ב-29 באוקטובר 2024, בלב ג'באליה, הזמן עצר מלכת עבור ע', לוחם קומנדו ברפאים, היחידה הרב-ממדית. בלילה ההוא היה ע' חלק מכוח פשיטה שפעל בעומק הרצועה בחשאי. "נכנסנו למבנה באמצע הלילה", הוא משחזר, "אסור היה לנו להפעיל שום סממני רעש ואור. עלינו לקומה השנייה בתוך בית, שם חיכה לנו מטען של 70 קילו חומר נפץ מחובר לתיל ממעיד, הפעלה טיפשה. הראשון בכוח דרך על החוט, ופוצץ את המטען".
הפיצוץ היה עוצמתי. ארבעה מחבריו של ע' לצוות נהרגו במקום. הוא עצמו הועף מגרם המדרגות של הקומה השנייה אל קומת הכניסה. "קמתי בלי קסדה, בתוך עננה של פיח ואבק, עם צפצוף מטורף באוזניים", הוא מתאר את הדקות הראשונות לאחר הפגיעה. "בהתחלה אתה לא מבין מה קורה. פתאום מצאתי את עצמי זרוק על ההריסות, לבד. לאט-לאט אתה מתחיל לשמוע את הצעקות של הפצועים, וקולט את הסיטואציה".
באותן דקות גורליות, האדרנלין שיכך את הכאב. למרות רצועה קרועה בברך ופגיעה באוזניים ובצלעות, ע' לא עצר לבדוק את עצמו, וזינק מיד לסייע לחבריו. "ניסיתי לטפל בחבר שלי, שאיבד את הראייה. כשהוא פונה, התחלתי לפנות את הגופות של החברים הכי טובים שלי, שהיו איתי מהיום הראשון בצבא".
אחרי פינוי תחת אש לגבול ומשם לבית החולים ברזילי, הגוף של ע' התחיל להראות את סימני הפגיעה. "הייתי בבית חולים יום אחד והתעקשתי לצאת להלוויות של כל החברים", הוא מספר בעצב. הוא שוחרר עם סד על הרגל והחל שיקום אינטנסיבי בבית לוינשטיין.
אבל בתוך מסע השיקום הפיזי, משהו אחר בתוכו נותר שבור. "פתאום אחרי כמה שבועות, אמא שלי שמה לב שאני לא זוכר כלום, ושאני לא מצליח לדבר כמו שצריך", משחזר ע'. "המשפחה חשבה שאולי זה פוסט-טראומה, בגלל מה שקרה לחברים שלי. בזמן אמת לא ידענו שאני סובל מפגיעת ראש - לא נפצעתי שם, לא היה שום סימן שהסביר מה קורה לי".
התסכול הפך ליומיומי. הלוחם המצטיין, שסיים חמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית והיה שחיין תחרותי, מצא עצמו אובד עצות מול פעולות יומיומיות פשוטות. "אמא שלי אומרת לי משהו וחמש דקות אחרי אני לא זוכר מזה כלום. לא שכחתי - זה פשוט לא נכנס לי למוח. אני מתעקש איתה שהיא לא אמרה לי כלום. וכל יום זה קורה כמה פעמים".
הקושי חילחל גם לשפה ולריכוז. "יש מילה בראש שאני רוצה לבטא, אבל היא לא יוצאת החוצה, פשוט תקועה. או שאני מנסה להיזכר במילה פשוטה ואין לי מושג מהי. אני לא יודע איך להמשיך משפט, לנהל שיחה. לא מסוגל לפתוח ספר ולקרוא יותר מחצי עמוד. המוח שלי עף, אני לא מצליח להתרכז".
השינוי הגיע בזכות מפגש מקרי עם חבר לצוות שנפצע באותו אירוע. "הוא אמר לי: 'אני לא זוכר כלום. נדפק לי המוח'. אמרתי לו: 'אני מרגיש אותו דבר'. הבנתי שזה לא רק האובדן והכאב שגורמים לי לא לרצות לדבר".
רק לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי בדצמבר האחרון ועבר MRI ומיפוי מוח ייעודי באסף הרופא, קיבל ע' את האבחנה: ההדף שספג גרם לפגיעה משמעותית בכל החלק הקדמי של מוחו. ע' הצטרף לסטטיסטיקה העצובה של פצועי פגיעת מוח "שקופה" - שקשה לאבחן אותה ואין לה בישראל פרוטוקול טיפול מסודר. אבל דבר אחד בטוח: המלחמה האחרונה הוסיפה רבים, חיילים ואזרחים, לרשימת הנפגעים - וכנראה שחלק גדול מהם בכלל אינו מודע לכך.
מה קורה בגולגולת ברגע הפיצוץ?
בזמן שתשומת הלב הציבורית והרפואית מופנית באופן טבעי לפציעות הפיזיות הגלויות של המלחמה - קטיעות, שברים וכוויות - מתהלכים בינינו אינספור לוחמים ואזרחים שנושאים עמם פגיעה חמורה לא פחות, שלא ניתן לראות אותה בעין. השם המקצועי שלה, "פגיעת מוח טראומטית קלה", לא מסגיר את הסבל שהיא מחוללת. בשדה הקרב, היא נגרמת מחשיפה לגל ההדף, שמתרחש משינוי פתאומי וקיצוני בלחץ האטמוספרי כתוצאה מפיצוץ. הגורמים המרכזיים לפגיעות כאלה הם מטעני צד, טילי נ"ט ופגזי ארטילריה. מאז 7 באוקטובר יש פצועי הדף רבים כמו ע', מכיוון שהפגיעה מתעצמת משמעותית בתוך מבנים ומנהרות, שם גלי ההדף חוזרים מהקירות.
הסיפור של ע' ממחיש היטב את המפגש האלים שבין הפיזיקה לביולוגיה. "בזמן פיצוץ המוח מיטלטל מבפנים", מסביר פרופ' אלון פרידמן, מנהל מרכז המחקר באגף המוח במרכז הרפואי שיבא ופרופ' לחקר המוח באוניברסיטת בן-גוריון. "במהלך הטלטלה הזו, כלי הדם בתוך המוח, יחד עם הסיבים הארוכים שמחברים בין אזורים שונים בתוכו, נוטים להיפגע".
פרופ' שי אפרתי, מנהל מרכז סגול לרפואה היפרברית ומחקר במרכז הרפואי שמיר, שאחראי בין השאר על תא הלחץ של בית החולים, פוגש פצועים כאלה כל יום. "רוב הפגיעות בשדה הקרב הנוכחי, וכנראה גם העתידי, הן כתוצאה מפיצוצים", הוא אומר. "נ"ט שהתפוצץ בטנק, מוקשים או מטעני חבלה שמתפוצצים. לפעמים רק גל ההדף עצמו, אפילו בלי שנזרקת וחטפת מכה בראש, עושה את אותו אפקט. בבית שלי ברחובות, כשיש פיצוץ גדול בעזה, כל החלונות רועדים. זה בדיוק מה שקורה במוח".
"פגיעת ההדף עוברת דרך הגולגולת. קסדה שמגינה ממכה ישירה לא תעזור במקרה הזה, כי ההדף עובר גם אותה. יש לנו שתי שכבות במוח, שכבה חיצונית ופנימית; כשמופעל כוח על שכבות שונות שיש להן מסה שונה, התאוצה שלהן שונה ולא מסונכרנת. ואז כלי דם ועצבים שעוברים בין שתי השכבות נמתחים עד קריעה. כשזה קורה, הרקמה לא מקבלת אספקת דם וחמצן טובה. היא לא מתה, אבל אין לה את התנאים הבסיסיים שהיא צריכה לריפוי".
פרופ' ג'וזף מארון מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת פיטסבורג הוא מבכירי הנוירוכירורגים בעולם והאיש ששינה את הדרך שבה ליגת הפוטבול המקצועית של ארה"ב מתייחסת לזעזועי מוח. מארון מלווה את קבוצת הפוטבול פיטסבורג סטילרס כבר ארבעה עשורים ומכהן כמנהל הרפואי של ארגון ההיאבקות WWE. בריאיון מיוחד ל"7 ימים" הוא מזהיר כי מדובר בפציעה מבנית וכימית הרסנית. "המוח האנושי מורכב מ-86 מיליארד נוירונים ו-100 טריליון קשרים סינפטיים", מסביר פרופ' מארון. "כשמקבלים מכה בראש ויש האצה או סיבוב של המוח, רשתות הסיבים האלה יכולות להיקרע או להשתבש. לפעמים אפשר לראות בבדיקות הדמיה מסוימות אזורים שונים שלא מקבלים מספיק חמצן. כשזה קורה, יש תקלה בתפקוד".
הפציעה מציתה מפל של אירועים כימיים שמארון מדמה להתחמצנות של תפוח: "כמו שתפוח חתוך משחיר מבחוץ, כך המוח עובר סטרס חמצוני ומאבד את הגלוטתיון, נוגד החמצון העיקרי שלו. זה מוביל לדלקת עצבית והרס של המיטוכונדריה, תחנות הכוח של התא".
ספקטרום התסמינים של הפגיעה רחב והרסני: זה מתחיל במישור הפיזי עם סחרחורות, בחילות וכאבי ראש עזים, ומחלחל גם למישור הקוגניטיבי. הנפגעים מדווחים על "חורים" בזיכרון, קשיי ריכוז חמורים ו"ערפל" מחשבתי שמונע מהם לקרוא טקסט רציף או לנהל שיחה ממוקדת. אבל המהלומה הקשה ביותר היא במישור הנפשי וההתנהגותי. הפגיעה הפיזיולוגית ברשתות המוח מתורגמת לאי-שקט קיצוני, דיכאון, חרדות, התפרצויות זעם בלתי נשלטות ופגיעה משמעותית במנגנון השינה.
"אנשים שעברו אירוע עם פגיעה מוחית מתלוננים בדרך כלל על סימפטומים משתי קבוצות עיקריות", אומר ד"ר הדר שלו, מנהל מערך בריאות הנפש במרכז הרפואי סורוקה ומנהל המרפאה לנוירופסיכיאטריה, המתמחה בטיפול בחבלות מוח. "הראשונה היא נוירולוגית: כאבי ראש, צפצופים באוזניים, לעיתים בחילות או תחושת חוסר יציבות. במקביל הם סובלים מסימפטומים נפשיים וקוגניטיביים: תחושת ערפול מוחי, קושי במהירות עיבוד מידע, פגיעה בריכוז ובזיכרון לטווח קצר, קושי בהתארגנות, תחושת חרדה, מתח ועצבנות, והפרעות שינה. הרבה פעמים הם מגיעים אלינו לא ביוזמתם, אלא משום שהסביבה הקרובה שלהם - הורים או בני זוג - מתלוננת שאי-אפשר להיות לידם, כי הם כל הזמן עצבניים".
רוב הנפגעים, צריך להדגיש, יחלימו ספונטנית מהפגיעה, ללא התערבות. אולם כ-25 אחוז מהם יפתחו תסמונת פוסט-זעזוע מוח, שתתבטא בתסמינים מתמשכים ובפגיעה משמעותית באיכות החיים עד כדי נכות. "ברוב המקרים הגוף יודע לשרוד את זה, יש לו מנגנוני ריפוי טובים", אומר פרופ' אפרתי. "אבל מי שלא הסתדר תוך שלושה חודשים כבר לא יחלים לבד".
מבחינה רפואית, הפציעה מסווגת כ"קלה", וכך היא גם נקראת: mild traumatic brain injury, או בקיצור mTBI. היא אינה מסכנת חיים, אך המחיר שהיא גובה מחייהם של הצעירים שסובלים ממנה הוא עצום. מדובר באנשים צעירים, בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, שנמצאים בשיא העשייה - רגע לפני בניית קריירה ומשפחה או בעיצומם של לימודים אקדמיים. כשהמוח בוגד בהם, הם מתקשים להמשיך לנהל חיים רגילים, נפלטים ממסגרות ומתקשים לתפקד בזוגיות ובמשפחה.
"האתגר הגדול בפגיעות כאלה הוא דווקא משום שהן לכאורה קלות", אומר פרופ' אפרתי. "הנפגע שלם, הוא נראה טוב מבחוץ. מה שנפגע אצלו הם בעיקר התפקודים הקוגניטיביים הגבוהים. הלוחמים האלה ממשיכים להילחם, כי לא צריך קוגניציה גבוהה בשביל לרוץ. אבל כשהם חוזרים לחיים האזרחיים הם רואים שוואלה, הם לא כמו שהיו. היכולת שלהם ללמוד ולזכור השתנתה, הם לא ישנים טוב בלילה ומצב הרוח שלהם דפוק. הם לא מבינים מה קורה להם".
המחקר הישראלי שחשף את היקף הפגיעה
המצוקה הישראלית היא רק חלק בסיפור גלובלי רחב של השלכות ההדף על הלוחמים בשדה הקרב. הצבא האמריקאי הגדיר את פגיעת המוח הקלה כפציעה המאפיינת של המלחמות בעיראק ובאפגניסטן. מאז שנת 2000, למעלה מ-460 אלף חיילים אמריקאים אובחנו עם פגיעת ראש טראומטית, רובם המכריע כתוצאה מהדף. מחקרי ענק שעקבו אחר עשרות אלפי ספורטאים בארה"ב מצאו כי בעוד שרוב הנפגעים מזעזוע מוח ספורטיבי מחלימים בתוך שבועיים, כ-10-20 אחוז מהם מפתחים תסמונת פוסט-זעזוע מוח מתמשכת, המלווה אותם חודשים ושנים לאחר הפגיעה. הסיכון מזנק עם כל פגיעה נוספת.
אצל לוחמים שנפגעו בקרב, המצב מורכב עוד יותר. מחקרים בקרב יוצאי צבא מראים כי שיעור הפגיעות הנוירולוגיות מזנק מ-20 אחוז אצל מי שספגו פגיעת הדף בודדת, ליותר מ-90 אחוז בקרב לוחמים שנחשפו לחמישה פיצוצים או יותר. לעיתים קרובות, התסמינים מופיעים רק חודשים ארוכים ואף שנים לאחר סיום הלחימה.
"בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו רואים הרבה מאוד פגיעות כאלה, אצל לוחמים ולפעמים גם אצל אזרחים שנפגעו מנפילות טילים", מעיד ד"ר שלו מסורוקה. השאלה הגדולה היא כמה נפגעים יש מטראומת המוח הזו בישראל אחרי המלחמה הארוכה בתולדותיה? כאן החוקרים נתקלים בוואקום סטטיסטי. "אנחנו יודעים כמה קטועי רגליים יש, כמה חבלות ראש קשות, כמה חיילים חטפו זיהומים ופטריות", אומר פרופ' אפרתי. "לגבי פגיעת מוח קלה אין לנו מושג, כי אף אחד לא בודק את זה".
אף אחד, למעט צוות חוקרים במרכז הרפואי שיבא. ממצאי המחקר הדרמטיים שלהם עשויים לשנות את תפיסת השיקום של לוחמים בישראל. המחקר, שנערך בין אוקטובר 2023 לינואר 2025 וסקר מאות פצועי קרב שטופלו בבית החולים, חושף תמונה מטלטלת: למעלה מ-70 אחוז מהם עומדים בקריטריונים הקליניים ל-mTBI, רובם כתוצאה מהדף.
עבור פרופ' רחל גרדנר, מנהלת המחקר הקליני במרכז למדעי המוח בשיבא ומי שעמדה בראש המחקר החשוב הזה, מדובר בפרויקט חיים. גרדנר, נוירולוגית קוגניטיבית, בוגרת לימודי רפואה באוניברסיטת הרווארד ובעלת התמחות ופוסט-דוקטורט מאוניברסיטת קליפורניה בסן-פרנסיסקו, מקדישה למעלה מ-15 שנה לחקר פגיעות מוח. כיום היא ניצבת בחזית המאבק הרפואי להצלת מוחותיהם של פצועי המלחמה. "המושג 'פגיעת מוח קלה' אינו חדש לעולם הרפואה הצבאית", היא אומרת. "בארה"ב הוא נמצא במוקד תשומת הלב של הצבא כבר רבע מאה. שיעור עצום - 20 אחוז - מהחיילים שלחמו בעיראק ובאפגניסטן חזרו עם פגיעה כזו, ולמעלה מ-90 אחוז מהמקרים נגרמו כתוצאה מגל הדף. חלקם סובלים מתסמינים כרוניים במשך שנים. אחרי המלחמה הארוכה והאינטנסיבית ביותר שידענו, עם מסת מילואים אדירה בחזית, היה לנו ברור שהגל הזה יגיע גם אלינו, לישראל".
מחקר ראשוני המתנהל בימים אלה בקריה האקדמית אונו, בהובלת פרופ' סיגל זלכה-מנו ובשיתוף פרופ' גרדנר, חושף כי התופעה רווחת גם בקרב לוחמים שנחשפו להדף בשירותם אך חזרו הביתה לכאורה ללא פגע. כ-20 אחוז מהלוחמים ששבו לספסל הלימודים ומעולם לא אושפזו - כלומר לא נפגעו לכאורה פיזית במהלך הלחימה - סובלים מפגיעה מוחית קלה. נתון זה מיישר קו במדויק עם הסטטיסטיקה העגומה של צבא ארה"ב: אחד מחמישה. החוקרים מעריכים כי כ-25 אלף חיילים בישראל סובלים מהפגיעה בעקבות המלחמה.
"חשוב שהנפגעים האלה יידעו שהייתה להם חבלת ראש והם צריכים לעבוד במשך כל החיים כדי להגן על המוח שלהם", אומרת גרדנר, "אבל מה שדחוף כרגע הוא למצוא את כל החיילים והמילואימניקים שיש להם תסמינים כרוניים ולטפל בהם, כי הם נמצאים בנקודת מפנה. קשה להם לחזור ולהמשיך בחיים, לבנות משפחה, ללמוד. אנחנו יכולים לעזור להם, אבל אם לא נטפל בהם עכשיו, הם ימשיכו לסבול לבד".
ה-CT תקין - הבעיה חמקה מתחת לרדאר
הטרגדיה של הפציעה המוחית הקלה מתחילה דווקא במקום שאמור להציל חיים: חדר המיון. כאשר לוחם מגיע לבית החולים לאחר שנפגע בשדה הקרב, הוא נשלח ל-CT ראש כדי לשלול דימום תוך-גולגולתי מסכן חיים. ברוב המוחלט של המקרים, התשובה חוזרת תקינה. הלוחם משוחרר לביתו או מטופל בפציעות דחופות יותר, כשהוא נושא את החותמת הרשמית שהכל אצלו בסדר - מה שבוודאי מגביר את התסכול של המטופל. אבל הטכנולוגיה הקונבנציונלית פשוט עיוורת לנזק. "השינויים המבניים במוח הם כל כך עדינים, שלא רואים אותם ב-CT וגם לא ב-MRI הקליני הרגיל", מסביר פרופ' פרידמן.
התוצאות בשיבא הראו שלמרות שרוב הלוחמים שטופלו בבית החולים סבלו מפציעות רב-מערכתיות, שברים או פגיעות חזה שזכו לטיפול מיידי בחדר ההלם, הפגיעה המוחית חמקה לרופאים מתחת לרדאר. "בגלל שברוב המוחלט של המקרים סריקות ה-CT יהיו תקינות, האבחנה תלויה לחלוטין בהיסטוריה הקלינית, כמו קטיעה ברצף הזיכרון למשך שניות או דקות מיד לאחר הפיצוץ", אומרת פרופ' גרדנר.
הפספוס של השעות הראשונות מייצר כדור שלג, שמתנגש באבחנה מוכרת אחרת: תסמונת פוסט-טראומה. החפיפה בתסמינים - בעיות השינה, החרדות, הקושי להתרכז והדיכאון - גורמת לכך שפצועי הדף רבים מאובחנים ומטופלים באופן שגוי. "כשחייל שחברו נהרג מטיל שפגע בטנק שבו שהו, והוא מפתח PTSD, אבל במקביל חווה גם פגיעת הדף - הסימפטומים יכולים להיות מאוד דומים. זו בעיה שכל העולם מתעסק בה", אומר פרופ' פרידמן.
"חיילים שנפגעו מגיעים אלינו עם תסמונת שעונה בצורה מובהקת לקריטריונים של פוסט-טראומה, אבל בחלק מהמקרים אנחנו מזהים שיש כאן בעיה כפולה", מספרת ד"ר מירי כפיר, מנהלת מרכז שערים לטיפול בחיילים עם פוסט-טראומה בבית החולים השיקומי רעות. "הסיפור השכיח ביותר הוא טיל נ"ט שפגע בטנק. הלוחמים שרדו את האירוע, אבל הם עפו בתוך הטנק והראש נחבט בדופן. או לחלופין, לוחמים שטיל נפל לידם בזמן שהיו במשוריינת ומההדף ראשם הוטח. הם אומרים: 'הלכתי למטבח ואני לא זוכר למה הלכתי', או 'שוב יצאתי מהבית בלי מפתחות'. הם מרגישים כמו זקנים בני 80".
כדי לפצח את הפאזל המורכב הזה, מחפשים המטפלים רמזים פיזיולוגיים ונוירולוגיים אופייניים לפגיעת המוח. "הדבר המרכזי שגורם לנו לחשוד שמדובר בסינדרום הוא כאבי ראש", אומרת ד"ר כפיר, ומוסיפה לרשימה גם סחרחורות, בלבול, נמלולים, טשטוש ראייה ופגיעה בשמיעה. "כאשר עולה החשד למרכיב כזה, הטיפול משנה כיוון. אנחנו מגבירים את הטיפול בהפרעות הקוגניטיביות ומלמדים את הנפגעים טכניקות של למידה, ריכוז וזיכרון".
כדי לפרוץ את המעגל הזה, חוקרי מוח ברחבי העולם מחפשים את ה"גביע הקדוש" של האבחון: דרך אובייקטיבית, מהירה וזולה לזהות פגיעת מוח קלה כבר בחדר המיון, אם באמצעות בדיקות הדמיה מתקדמות ואם בדרכים אחרות, כמו בדיקות דם חדשניות שיזהו סמנים ביולוגיים ייחודיים לפגיעה. "כמו שעושים היום בדיקת דם כדי לזהות התקפי לב, אנחנו מחפשים בדיקת דם פשוטה שתגיד לנו מיד 'יש פה פגיעת ראש', לראות מי האנשים שבסיכון גבוה, גם כדי שיהיה אפשר להתחיל טיפול מוקדם יותר. לא לחכות שנה שהוא יסבול וילך מרופא לרופא ואף אחד לא יחשוב על זה", אומר פרופ' פרידמן. "לצערנו עדיין אין משהו מספיק חזק בתחום הזה".
תא הלחץ ומסע הייסורים הבירוקרטי
אחרי שסוף-סוף למטופל יש את האבחנה הנכונה, צריך להתחיל גם בטיפול הנכון. אלא שגם זה, מסתבר, אינו פשוט. "לפני 30 או 50 שנה, המחשבה הייתה שמי שסובל מזעזוע מוח צריך לשכב במיטה ולנוח שבועיים", אומרת פרופ' גרדנר. "היום אנחנו יודעים שאנשים שעושים את זה רק מחמירים את מצבם. הפרוטוקול הנוכחי דוגל במנוחה יחסית של יממה או שתיים בבית, ולאחר מכן חזרה הדרגתית ומהירה ככל האפשר לפעילות שגרתית".
בשעות ובימים הראשונים שלאחר הפגיעה, התרופה החשובה ביותר, לדבריה, היא שינה. "המוח מתאושש ומשתקם בזמן שאנחנו ישנים", היא מסבירה. ההבנה הזו כה קריטית, עד שבצבא ארה"ב הקימו "אוהלי חושך" ייעודיים סמוך לשדות הקרב. חייל שספג זעזוע מוח במהלך פעילות מבצעית נשלח מיד לאוהל כזה, המאפשר לו לישון בצורה מיטבית חרף תנאי הלחימה. ובצה"ל? גורם בכיר בחיל הרפואה מודה בכנות: "אין לנו שום כלי אמיתי בשדה הקרב שיודע לכמת את עוצמת הפגיעה בזמן אמת. פינוי גורף של כל חייל ברדיוס פיצוץ אינו מעשי מבצעית. אנחנו בתחילת הדרך בתחום הזה. יידרשו עוד מספר שנים של מחקר ואיסוף נתונים על מנת לגבש מענה מלא". מדובר, צה"ל נמסר בתגובה, כי "כל חייל אשר פונה בעקבות תסמיני הדף עובר הערכה רפואית על ידי אנשי מקצוע, מופנה להמשך בירור ומעקב רפואי במרכזים ייעודיים בבתי החולים".
כשהם מגיעים לבתי החולים, בהיעדר תרופה שתרפא את הנזק לרקמות המוח, עולם הרפואה מציע להם היום טיפול מכוון-תסמינים: כאבי ראש זוכים לטיפול תרופתי ייעודי; סחרחורות ופגיעה בשיווי המשקל מטופלים באמצעות ריפוי בעיסוק; ולבעיות השינה מותאם פרוטוקול משלהן.
"המטרה היא לנסות להפחית את הסימפטומים, כשלרוב מתחילים בהתערבויות שאינן תרופתיות", אומר ד"ר שלו. "בשלב האקוטי, מיד אחרי הפגיעה, המחשבה היא לתת למוח לנוח, בתקווה שזה יסדר חלק מהפגיעה. אבל רוב האנשים מגיעים אלינו אחרי פרק זמן לא קצר של סבל. בשלב הזה אנחנו רוצים פעילות מתונה שתעזור, לנסות לבנות להם היגיינת שינה ולסייע להם להבין איך אפשר לפצות על מיומנויות קוגניטיביות שנפגעו. אם הדברים האלה לא עוזרים, מתערבים במתינות עם טיפולים תרופתיים, בעיקר נוגדי דיכאון וחרדה. למי שסובלים מפגיעה קוגניטיבית מתמשכת אפשר גם לתת סטימולנטים, תרופות להגברת הקשב והריכוז".
ומה קורה לכל אלה שהאבחון שלהם מתעכב?
"ככל שדוחים את ההתערבות הטיפולית, יש התקבעות של תפיסות עצמיות שליליות, תפקוד לקוי ובעיקר דפוס של החמרה. אנשים עם פגיעה כזו עלולים להגיע מהר מאוד לדפוסי התנהגות לא בריאים של שימוש באלכוהול ובקנאביס, שמחמירים את התמונה גם ברמה הקוגניטיבית וגם ברמה ההתנהגותית. הם לא מצליחים להסתדר במקומות עבודה, בזוגיות, במשפחה ומתחילים לריב, מה שהופך לגורם סטרס בפני עצמו. במקומות האלה הליווי הפסיכולוגי מאוד חשוב. המטרה בטיפול היא לשפר את התפקוד ולתת להם חוויות של הצלחה, כי זה מוריד סטרס. ברוב המקרים אפשר להגיע להטבה לא רעה. עם טיפול מתאים, שנה אחרי הפגיעה רק כעשרה אחוזים ימשיכו לסבול מסימפטומים".
ההבנה ששיכוך תסמינים אינו מספיק למניעת הידרדרות ארוכת טווח בחלק מהמקרים, הסיטה את תשומת הלב מהטיפול השמרני לטכנולוגיות חדשניות, ובהן שימוש בחמצן בלחץ גבוה ככלי לשיקום הרקמה המוחית. כך נכנס לתמונה תא הלחץ - המוכר כטיפול יעיל במגוון מצבים רפואיים, בהם נזקי קרינה, איבוד שמיעה פתאומי ופצעים קשיי ריפוי. "תרופות נוגדות דיכאון הן הדרך הקלה", אומר פרופ' מארון. "זמן הוא גורם חשוב בריפוי המוח, אבל גם תזונה, פעילות גופנית, שינה, הימנעות מסמים ומאלכוהול, מדיטציה והפחתת סטרס. אם אלה נכשלים, חמצן היפרברי (בלחץ גבוה) הוא אפשרות תקפה מאוד, כי הוא מפחית את הדלקת, מייצר חלבון שעוזר ליצור נוירונים חדשים, מסייע ביצירת כלי דם חדשים ומגביר תאי גזע. בארה"ב יש כבר 13 מדינות שיש בהן חוקים הדורשים שיוצאי צבא יקבלו טיפול בתא לחץ לתסמונת פוסט-זעזוע מוח. המוח יכול להחלים אם נותנים לו את החומרים והסביבה הנכונים".
במרכז סגול לרפואה היפרברית במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), בניהולו של אפרתי, טופלו עד היום כאלף איש שעברו זעזוע מוח בנסיבות שונות, כמה עשרות מהם חיילים. בניגוד לפגיעות קרב אחרות המטופלות בתא לחץ, אין עדיין פרוטוקול מקצועי שמפנה לכאן נפגעים שסובלים מתסמינים חשודים. הם מגיעים בטפטוף, מפה לאוזן. כאן עורכים להם הדמיות בשיטות מתקדמות, במטרה לזהות את הנזק שנגרם להם. "כשהם רואים את הפגיעה על המסך הם בוכים בהקלה, כי קיבלו הכרה", אומר פרופ' אפרתי. "הם מבינים מה קרה להם".
חלון הזדמנויות מצומצם
הריכוז הגבוה של החמצן שמגיע למוח בתא הלחץ מסייע לעורר תאי עצב רדומים, מחזק רשתות עצביות ומעודד צמיחה של כלי דם ונוירונים חדשים. עבור המטופלים, טוען אפרתי, משמעות הדבר היא שיפור ניכר ביכולות הזיכרון, הריכוז, ההבנה ועיבוד המידע גם שנים רבות לאחר הפציעה. "בתוך התא מעלים את הלחץ לשתי אטמוספרות, עם 100 אחוז חמצן. ברמה כזו החמצן המומס שנמצא בדם מספיק לכל צורכי הקיום, בלי תלות בכדוריות האדומות. בנוסף, אנחנו יוצרים תנודות ברמת החמצן, מעלים אותו לרמות שיא ואז מחזירים לרמה הרגילה. המוח מפרש את הירידה המהירה כמחסור בחמצן ומפעיל מנגנוני מצוקה. ואז תאי גזע מתחילים להתחלק וכלי דם חדשים מתחילים להיווצר, וגם מיטוכונדריות, שאחראיות על ייצור האנרגיה בתא. זה מאפשר את תהליך ריפוי המוח בדיוק כמו פצע ברגל. לא בכל המקרים אנחנו יכולים לרפא, אבל תמיד אנחנו יודעים לעזור".
בניגוד לעמדתו הנחרצת של פרופ' אפרתי, הממסד המדעי אינו ממהר לאמץ את השיטה. מבקריו טוענים כי טרם הצטברו די הוכחות המאשרות את יעילותה במקרים כאלה. אבל עבור הלוחם ע', המפגש עם פרופ' אפרתי וצוות תא הלחץ שלו היה רגע של תקווה אמיתית בתוך חודשים ארוכים ומתישים של סבל וחוסר ודאות. "קיוויתי שלא יגידו לי עוד פעם שאי-אפשר לטפל בי", הוא משחזר. "פרופ' אפרתי והצוות הבטיחו לי שהם יכולים לעזור לי. הם נתנו לי את הביטחון שגם אם עבר זמן מהפציעה, עדיין יש מה לעשות".
בזמן שהמחקר העדכני מדגיש כי חלון ההזדמנויות להתערבות יעילה למניעת נזק כרוני כתוצאה מחבלת מוח הוא קצר וקריטי, מערכת הבריאות בישראל אינה ערוכה אליו. הטיפול בנפגעי המוח דורש תזמורת שלמה של מומחים: נוירולוגים, פסיכיאטרים, קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק ופיזיותרפיסטים. כל אלה לא נמצאים היום בהישג יד. גם המודעות של המערכת לבעיה, אומרים המומחים, אפסית. "מול היקף הבעיה ומאות החיילים שנוספו למערכת עם סימנים כאלה, יש מעט מאוד מרפאות רב-מקצועיות לטיפול בחבלות ראש קלות", מתריע פרופ' פרידמן.
מהאיגוד הנוירולוגי נמסר כי "הבעיה העיקרית בטיפול בנפגעי ההדף היא מחסור ברופאים נוירולוגים בישראל, המגביל משמעותית את אפשרויות האבחון והטיפול בהפרעות הנוירולוגיות הנגרמות עקב הפגיעות. לאור הרצון להסדיר את מדיניות האבחון והשיקום הלאומית בפגיעות ראש בכלל ובפגיעות הדף בפרט, המכון הלאומי למדיניות בריאות קיים לאחרונה כנס בנושא, והוקם צוות משותף של בכירים מתחום הנוירולוגיה והשיקום".
הנושא נידון לאחרונה במועצה הלאומית לטראומה ורפואה דחופה, המייעצת למשרד הבריאות. יו"ר המועצה, פרופ' אירי ליברגל, הודיע על הקמת ועדה שתבדוק את הנושא של חבלות ראש קלות ושחרור מהמיון.
אלא שבינתיים, התוצאה עבור המטופלים היא מסע ייסורים בירוקרטי: במקום לקבל מעטפת תחת קורת גג אחת, הצעירים הללו נאלצים לנדוד מרופא לרופא, להמתין חודשים לתורים לבדיקות שלא מגלות שום בעיה, ולאט-לאט מאבדים תקווה. גם ע' מרגיש שהמערכת הצבאית לא הייתה ערוכה לסייע לו. "הצבא לא ידע לאבחן את זה. פגיעות הדף זו פציעה שקופה שאין להם איך לטפל בה או לדעת עליה. נפלתי בין הכיסאות. אפילו כשאתה משתחרר, במשרד הביטחון אתה דואג לעצמך. אם לא תבקש ותחפש בעצמך, לא ילוו אותך".
המחיר של גרירת הרגליים הוא אסטרונומי, גם במונחים כלכליים. פרופ' גרדנר מצביעה על מחקר כלכלי מקיף שנערך בבריטניה, אשר מצא כי על כל שקל שמושקע בשיקום נפגעי מוח בגיל העבודה, המשק מחזיר לעצמו 16 שקלים דרך מניעת נכות והחזרת הנפגעים למעגל היצרנות.
אבל הרבה מעל המספרים הקרים, מרחפת כל העת הטרגדיה האנושית של מי שיצאו מהקרבות בריאים בגופם אבל אינם מצליחים להתאושש מהפגיעה. "חלק מהחבר'ה עם ה-PTSD מיום כיפור יצאו ממעגל החיים. אם היינו מטפלים בהם אז, כל מסלול חייהם היה שונה", אומר פרופ' אפרתי. "הפצועים של היום הם הצעירים הכי טובים שיש לנו. הטופ של הטופ, המשענת של החברה. הם לא רוצים להיות נכים. אסור שנגיע לשלב שהלוחמים האלה יוצאים מהמשחק, שהם מתרגלים לכך שהם נכים. חייבים לטפל בהם לפני שהנזק נעשה".
"זה מדיר שינה מעיניי", אומרת פרופ' גרדנר. "מדובר באנשים צעירים מאוד, הנמצאים בצומת קריטי של חייהם. אלו הצעירים שאמורים לחזור לאקדמיה, לבסס קריירה, לבנות משפחות. כשהמוח שלהם נותר ללא טיפול והתסמינים מנהלים אותם, מסלול חייהם נקטע. יש לנו את הידע ואת הכלים לעזור להם להשתקם, אבל אם לא נתעורר לאבחן ולטפל בהם בהקדם, נראה אצלם הרבה מאוד נכות כרונית ופגיעה באיכות החיים".
ע' בן ה-21 מנהל בימים אלה מלחמה חדשה בתוך תא הלחץ. חמישה ימים בשבוע הוא נוסע לשם כדי לנסות לחזור למי שהיה לפני הפיצוץ. "בתוך התא אני עובד על המוח באמצעות אפליקציה מיוחדת, ובנוסף יש לי תוכנית שיקום שלמה הכוללת ריפוי בעיסוק, נוירולוגית, תזונאית ופיזיותרפיה. אני נפגש גם עם פסיכולוג לפוסט-טראומה, שעוזר לי מאוד".
היעד שלו שאפתני: להתחיל בלימודי הנדסת תעשייה ומערכות מידע באוקטובר הקרוב. "בצוות שלי נותרו עשרה אנשים שהמשיכו לקבע, והם עדיין בלחימה", הוא אומר. "הם לא טופלו ומרגישים לא טוב. אף אחד מהם לא בסדר מאז האירוע, אבל הם ממשיכים למען החברים שאיבדנו".
ואתה? איך אתה מרגיש היום?
"אני רוצה לחזור לאיך שהייתי לפני הפציעה, ונלחם כל יום כדי להבריא".
