופית לחזור לשירות. "הבנתי שאם הם יכולים - גם אני יכול".
אחרי שמונה חודשים וחצי של שיקום, חזר א' לשירות בתור נגד לוחמה. בחודש דצמבר עבר למלא את התפקיד ביחידה מובחרת. "המשפחה שלי ידעה מהרגע הראשון שאני אחזור לשירות. גם המפקדים שלי ידעו, אלו שמכירים אותי באמת האמינו, אבל היו גם כאלו שלא. רק כשחזרתי ליחידה הם הודו שהטילו בזה ספק".
במסגרת התפקיד שאותו הוא ממלא היום, הוא מכשיר את דור העתיד של הלוחמים. "אני מכין אותם ללחימה בכל הגזרות, בכל תוואי שטח. עם הידע שיש לי, עברו תחתיי כבר מאות לוחמים שחלקם כבר השתלבו ביחידה". כלוחם שכל כך אהב את התפקיד לו, ונאבק כדי להגיע אליו ‑ המעבר לתפקיד בעל אופי אחר הוא לא פשוט. "אני יותר אוהב להיות לוחם. לבצע את הפעולות בשטח. אבל אני מבין גם את החשיבות של התפקיד שלי, ולכן אני משקיע בו. בשביל שיהיו לוחמים טובים, צריך מדריך טוב. ומדריך טוב זה אחד שיודע להילחם".
"זה נותן מעט נחמה"
לצד השליחות, א' מבין שלהחלטה שלו יש תפקיד גם בהליך השיקום וההחלמה שלו. "החזרה שלי לצבא זו התרופה שלי. אני מרגיש שאני ממשיך את הדרך של החברים שאיבדתי, משלים את המשימה שלהם, את מה שנלחמו עליו", הוא משתף, והקול שלו נשבר לראשונה בשיחה.
סמל יאיר רויטמן. סמ"ר איתן קרלסברון. סמל אלמוג שלום. סמל יאיר לוין. רס"ן טל פשבילסקי. סמל יהונתן אליאס. סמ"ר נועם בטאן. סמ"ר נחמן מאיר חיים וקנין. סמ"ר עידו זריהן. סמ"ר נריה בלטה. סרן ירין גהלי. סמ"ר אורי ג'רבי. סגן פדיה מנחם מרק. סמ"ר איתן דישון. סמ"ר אוריה איימלק גושן. סרן הראל איתח. סמ"ר ברהנו קאסיה. סמ"ר ניר רפאל קנניאן. סמ"ר יונדב רז לוינשטיין. סמ"ר גלעד נחמיה ניצן. רס"ן יהודה נתן כהן. סמ"ר לביא ליפשיץ. סמ"ר רועי וולף.
א' מספר עליהם, על החברים היקרים שאיבד. זוכר אותם בכל יום, בכל רגע. "זה קשה מאוד. אני מכיר את כולם, ויודע שהם הלכו בלב שלם עם אמונה בצדקת הדרך שלהם. זה נותן מעט נחמה".
"ברגע אחד נלקח ממני הכול, הצבא החזיר לי את התחושה של המשמעות. מאמין שכמוני, כל לוחם שנפצע ויחזור לתפקיד כלשהו, גם אם לא כלוחם, זה יהיה חלק מההחלמה"
הוא מבקש להעביר מסר לחבריו לנשק שנפצעו. "ברגע אחד נלקח ממני הכול, הצבא החזיר לי את התחושה של המשמעות. מאמין שכמוני, כל לוחם שנפצע ויחזור לתפקיד כלשהו, גם אם לא כלוחם, זה יהיה חלק מההחלמה שלו".
ההזדמנות הזו, לדעתו של א', צריכה להגיע לא רק מהלוחם עצמו, אלא מהמערכת. "בכירים בצה"ל ומפקדים ביחידות הלוחמות צריכים לעודד את הלוחמים שנפצעו לחזור לשירות. כל תפקיד שיוכלו לבצע, במסגרת מגבלות הפציעה, יכול לתת להם משמעות. חשוב שהמערכת תראה אותנו גם אחרי שקיבלנו את הטיפול, תלווה אותנו גם בהחלמה". ומלבד המשמעות עבור הפצוע המשתקם, א' גם רואה חשיבות עליונה לשילוב הפצועים בחזרה בצה"ל: "הם יכולים להעביר מור"קים (מורשת קרב) ללוחמים, לשתף בסיפור הגבורה שלהם. כל לוחם שנפצע, בפן הפיזי או הנפשי, יכול לקחת חלק בעיצוב דמותם של הלוחמים, דרך סיפור הלחימה, הפציעה והשיקום שלו".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25
