כשמדברים עם ד"ר דן רורמן (66), ניכרת אהבתו למקצוע הרפואה. הוא טוען שלא הוא שדחף את בנותיו הדס (35), אלה (33) ודפנה (31) ללכת בעקבותיו, אבל סחף גם אותן לעולם הזה. "די נדהמתי שהן בחרו במקצוע הזה, כי אף פעם לא עודדתי אותן לזה", מודה ד"ר רורמן. "כנראה הן ראו אותי חוזר הביתה עם סיפוק. כנראה זה חלחל".
כשד"ר רורמן הקים את המרפאה בצור הדסה, בשנת 1997, חיו ביישוב כ-1,000 תושבים בלבד. המרפאה שלו הייתה היחידה באזור, קטנה וצנועה. כמעט שלושה עשורים אחר כך, צור הדסה מונה כ-13 אלף תושבים, והמרפאה - שגדלה יחד עם היישוב - מטפלת בדורות של ילדים, הורים ומשפחות שלמות.
מלוס אנג'לס לצור הדסה
ד"ר רורמן נולד בלוס אנג'לס וגדל בארצות הברית. הוא למד כימיה ומתמטיקה באוניברסיטת UCLA, ושם פגש את פרופ' אבינועם בן שאול, שהציע לו להמשיך לימודים בישראל. במהלך התקופה בארץ התאהב בישראל ובאשתו אפרת. לאחר סיום התואר חזר לניו יורק, שם למד רפואה והתמחה ברפואה פנימית.
בשנת 1993 עלה לישראל עם משפחתו לצור הדסה, והמשיך להתמחות נוספת בכירורגיה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. במשך כארבע שנים התמחה במסלול תובעני במיוחד - עד שהבין שהוא חייב לעצור. "הייתה תקופה של כשלושה חודשים בכירורגית לב חזה בהדסה שהיינו רק שני מתמחים במחלקה ועשינו תורנויות כל יומיים, עם יום שלם של עבודה למחרת, בדרך כלל רק חצי בהכרה", הוא מספר. "כמעט בכל נסיעה הביתה אחרי תורנות נרדמתי במהלך הנהיגה, ולא מעט פעמים התעוררתי רק כאשר הרכב ירד מהכביש. כאשר הגעתי הביתה רק ישנתי, וכאשר הייתי ער הרגשתי כאורח לא ממש מוכר בבית עם בנות שלא ממש הכרתי".
בשלב הזה התקבלה ההחלטה לעשות שינוי בחיים. "החלטתי להוריד הילוך ולהקדיש הרבה יותר זמן ותשומת לב למשפחה. כמו שאומרים שזמר מגלה את הקול שלו, ככה גם רופא מגלה את הסגנון שלו ואת הדרך שלו במהלך השנים. ברגע שאתה מגלה את זה, אתה לא מרגיש שאתה עובד, אתה פשוט עושה. אני אוהב מאוד את מה שאני עושה".
הבחירה ברפואה קהילתית אפשרה לו, לדבריו, גם שינוי באורח החיים. "התחלתי ליהנות מהאזור הקסום של היישוב באמצעות ריצות שטח של אלפי קילומטרים, שאת חלקם עברתי עם בנותיי הקטנות בעגלת ריצה". שלושה עשורים של רפואה לא שינו את תחושת האחריות. "יש תחושה תמידית שאתה לא מספיק טוב, שאתה לא יודע מספיק, שאתה לא מספיק סבלני. אתה עסוק במה שלא הספקת לעשות. במיוחד במישור המקצועי, אבל גם במישור המשפחתי והאישי, כי המקצוע הזה דורש המון הקרבה", אומר רורמן.
ובכל זאת, הוא מדבר על סיפוק שנצבר גם לאורך השנים. "אני לא חושב שיש סיפוק גדול יותר מאשר לראות שעזרת לבן אדם במצוקה, ולפעמים אפילו להתגבר עליה. בשלב שאני נמצא בו היום במקצוע, לא עובר יום שלא נכנס מישהו ומספר לי על דבר משמעותי שעשיתי לפני יותר מ-20 שנה ואני מופתע. בעיניי, אין דבר יותר גדול לראות ילד נכנס אליי חולה ומפוחד, בסוף הוא יוצא מחויך ומעודד. זה דבר ענק".
ד"ר רורמן ואשתו אפרת גידלו את שלוש בנותיהם בצור הדסה. אף אחת מהן לא הוכוונה במפורש לרפואה - ובכל זאת, שלושתן בחרו בה. הדס (35) היא רופאה מתמחה באורולוגיה בבית החולים בילינסון, אלה (33) מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים שניידר, דפנה (31), סטודנטית לרפואה בשנה השישית באוניברסיטת תל אביב, ובוגרת תואר בפסיכוביולוגיה מהאוניברסיטה העברית.
הדס, הבכורה למדה רפואה באוניברסיטה העברית והיא גם בוגרת תואר פכ"מ של האוניברסיטה העברית. "בחרתי ללמוד רפואה מתוך האתגר והגיוון שבמקצוע ורצון לעזור לאנשים". אלה, האמצעית מספרת כי בתחילה כלל לא כיוונה לרפואה: "אחרי הצבא הלכתי לעבוד קצת בהייטק כמו שעושים אחרי 8200 והבנתי שזה לא מקומי ושאני צריכה לעבוד עם אנשים, וספציפית עם ילדים".
דרך חיים, לא מקצוע
לדבריה, עבודתו של אביה בקהילה השפיעה על הבחירה: "העבודה של אבא שלי במסגרת של קהילה קטנה הראתה לי כמה כוח יש במפגש האנושי הבסיסי. ראיתי כמה רופא יכול להיות משמעותי ברגעי היום יום ברגעים השמחים וברגעים קשים ומשמעותיים שאנשים חווים בחיים. אבא הוא אדם מאוד רגיש, נעים, אכפתי ונגיש והצליח ליצור קשר שלא ניתן לתאר במילים עם המטופלים שלו. האהבה והערכה שאנשים חשו כלפיו בשילוב תחושת המשמעות שהוא חש כלפי המקצוע היו מהסיבות המשמעותיות שפניתי למסלול הזה".
דפנה: "אבא טיפל בחיילים שהגיעו הביתה, טיפל באנשים עם צרכים מיוחדים, עשה ביקורי בית לקשישים - הכול בענווה ובמסירות. רפואה היא שפה שגדלתי לתוכה ובחרתי לדבר בה בעצמי מתוך היכרות עם העבודה שהיא כרוכה בעבודה קשה, התמדה ולמידה אינסופית"
דפנה מוסיפה: "גדלתי בבית שבו רפואה הייתה קודם כל לראות את האנשים שסביבך ולעשות כמה שיותר טוב לאנשים. אבא שלי לימד אותנו שרפואה היא לא רק מקצוע, אלא דרך חיים שבוחרים בה כל יום מחדש ומאחורי החלוק עומד אדם אנושי. אבא מעולם לא מתפאר במעשיו, אלא רואה את הרפואה כשליחות. אבא טיפל בחיילים שהגיעו בסופי שבוע הביתה, טיפל באנשים עם צרכים מיוחדים, עשה ביקורי בית לקשישים - הכול בענווה ובמסירות. רפואה היא שפה שגדלתי לתוכה ובחרתי לדבר בה בעצמי מתוך היכרות עם העבודה שהיא כרוכה בעבודה קשה, התמדה, למידה אינסופית, משפחה וחיים נוספים. אבא שלי מעורר השראה עבורי בגישה ההומנית והמקצועית כאחד. כל יום מחדש הוא מלמד אותי המון כאדם וכרופא".
כששואלים את ד"ר רורמן איזה טיפ הוא נותן לבנותיו, הוא לא מהסס: "ביום שבו אתה חוזר הביתה ואתה חושב שהיית רופא טוב - אתה חייב לעזוב את המקצוע. אתה חייב להישאר באופן תמידי עם התחושה הלא-נוחה שיכולת לעשות יותר". ועל הבחירה שלו עצמו הוא מסכם: "אני מאושר בבחירה שלי במקצוע אבל שילמתי הרבה מס בדרך". וגם היום, הוא אומר, לא היה משנה דבר: "גם אם היו לי מאה מיליון דולר בחשבון הבנק, הייתי עושה בדיוק את מה שאני עושה עכשיו. לא הייתי משנה כלום".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.01.26
