"בבית זה מאוד מאתגר לעלות ולרדת מהמקלט עם כל הציוד והתרופות, ופה את לא צריכה לעשות כלום - הכול ממשיך כרגיל. את בידיים הכי טובות שיש, הצוות איתך, ויש מעטפת חמה", מספרת רחלי גווילי (28), שבנה התינוק עוז מאושפז בשבועות האחרונים במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, והועבר עם תחילת המבצע למתחם החירום התת-קרקעי.
עם תחילת המתקפה הישראלית-אמריקנית באיראן שהו בשניידר כ-194 חולים. בתוך שעתיים בלבד הצליחו הצוותים להוריד את כל המטופלים למתחם החירום - בסך הכול כ-177 מטופלים, לאחר שחלקם שוחררו לביתם.
6 צפייה בגלריה
"חיכיתי לחזור לאשפוז, להיות במקום שעוז בטוח". אוריה ורחלי גווילי עם בנם עוז
(צילום: יאיר שגיא)
"יותר בשניידר מאשר בבית"
עוז, בן חמישה חודשים בלבד, השתחרר מהפגייה בשניידר בגיל 70 יום, ומאז כבר הספיק להתאשפז ארבע פעמים. לאחרונה אובחן עם תסמונת ברקט - תסמונת גנטית נדירה מאוד הגורמת לתסמינים משמעותיים ומשתנים, בהם רמות נמוכות של סידן בדם, אובדן שמיעה ואי-ספיקת כליות כרונית. "אנחנו יותר בשניידר מאשר בבית", אומרת האם.
המשפחה חששה לקראת הסלמה אפשרית. "כל סוף שבוע היה נראה שהפעם זה קורה. זה היה מלחיץ. לא ידענו מתי זה כבר יקרה, איך הכול יתנהל בבית החולים במצב חירום". ביום שישי, לאחר שבועיים רצופים של אשפוז, קיבלה המשפחה אישור לצאת ל"חופשה" קצרה בביתם. "אמרנו שננשום רגע, לא עשינו שבת בבית למעלה מחצי שנה", מספרת רחלי. אלא שהשקט לא האריך ימים, ותוך פחות מ-24 שעות כבר החלו אזעקות. "לעוז יש אח גדול, וזה היה מאוד מאתגר לרדת למקלט עם שניהם. חיכיתי לחזור לאשפוז, להיות במקום שעוז בטוח ואני לא צריכה לרוץ איתו ממקום למקום".
בצאת השבת שבה המשפחה לשניידר, שכבר פעל מהמתחם הממוגן. במתחם התת-קרקעי לא שומעים את האזעקות, ורק ההתרעות בטלפונים מזכירות שוב ושוב את מה שמתחולל בחוץ. "זה מפיל את הלב כל פעם מחדש, אבל אנחנו יודעים שאנחנו בטוחים", היא מספרת.
רחלי, שגדלה בגוש קטיף ומאובחנת עם פוסט-טראומה מאז ההתנתקות, אומרת שההסתגלות לתנאים החדשים הייתה מאתגרת. "הצפיפות, התקרה הנמוכה והעומס - הרגשתי שאני נחנקת. זה היה ממש הלם. במחלקה למעלה היה לנו חדר לבד, סוויטה ממש, ופה לא היה מקום להניח את העגלה". למרות הקושי, המקצועיות של הצוות סייעה למשפחה לחוש ביטחון. "החיבוק של הצוות היה מאוד משמעותי. הצוות הוא באמת עוגן, אני מתחילה לדבר על זה ובא לי לבכות".
יומיים אחרי הניתוח - ירדה למתחם
כמעט שלוש שנים המתינה עמנואל אילוז, בת שמונה מחיפה, לניתוח לב לתיקון מום מולד נדיר. בשבוע שעבר, בצל החשש ממתקפה איראנית, יצא סוף סוף לפועל הניתוח המיוחל. יומיים בלבד לאחר מכן, עם תחילת המתקפה, הועברה עמנואל למתחם התת-קרקעי במחלקת טיפול נמרץ לב. "די כואב אבל מסתדרים. זה קשה כשצפוף, והיה מלחיץ כשהתחילו אזעקות, אבל פה אני מרגישה בטוחה", היא מספרת. "עשו לי טיפול בלב ועכשיו אוכל לרקוד, לרוץ, לעשות התעמלות קרקע".
עמנואל נולדה עם תסמונת אפשטיין - מחלה נדירה שבה מסתם הלב הימני אינו נסגר כראוי, מה שגורם לדליפת דם נגד כיוון הזרימה התקין ועומס על הלב, ועלול להוביל לאי-ספיקת לב. "לאורך השנים היינו צריכים למנוע ממנה הרבה פעילויות כי אסור היה לה להתאמץ", מספרת אמה יערה.
6 צפייה בגלריה
"עשו לי טיפול בלב ועכשיו אוכל לרקוד, לרוץ, לעשות התעמלות קרקע". עמנואל אילוז
(צילום: יאיר שגיא)
הניתוח המקורי תוכנן ל-2023, אך נדחה שוב ושוב לאחר שפרופ' לוסיאנה דה סילבה, מומחית לתיקון הפגם מארה"ב, ביטלה את הגעתה בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". לפני כשבוע התבשרו ההורים כי הרופאה מגיעה לישראל לימים ספורים בלבד. "היינו אמורים לטוס לתאילנד אבל ביטלנו, וארזנו את עצמנו לכאן במהירות", מספר האב נועם. "חששנו שתתחיל מתקפה מאיראן ושוב זה יתבטל", מוסיפה האם. "זה לא נורמלי שהיא לא הגיעה כמעט שלוש שנים, ואז נחתה בישראל בזמן שהיה עוד יותר מלחיץ". הניתוח נערך ביום רביעי על ידי פרופ' דה סילבה וד"ר גבי אמיר, מנתח לב בכיר בשניידר.
המצב הלא-צפוי הפך לבשורה בלתי צפויה: "כשעמנואל נלחצה מהאזעקות והיה צריך לרדת במהירות, פתאום היא טסה במדרגות. לפני הניתוח היא הלכה לאט כדי לא לאמץ את הלב", אומרת יערה בחיוך. "המצב סייע לה להבריא יותר מהר". לדברי ההורים, למרות הצפיפות, התנאים במתחם טובים. "אין מה לעשות, משלימים עם זה. יש מספיק חדרי שירותים ומקלחות, והצוות מדהים".
תאום בן חודש שנולד למצב חירום
ב-10 באוקטובר 2023, שלושה ימים בלבד לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", ילדה חן קרופניק את בנה האמצעי, בזמן שבעלה מיכאל הוקפץ למילואים והגיע רק ברגע האחרון ללידה. כמעט שנתיים וחצי לאחר מכן, מצאו עצמם בני הזוג שוב בתוך מציאות חירום בבית החולים - הפעם במתחם התת-קרקעי בשניידר, לצד בנם נדב, אחד התאומים שנולדו לזוג לפני כחודש.
נדב אובחן עם מחלת הירשפרונג שפוגעת בתאי עצב בחלק התחתון של המעי הגס וגורמת לעצירות כרונית חמורה, בטן תפוחה וחסימת מעיים אצל יילודים. לפני כשבוע חלה החמרה במצבו, והוא אושפז לקראת ניתוח. "לא חששנו שתתחיל המתקפה עם איראן, הייתי מאוד אדישה לזה כי היינו בטוחים שתוך יום-יומיים נשתחרר", אומרת חן. "אבל ביום שבת התעוררנו מההתרעה הראשונית שלא הבנו מה קורה בכלל, ואז התחילו לפנות את המחלקה. היה לחץ, לא היה ברור מה קורה, אמרו לנו 'תיקחו רק מה שצריך', ועם זה ירדנו למתחם הממוגן, שם לאט-לאט התחילו לבנות סביבנו הכול. בהתחלה הייתה רק המיטה וכיסא, ואז הוסיפו וילונות, ספות, ציוד רפואי מלא. למרות הלחץ, הכול היה ממש מסודר".
ד"ר עופר שילר: "מעבר של בית חולים הוא תמיד אתגר עצום, אבל כשמדובר בילדים שמצבם קריטי במיוחד - חלקם מחוברים ללב מלאכותי, אחרים מורדמים ומונשמים ותלויים במכשור מציל חיים - זו משימה שמחייבת דיוק של שניות, תיאום מושלם ובעיקר לב גדול"
לבני הזוג ארבעה ילדים - בת ארבע, בן שנתיים, והתאומים בני החודש. "אנחנו כל הזמן מנסים להבין איך נכון לעשות את זה, כי גם הגדולים צריכים אותנו וגם יהב ונדב. בן השנתיים גם בחרדות, שומע אזעקות וקשה לו. אנחנו נעזרים המון בהורים שלי". מיכאל מוסיף: "זו תקופה מאתגרת מאוד, אבל אנחנו יכולים לשרוד קצת כדי לסיים עם זה. בסוף ידנו על העליונה. מה נשב פה בדיכאון? אין לנו ברירה".
"זו שליחות אמיתית"
"מעבר של בית חולים הוא תמיד אתגר עצום, אבל כשמדובר בילדים שמצבם קריטי במיוחד - חלקם מחוברים ללב מלאכותי, אחרים מורדמים ומונשמים ותלויים במכשור מציל חיים - זו משימה שמחייבת דיוק של שניות, תיאום מושלם ובעיקר לב גדול", מסביר ד"ר עופר שילר, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב בשניידר.
ד"ר עופר שילרצילום: דוברות שניידר"הצוותים - רופאות ורופאים, אחיות ואחים, צוות פסיכוסוציאלי וטכנאים - פעלו במסירות, ברגישות ובשקט מקצועי מרשים. לצד הדיוק הרפואי והטכנולוגי, היה לנו חשוב לא פחות לשמור על תחושת הביטחון של ההורים ולהיות שם עבורם ברגעים המאוד לא-פשוטים האלה. זו שליחות אמיתית".
יעל בן גל, אחות מומחית פליאטיבית בשניידר, מוסיפה: "המעבר למתחם התת-קרקעי מלחיץ כי יש הרבה אחריות. זה לא לישון במקום אחר, או שהזיזו לך את המיטה. אתה רגיל לעשות דברים על אוטומט ופתאום אתה צריך להתמקם בחלל חדש. יש פחות פרטיות אבל ההורים מאוד מבינים את זה. למרות הקושי, אנחנו נצליח כי יש לנו את הילדים שלנו".
ד"ר עומר ניבצילום: דוברות שניידרד"ר עומר ניב, סגן מנהלת מרכז שניידר וממונה שעת חירום של בית החולים, מסכם: "עושים את המקסימום שלא נפגע במטופלים. צוותי בריאות הנפש והצוותים הפסיכוסוציאליים דואגים שכלל המטופלים וההורים שלהם יעברו את זה בצורה הקלה והנעימה ככל שאפשר. מחלקים ערכות, משחקים, צוותים מפעילים אותם - כדי שיעברו את זה בצורה נעימה במגבלות המצב".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.03.26
