בימי המלחמה, כשהציבור מותש מהאזעקות הבלתי-פוסקות וחש את הסכנה בכל רגע, אפשר לשאוב השראה מרס"ן א' (42), שעבורה המלחמה המתישה היא מערכה רב-זירתית ממש. לא רק שא' היא רופאת ילדים בבית החולים איכילוב בתל אביב - היא גם רופאה ביחידה מסווגת בחיל האוויר, שמשרתת כבר שבועות ארוכים במילואים מאז פרוץ מלחמת "שאגת הארי". ואם לא די בכך, א' היא אם יחידנית לשני תאומים בני שבע על הרצף האוטיסטי.
"האתגר הוא התפקיד עצמו, הדברים שאתה עושה בשירות ויודע שאין לאנשים מושג מהם, ואז אתה חוזר הביתה לשגרה, להתמודדות עם אתגרים אחרים - בין השאר עם הילדים שחיים את המלחמה ומפחדים מאזעקות", היא מספרת בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות".
3 צפייה בגלריה
רס"ן במיל' ד"ר א', רופאת ילדים בבית החולים איכילוב ורופאה בחיל האוויר. בתמונה: עם ילדיה בבית החולים
(צילום: ג'ני ירושלמי, דוברות איכילוב)
מנוירוכירורגיה לפגייה - ולמילואים
א' למדה רפואה בהונגריה, ואת תחילת דרכה כרופאה עשתה במחלקת נוירוכירורגיה בבית החולים איכילוב. לאחר כמה שנים עברה להתמחות ברפואת ילדים, במטרה להגשים את חלומה ולהמשיך לתת-התמחות בנאונטולוגיה - רפואת פגים ויילודים. אולם לאחר שסיימה את ההתמחות, חשה שעליה לפנות יותר זמן לבית. "ידעתי שלהתחיל תת-התמחות בפגייה כרוך שוב בתורניות ושעות קשות, ולא להיות הרבה בבית", היא אומרת.
ד"ר א': "הייתי מגיעה בבוקר לפגייה, ובשעות הצהריים המאוחרות נוסעת ליחידה לעבוד. אבל המילואים הפכו יותר ויותר אינטנסיביים לקראת המבצע מול איראן, אז התקשיתי לשלב. זה היה מאוד מבאס, במיוחד בתחילת ההתמחות"
בעקבות העומס הזה עזבה את בית החולים לטובת רפואת הקהילה - אך מהר מאוד הבינה שזו אינה הסביבה המתאימה לה. "ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכולה לעבוד בקופת חולים, בעבודה בעצימות נמוכה יותר, אבל תוך זמן קצר הבנתי שזה ממש לא בשבילי וחזרתי לאיכילוב. אני צריכה את האקשן והאדרנלין".
לפני כחודשיים וחצי, רגע לפני שגויסה למילואים, החלה סוף-סוף בתת-התמחות בפגייה בבית החולים דנה-דואק לילדים באיכילוב. למרות ההתרגשות, כשקיבלה צו 8 בתחילת ינואר, לא היססה לרגע. "הדילמה הייתה בעיקר 'בוא נראה איפה צריך אותי יותר'. בפגייה רק התחלתי ולא הייתי עדיין עצמאית, אז הרגשתי שאני יותר נחוצה במילואים", היא מסבירה. הפגייה בבית החולים ממשיכה לפעול באופן מלא בשעת החירום, לאחר שהועברה לסביבה ממוגנת, והצוות הרפואי תוגבר כדי לפצות על אלה שגויסו.
3 צפייה בגלריה
"גם בבית החולים וגם בצבא עובדים לפי פרוטוקולים מסודרים". רס"ן במיל' ד"ר א', רופאת ילדים בבית החולים איכילוב ורופאה בחיל האוויר
(צילום דוברות איכילוב)
בהתחלה ניסתה א' לשלב בין המילואים, העבודה בפגייה והאימהות - אבל מהר מאוד הבינה שהפוקוס חייב להיות בהגנה על המדינה. "הייתי מגיעה בבוקר לפגייה, ובשעות הצהריים המאוחרות נוסעת ליחידה לעבוד. אבל המילואים הפכו יותר ויותר אינטנסיביים לקראת המבצע מול איראן, אז התקשיתי לשלב. זה היה מאוד מבאס, במיוחד בתחילת ההתמחות".
האתגר הכפול
מאז 7 באוקטובר שירתה א' כ-300 ימים במילואים, ולקחה חלק בין השאר גם בסבב הראשון מול איראן. לדבריה, לאחר כל סבב קיים קושי לשוב לשגרת החיים. "במבצע 'עם כלביא' הייתי כמעט שלושה חודשים במילואים. אז עוד עבדתי בקופת חולים, והיה לי מאוד קשה לחזור לשגרה - מעבודה עצימה, מעניינת ומרתקת, לחיים האזרחיים כשאין לאנשים מושג מה היה. לפעמים בחוץ מרגישים 'מעולה, המלחמה נגמרה', וזה לא ממש ככה, כי המלחמה הולכת איתנו - ותלך איתנו".
את השירות בשטח, לעומת העבודה בבית החולים, היא מתארת כשני עולמות שונים. "זה שמיים וארץ", אומרת א', תרתי משמע. "בפגייה זה כמו טיפול נמרץ - פתאום מקבלים שיחה על לידה בשבוע 24, משהו לא מתוכנן. וגם בחיל האוויר זה לעיתים ככה". הניסיון שצברה בבית החולים מעניק לה יתרון משמעותי גם בשטח. "זו בעיקר היכולת לסמוך על תחושות בטן. לפעמים אתה לא יודע להסביר בדיוק משהו, אבל אתה יודע שזה מה שצריך לעשות. גם בבית החולים וגם בצבא עובדים לפי פרוטוקולים מסודרים, אבל בבית החולים יש מעט יותר גמישות ומקום לשיקול דעת. בצבא אמנם אני הרופאה ואני זו שמחליטה, ולא זכור לי מקרה שבו משהו לא בוצע בסוף, אבל לפעמים צריך להסביר יותר, לעמוד על שלך יותר".
לאחר ימי המילואים והעבודה בבית החולים, חוזרת א' אל החזית הנוספת - הבית. כאם יחידנית לילדים על הרצף, האתגר היומיומי מורכב במיוחד, וביתר שאת בתקופה הנוכחית. "זה קשה. ככל שעובר הזמן ואין להם שגרה, זה נהיה מורכב - הם מאבדים את זה, מציקים אחד לשני, לא מקשיבים לי". גם השלכות הלחימה הממושכת ניכרות. "במשך תקופה ארוכה, הבן שלי היה מבקש כל ערב שאעיר אותו כשתהיה אזעקה. זה נמשך זמן רב גם אחרי שכבר לא היו אזעקות. עכשיו, כשהחלה שוב המלחמה, זה חזר - והוא ישן כל לילה בממ"ד".
לא מוותרת
לצד הקושי, היא מדגישה גם את החוסן שמפגינים ילדיה. "פעם אחת תפסה אותנו אזעקה בחוץ, הם לקחו את הסווטשירט שלי של הצבא ואמרו 'עכשיו אנחנו מוגנים'. יש לי אפילו תמונה שצילמתי, כשאחד מהם לבש את מדי הצבא שלי והאחרת את חלוק בית החולים - אמרו שהם הולכים לצבא ולבית החולים".
לאחרונה מצאה עצמה א' במתחם החירום התת-קרקעי הממוגן באיכילוב, הפעם מהצד של המטופל, לאחר שבתה שברה את המרפק כשנפלה ביציאה מהממ"ד. "קצת אחרי שהחלה המלחמה, בתי שברה את המרפק ובקושי ראיתי דמעה. הם מאוד מאופקים בחוץ, ובבית משחררים הכול", היא מספרת. "הגענו למיון כשאני עם מדים. חשבתי שזה יסתכם בשבר וגבס, אבל בסוף היא אושפזה ועברה ניתוח. במקום להיות שישי-שבת בצבא, הייתי באיכילוב בחניון - הפעם כאמא".
"אני זוכרת שנסעתי לפני כמה חודשים למילואים ופגשתי שם מילואימניקית מיחידה אחרת, בהיריון - והיה לי כיף לראות אותה שם. למה לחשוב שזה משהו חריג? כל עוד אפשר - אז בטח. גם אמא, גם יחידנית, גם בגיל 42 - ועדיין במילואים"
למרות המחיר האישי והמורכבות, א' אינה מתכוונת לעצור. "קיבלתי שאלות ותהיות למה אני עושה מילואים, שאני אמא ואני לא חייבת. אבל אני מאוד אוהבת את האקשן, מרגישה שאני עושה משהו חשוב ומשמעותי, ואני לא יכולה לוותר על זה. אני עושה מילואים עוד לפני שהילדים נולדו, ואני לא רואה סיבה להפסיק". היא מציינת כי כל זה אפשרי רק בזכות הוריה. "ברגע שאני מקבלת צו 8, הם מקבלים צו כפול".
על רקע הדיון הציבורי על שירות נשים בצה"ל, מבקשת א' להבהיר כי לנשים יש הרבה מה לתרום בצבא. "הלוואי שיהיו עוד נשים בתפקידים שונים. לצערי עדיין מסתכלים על זה בעין של 'את אמא'. אני זוכרת שנסעתי לפני כמה חודשים למילואים ופגשתי שם מילואימניקית מיחידה אחרת, בהיריון - והיה לי כיף לראות אותה שם. למה לחשוב שזה משהו חריג? כל עוד אפשר - אז בטח. גם אמא, גם יחידנית, גם בגיל 42 - ועדיין אפשר לעשות מילואים".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.26
