"כשהתעוררתי הייתי בטוחה שאני בחלום. פתחתי עיניים, ראיתי רופאים סביבי, ולא הבנתי איפה אני, ואיך הגעתי לבית החולים. לא זכרתי שעברתי לידה, אפילו לא זכרתי שהייתי בהיריון", כך מספרת גלית דוידוב (35), שהייתה במצב אנוש לאחר לידת בנה בעקבות תסחיף מי שפיר. הרופאים במרכז הרפואי צפון (פוריה) נלחמו על חייה במשך ימים ארוכים, ובאופן יוצא דופן, הצליחו להציל את חייה.
דוידוב, תושבת קיבוץ מורן בצפון, הגיעה לפני כחודשיים לבית החולים כשהיא בשבוע 39 להיריונה השני. "הכניסו אותה לחדר לידה לזירוז. היא ביקשה ללדת בלי אפידורל", נזכר בעלה עידן. "הכול הלך בסדר גמור, ההתקדמות הייתה מצוינת, וממש הגענו ללידה פעילה", הוא אומר. אלא שלפתע, במהלך הצירים, דיווחה גלית כי היא מתקשה לנשום. "היא אמרה שאין לה אוויר, ונהייתה לבנה. ובבת אחת, כשהיא כבר הצליחה להוציא את ההתחלה של הראש של התינוק, היא התחילה לפרכס, איבדה הכרה ועברה דום לב".
3 צפייה בגלריה
"הרופאים נתנו לה בהתחלה אחוז אחד לשרוד". גלית דוידוב ניצלה בעקבות תסחיף מי שפיר שעברה בלידה עם בעלה עידן והבן טומי
(צילום: אביהו שפירא)
ד"ר אמינת לבאי, רופאה במחלקת יולדות, ביצעה מיד לידה בוואקום וחילצה את התינוק, שסבל ממחסור בחמצן והאטות בדופק. הוא היה במצב קשה, נזקק להחייאה והועבר מיידית למחלקת טיפול נמרץ יילודים בניהולה של ד"ר טטיאנה סמולקין, כשהוא מונשם.
גלית דוידוב משחזרת: "כשהתעוררתי הייתי בטוחה שאני בחלום. פתחתי עיניים, ראיתי רופאים סביבי, ולא הבנתי איפה אני, ואיך הגעתי לבית החולים. לא זכרתי שעברתי לידה, אפילו לא זכרתי שהייתי בהיריון"
במקביל, צוותי החייאה טיפלו בגלית, שסבלה מתסחיף מי שפיר - סיבוך נדיר ומסכן חיים. "מדובר בחדירה של מי השפיר, הנוזל שמקיף את העובר ברחם, לזרם הדם של היולדת, לפני, במהלך הלידה או מיד לאחריה", מסביר ד"ר יורי פרליץ, מנהל אגף נשים ויולדות בבית החולים. "בשל כך, מערכת החיסון מגיבה בחריפות, והתוצאה היא קריסת מערכות שמתבטאת בין השאר במצוקה נשימתית, דום לב, ופרכוסים. מצב זה דורש התערבות רפואית מיידית והוא אחת הסיבות העיקריות לתמותה אימהית בלידה".
לדבריו, השכיחות של תסחיף מי שפיר נעה בין אחת ל-20 אלף לאחת ל-50 אלף לידות. עם זאת, קשה לקבוע מספרים מדויקים, כי אין בדיקה או הדמיה שיכולות לאשר באופן חד-משמעי את האבחנה.
ד"ר פרליץ מוסיף כי בעבר עמדו שיעורי התמותה מתסחיף מי שפיר על כ-80%. "כיום, בזכות מערכות התמיכה ושיפורים בטיפול החירום וברפואת האם, מדובר ב-20%-40%. ועדיין, רבות מאלה ששורדות סובלות מתחלואה קשה וארוכת טווח - פגיעה מוחית, ובעיות לב או כליות - כתוצאה ממחסור בחמצן לאיברים חיוניים". הוא מדגיש שיש משמעות עצומה למהירות האבחון ולמיומנות הצוותים להחזיר כמה שיותר מהר את זרימת החמצן.
הבעל עידן: "היא אמרה שאין לה אוויר, ונהייתה לבנה. ובבת אחת, כשהיא כבר הצליחה להוציא את ההתחלה של הראש של התינוק, היא התחילה לפרכס, איבדה הכרה ועברה דום לב"
לדבריו, קשה לנבא הופעה של תסחיף מי שפיר, אך ישנם מספר גורמי סיכון בהם גיל היולדת, היריון מרובה עוברים, בעיות בשליה, וכן שימוש בתרופות או פרוצדורות לזירוז לידה.
"פחדתי לאבד אותה"
גלית הייתה במצב אנוש ולכן החליטו הרופאים לחבר אותה למכשיר אקמו, שמחליף את תפקודי הלב והריאה. לטענתם, זה היה הסיכוי היחידי להציל אותה לאחר שעברה מספר הליכי החייאה. "פחדתי לאבד אותה, כל מה שעניין אותי זו גלית", מתאר בעלה עידן את השעות הקריטיות. "היו אחיות שניגשו לתת לי כוס מים וכל הזמן אמרתי להן 'לא לא, אל תגידו לי את זה', הייתי בטוח שניגשים להגיד לי שניסו הכול ולא הצליחו, להודיע לי שאין לי יותר גלית, אבל יש לי ילד. הרופאים נתנו לה בהתחלה אחוז אחד לשרוד".
לאחר שחוברה לאקמו, ביצעו הרופאים צנתור, מחשש לחסימה בכלי הדם העורקיים הריאתיים. גלית הועברה לטיפול נמרץ לב, ומשם לטיפול נמרץ כללי, שם ניהלה את הטיפול ד"ר שרי זיו, רופאה בכירה במחלקה.
3 צפייה בגלריה
מימין: ד"ר שאדי חוסיין, מנהל מחלקת שיקום צעירים במרכז השיקום הלמסלי, ד"ר יורי פרליץ, מנהל אגף נשים ויולדות בבית החולים, גלית דוידוב, הבן טומי ובעלה עידן
(צילום: אביהו שפירא)
במקביל סבלה גלית גם מתסמונת קרישה מפושטת (DIC - Disseminated Intravascular Coagulation), שגרמה לקרישי דם בכל הגוף, ודימומים מוגברים פנימיים וחיצוניים, ולכן עברה שני ניתוחים לעצירת הדימום. לאורך אשפוזה נזקקה ליותר מ-100 מנות של מוצרי דם - כולל דם, טסיות, תכשירי קרישה ופלזמה קפואה.
עשרה ימים הייתה גלית מחוברת לאקמו, מורדמת ומונשמת. וגם לאחר ניתוקה מהמכשיר, נותרה במצב לא יציב והמשיכה להיות מורדמת. רק שבועיים וחצי אחרי הלידה פקחה לראשונה את עיניה. "ישנתי פה על ספסל כל פעם במחלקה אחרת עד שהיא התעוררה", נזכר עידן. "כשזה קרה, עמדנו אני וההורים שלה בחדר ופשוט בכינו".
למרות ההקלה, היה ברור שהדרך עוד ארוכה. בימים הראשונים התקשתה גלית להזיז את גופה ולדבר, והצליחה לתקשר עם בני המשפחה רק במצמוצים. "רציתי לדעת שהיא שם, והחלטתי שאני משמיע לה שיר בטלפון, את שיר החופה שלנו - 'שבועה' של רמי וריטה", מספר עידן. "זה כל כך התחבר באותו רגע, כי זה מתחיל 'בלי מילים אליך אדבר'. ברגע ששמתי את זה, ראיתי את הדמעות זולגות מעיניה. אחרי הבית השני היא עשתה לי 'לא' עם הראש, כאילו ביקשה שאעצור כי קשה לה בגלל ההתרגשות".
"הייתי מאוד מעורפלת ומבולבלת"
מצבה של גלית השתפר עם כל יום שעבר. "היה יום אחד שהתחלתי להזיז את היד, ואז את הרגל", היא מספרת. היא גם הצליחה לשוב ולדבר, אם כי עדיין התקשתה לזכור פרטים משמעותיים. "הייתי מאוד מעורפלת ומבולבלת, באיזשהו שלב גם דיברתי בספרדית עם הרופא כי אני ארגנטינאית".
עידן: "היו לי המון חששות. עוד כשהיא הייתה מורדמת ומונשמת, פחדתי שהיא תתעורר ותהיה צמח, שאצטרך להאכיל אותה בכפית. גם אחרי, כשהיא התחילה לדבר שטויות, פחדתי שיש נזק מוחי. היא לא זכרה שהייתה בהיריון, היא גם התווכחה איתי על זה שאנחנו בבית חולים אחר, ושזו בכלל הלידה הראשונה שלה".
כעבור שלושה שבועות מהלידה, הועברה גלית לשיקום אינטנסיבי במרכז השיקום הלמסלי בבית החולים. בתחילה נזקקה לכיסא גלגלים, "הייתי חלשה מדי כדי לעמוד", היא מספרת, אך בהדרגה החלה לבצע צעדים ראשונים. תוכנית השיקום כללה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת וכן ליווי פסיכולוגי.
עידן: "החלטתי שאני משמיע לה שיר בטלפון, את שיר החופה שלנו - 'שבועה' של רמי וריטה. זה כל כך התחבר באותו רגע, כי זה מתחיל 'בלי מילים אליך אדבר'. ברגע ששמתי את זה, הדמעות זלגו מעיניה"
בזמן שגלית עוד הייתה מורדמת ומונשמת, ובמשך כמעט כל אותה תקופה, שכב בנם התינוק בפגייה - ועידן נאלץ לקבוע לבדו את שמו. "טומי הוא שם שאני וגלית בחרנו לפני, אז מבחינתי היה ברור שלא משנה מה אנחנו קוראים לו כך", הוא מספר. "החלטתי אחרי כמה ימים שהוא צריך שם כי זה יעזור לו להבין שיש מי שרוצה אותו ושהוא שייך אליו. גלית שמעה על זה רק אחרי שהתעוררה ובהתחלה לא הבינה כיוון שלא זכרה שיש עוד ילד, אז שאלה אם לא קראנו לו ליאו, השם של אחיו הבכור". מצבו של טומי השתפר מאז גם כן, והוא שוחרר מבית החולים בחודש שעבר.
"אירוע שהוא חצי פלא"
העובדה שטומי אושפז באותו בית חולים אִפְשְׁרָה לשלב את השיקום של גלית עם המפגשים איתו. "חלק מהתרגול בריפוי בעיסוק נעשה בפגייה - להחליף חיתול, להלביש אותו, להרים אותו אפילו. פעולות יומיומיות שהיו אתגר לא קטן בעקבות הפגיעה הפיזית והמגבלה ביד", מספרת גלית.
3 צפייה בגלריה
"אני עדיין לא מעכלת את מה שעברתי, עדיין לא מבינה עד הסוף מה היה פה". גלית והבן התינוק טומי
(צילום: אביהו שפירא)
בשבוע שעבר, כחודשיים לאחר הלידה, שוחררה גלית לביתה, ובקרוב תחל בשיקום יום במרכז הרפואי. "אני עדיין לא 100%, אני עדיין מבולבלת קצת, לפעמים יש לי נתקים ואני לא זוכרת. לא זכרתי למשל שהייתה לי סוכרת היריון עד שעידן אמר לי וזה קפץ לי", היא מתארת. לדבריה, היא סובלת גם מתחושת נימול בידה וברגלה.
"אני עדיין לא מעכלת את מה שעברתי, עדיין לא מבינה עד הסוף מה היה פה", היא מסכמת. "לטווח הרחוק אני חושבת שאסתכל על זה וארגיש הכרת תודה. כרגע אני רק יודעת שיש לי משפחה מדהימה, שזכיתי לטיפול בבית חולים מדהים, ושהחיים שלי ניצלו, אבל זה גדול מדי כדי שאבין את זה כרגע".
ד"ר פרליץ מוסיף: "האירוע הזה הוא חצי פלא. גלית חוותה טראומה משמעותית. אנחנו גאים שהענקנו לה טיפול מהיר ומקצועי, שקריטי מאוד להיקף הפגיעה, ולעובדה ששרדה והיא במצב טוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.10.25
