מה שנראה ככאב שרירים שגרתי בהיריון הפך בתוך ימים לקריסת ריאות, מחלה אוטואימונית נדירה וחיבור למכונת אקמו (שמחליפה פעולת לב-ריאה). בזמן שרננה הוכברג (40) נלחמה בטיפול נמרץ במרכז הרפואי סורוקה, בנה נולד בניתוח קיסרי חירום בשבוע 24 ובמשקל 600 גרם. השבוע שוחררו שניהם הביתה.
"את בחוסר אונים, צריכה להשקיע מאמץ בשביל הדבר הכי בסיסי - לנשום. זה נורא מפחיד, את לא יודעת מה קורה איתך, יש המון חוסר ודאות. בדיעבד התברר לי שהייתי במצב של 50-50 - רגל אחת בחוץ, 50% סיכוי לשרוד", משחזרת רננה הוכברג (40) מערד.
תיעוד נדיר: רננה הוכברג ילדה נגד כל הסיכויים
(צילום: דוברות סורוקה)
הוכברג, מטפלת באומנות ואם לשש בנות, הייתה בתחילת החודש השישי להריונה עם בן ראשון כשהחלה לחוש בכאבי שרירים. "נתפסה לי הכתף, היו כאבים מאוד חזקים, ברמה שהייתי מתעוררת מהם בלילה", היא מתארת. "קניתי משחה לשרירים תפוסים, הייתי בטוחה שזה האירוע, במיוחד בהיריון שזה הגיוני". זמן קצר לאחר מכן החלה לסבול גם מחולשה וקוצר נשימה. "חשבתי שאולי יש לי קורונה, אבל הבדיקה הביתית יצאה שלילית".
כשהתסמינים לא חלפו פנתה לרופא המשפחה, שהפנה אותה למיון סורוקה. צילום העלה חשד לדלקת ריאות, והוחלט לאשפז אותה לצורך טיפול אנטיביוטי תוך-ורידי. "התחילו לי שיעולים וממש קוצר נשימה. לא הצלחתי לקחת אוויר. החוויה הזו של לקיחת אוויר והוא נתקע - מפחידה ממש", היא מתארת.
2 צפייה בגלריה
רננה הוכברג אוחזת בבנה לאחר הניתוח הקיסרי. לידה נגד כל הסיכויים
(צילום: דוברות סורוקה)
אולם גם לאחר טיפול אנטיביוטי אינטנסיבי לא חל שיפור. מצבה המשיך להידרדר, ריווי החמצן בדמה ירד והיא חוברה למשקפי חמצן, עד שהועברה בבהילות לטיפול נמרץ. "ברגע הזה הבנתי שזה כבר לא צחוק", היא אומרת. "בבת אחת נלקחת ממך השליטה, את מנוטרת כל הזמן, מחוברת לצינורות. פתאום מבן אדם הפכתי לגוף בלבד".
"דימום חמור של הריאות לתוך עצמן"
הרופאים החליטו לבצע ברונכוסקופיה - בדיקה לאבחון בעיות בדרכי הנשימה באמצעות החדרת מצלמה זעירה דרך הפה. "חשדתי שלא מדובר בדלקת ריאות רגילה, אלא במחלה אחרת שמסתמנת כמוה", מסביר ד"ר אורי גלנטה, מנהל היחידה לטיפול נמרץ פנימי בסורוקה. "בדרך כלל אנחנו מאוד מתלבטים אם לעשות ברונכוסקופיה כשיש מעורבות ריאתית כל כך משמעותית, כי זה יכול לסכן את החולה ולהעלות בהנשמה. אבל במקרה של רננה היה לי ברור שחייבים". הבדיקה אישרה: לא דלקת ריאות - אלא דימום חמור של הריאות לתוך עצמן.
תוך זמן קצר אובחנה הוכברג עם וסקוליטיס (AAV, קיצור של ANCA-Associated Vasculitis) - קבוצת מחלות אוטואימוניות נדירות שמאופיינות בדלקת בכלי דם קטנים, העלולה לפגוע באיברים חיוניים, ובמיוחד בכליות ובריאות. "ברוב המקרים המחלה מתבטאת בפגיעה בכליות, כך שהמעורבות הריאתית הופכת את המצב לנדיר עוד יותר ולהרבה יותר מסוכן", אומר ד"ר גלנטה. "לפי הספרות הרפואית, כאשר יש דימום ריאתי שיעור התמותה מגיע לכ-50%. כשזה קורה במהלך היריון, המקרה הופך לחריג עוד יותר".
2 צפייה בגלריה
רננה הוכברג לאחר שחרורה מהמרכז הרפואי סורוקה עם הצוות הרפואי שהציל את חייה ואת חיי בנה התינוק
(צילום: הרצל יוסף)
"למזלי אמרו לי שאצא מזה, שאני צעירה ושהגוף שלי חזק, וזה מה שהיה לי בראש", אומרת רננה. "למשפחה שלי בחוץ אמרו שהמצב חמור, והם התחילו בתפילות".
בבית החולים הוקם צוות רב-תחומי שכלל רופאי טיפול נמרץ, מחלות זיהומיות, ראומטולוגים ונפרולוגים - ובשל ההיריון, גם רופאי נשים ופגייה. אחת הדילמות המרכזיות הייתה כיצד להתמודד עם ההידרדרות הנשימתית: האם להרדים ולהנשים, או לנסות גישה פחות שגרתית - חיבור למכונת אקמו המחליפה זמנית את תפקוד הלב והריאות, כשהמטופלת ערה לחלוטין. "הנשמה ממושכת כרוכה בעומס גדול על הגוף", מסביר ד"ר גלנטה. "כדי לצמצם סיכונים לאם ולעובר, החלטנו שאם רננה תזדקק לתמיכה נשימתית, נחבר אותה לאקמו בערות - וכך היה".
"את כבר לא צריכה להילחם על כל נשימה", מתארת רננה את ההקלה שחשה. "אבל זה עדיין קשה, כי בשביל כל תזוזה הייתי צריכה המון עזרה של הצוות כדי לא לפגוע בצינורות".
ניתוח קיסרי חירום - על אקמו
במקביל התחבטו הרופאים האם ליילד את רננה בשלב מוקדם מאוד של ההיריון. "ללכת על בטוח היה להפסיק את ההיריון", אומר ד"ר גלנטה. "אבל מאחר שההיריון לא החמיר את מצבה, ובאקמו יכולנו לספק חמצן גם לה וגם לעובר, החלטנו לנסות ולמשוך כמה שניתן". אלא שכעבור שבוע זיהתה ד"ר אפרת שפיגל, מנהלת היחידה לרפואת האם והעובר, התחלה של היפרדות שליה - סיבוך היריון דחוף ומסכן חיים. למרות שרננה הייתה רק בשבוע ה-24, הוחלט על ניתוח קיסרי חירום.
"פחדתי מאוד, לא רציתי", אומרת רננה. "יש משהו בהרגשה שיש בתוכך עובר בריא וגדל, שמבחינה נפשית נתן לי ממש כוח להיות חזקה בשבילו". ד"ר גלנטה מדגיש: "שבוע 24 זה מאוד גבולי. רצינו להגיע לשבוע 27-26, אבל בגלל הממצא בשליה החלטנו לעצור".
ד"ר אורי גלנטה: "הנשמה ממושכת כרוכה בעומס גדול על הגוף. כדי לצמצם סיכונים לאם ולעובר, החלטנו שאם רננה תזדקק לתמיכה נשימתית, נחבר אותה לאקמו בערות"
רננה הובהלה לחדר ניתוח, ובעודה מחוברת לאקמו עברה ניתוח קיסרי. בנה, שזכה לשם מרדכי חיים, נולד כשהוא שוקל 600 גרם בלבד והועבר מיד לפגייה. "זו חוויה מאוד קשה - שאני בטיפול נמרץ והוא בפגייה. בדרך כלל בלידה הוא יוצא ממך וישר הוא עליך, ופתאום זה היה כל כך אחר. יש תינוק אי שם, ואני לא רואה אותו, לא יודעת מה איתו, ואני במלחמה על החיים שלי", מתארת רננה. גם לאחר הלידה מצבה הוסיף להיות קשה. "היו רגעים שהעדפתי שהכול ייגמר, כי הגוף סובל כל כך".
ד"ר אורי גלנטהצילום: נטלי סטוליארוברננה קיבלה תחילה טיפול ביולוגי, ולאחר הלידה גם כימותרפיה וסטרואידים, במטרה להחליש את מערכת החיסון שתקפה את גופה. בשל הנזק לכליות עברה גם טיפולי דיאליזה. "בחרנו קו טיפולי אמיץ - טיפול אגרסיבי מאוד כשהיא במצב מאוד פגיע", מסביר ד"ר גלנטה.
בכל אותו זמן שהה מרדכי חיים בפגייה, מתחזק אט אט. "בעלי כל הזמן הסתובב ביני לבינו ועדכן אותי. אני מעריצה שלו - כל התקופה הוא מאוד עודד אותי, לא הסגיר בכלל את מה שעבר עליו".
"רגע שמעבר למילים"
רק שלושה שבועות לאחר הלידה החל להתגלות שיפור במצבה של רננה, והיא נותקה מהאקמו. שבועות לאחר מכן כבר הצליחה לנשום בכוחות עצמה - ולפגוש לראשונה את בנה. "הצלחתי לשבת על כיסא גלגלים וד"ר גלנטה הוביל אותי לפגייה. זה היה רגע שמעבר למילים. מרגש ברמות אחרות", היא נזכרת.
רננה הוכברג: "האמונה והמשפחה נתנו לי כוח וסיבה לכך שיצר החיים ינצח את יצר המוות. כמו שאמרו על החיילים במלחמה, שהם צריכים עורף חזק כדי שיהיה להם כוח להילחם - כך הרגשתי גם אני"
לאחר מכן הועברה למחלקה הנפרולוגית ומשם לשיקום. "הגוף היה חלש מאוד, הכול היה מלחמה. הייתי צריכה סיוע של שני אנשי צוות כדי לקום מהמיטה. הייתי צריכה לחזק שרירים שלא חשבתי על קיומם בכלל - שרירי הלסת, הלשון".
לאחר ארבעה חודשים שוחררה בשבוע שעבר לביתה בטקס פרידה מרגש. בנה שוחרר אף הוא בתחילת השבוע. "האמונה והמשפחה נתנו לי כוח וסיבה לכך שיצר החיים ינצח את יצר המוות", אומרת רננה. "כמו שאמרו על החיילים במלחמה, שהם צריכים עורף חזק כדי שיהיה להם כוח להילחם - כך הרגשתי גם אני".
גם כעת היא מתמודדת עם חולשה ונעזרת בקב הליכה. "אני מתעייפת מהר והשרירים עדיין לא במיטבם, יש עוד דרך. בסוף באותו בוקר יצאתי לקופת חולים, ומפה לשם חלפו ארבעה חודשים. התגעגעתי לחיים שלי, להיות בן אדם. התגעגעתי לעצמי".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.02.26
