"כל הזמן היה לנו חשוב להיות ביחד. לא הייתי רוצה לעבור את זה עם מישהו שאני לא מכיר. אנחנו שואבים כוח אחד מהשני. זו שותפות גורל כזו, עד שנמאס, ואז סוגרים את הווילון שמפריד בין המיטות", מספר רס"ם (מיל') ח' (37). כבר כמעט 20 שנה שהוא ורס"ם (מיל') י' חברים קרובים - עוד מימי השירות הסדיר בסיירת גבעתי.
מאז 7 באוקטובר צברו יחד מאות ימי מילואים בעזה ובלבנון. לפני כשלושה שבועות נפצעו קשה מטיל נ"ט בלבנון, במהלך פעילות מבצעית, וכעת הם מאושפזים יחד במרכז הרפואי איכילוב. "זה שאנחנו מכירים המון שנים מאוד מסייע, גם ברמה הנפשית", אומר רס"ם (מיל') י' (36) בשיחה עם "ידיעות אחרונות". "יש דברים שאתה עובר במהלך השנים, ואף אחד אחר לא מכיר אותך ככה, לא היה איתך מאות ימים שהיית זרוק בעזה או בלבנון, בימים קרים וגשומים או בימים החמים, וכשאתה מת להגיע הביתה ומתגעגע, ויש איזושהי אינטימיות שנוצרת בין אנשים, שזר לא יבין זאת. אנחנו יודעים לבוא ולתת כתף אחד לשני, כשיש קושי, כשיותר כואב, לזהות את זה אפילו רק במבט. אפילו הרופאים כבר מתבלבלים מי זה מי".
4 צפייה בגלריה
"אפילו הרופאים כבר מתבלבלים מי זה מי". ח' ו-י', שני לוחמי צה"ל במילואים שנפצעו בלבנון ומאושפזים באיכילוב
(צילום: מיקי שמידט)
השניים גויסו לצפון עם פתיחת המערכה הנוכחית מול חיזבאללה, במסגרת שירותם בגדס"ר ביסל"ח. "תוך 48 שעות מצאנו את עצמנו בתוך לבנון, באחד הכפרים באזור מרגליות", מספר י'. זמן קצר אחר כך כבר יצאו להתקפה, ובעת ששהו במבנה שכבשו בעמדה הקדמית, פגע בהם טיל קורנט. ח' וי' נפצעו קשה מרסיסים בכל הגוף, ויתר חברי הצוות, ששהו באותו זמן בחדר פנימי במבנה, לא נפגעו. "זה הרגיש כאילו מישהו נותן לך שולחן על הראש. שנייה אחרי זה פתחתי את העיניים וישר הבנתי שזה היה טיל", מתאר ח'. "הסתכלתי ימינה וראיתי את י' שוכב לידי". לדבריו, חשש כי ישוגר טיל נוסף, ובמאמץ רב הצליח להתרחק מהזירה. במקביל, ניסה י' לדווח בקשר על הפגיעה. "בדיעבד התברר שהקשר בכלל לא עבד, אבל החבר'ה שמעו את הפיצוץ ורצו קדימה. אני זוכר שמישהו תפס אותי בווסט. ניסיתי בהתחלה לקום לבד אבל לא הצלחתי, והוא גרר אותי לחדר אחר במקום".
ח' משחזר את רגע הפציעה: "זה הרגיש כאילו מישהו נותן לך שולחן על הראש. שנייה אחרי זה פתחתי את העיניים וישר הבנתי שזה היה טיל. הסתכלתי ימינה וראיתי את י' שוכב לידי"
ח' וי' סבלו מפציעות רסיסים בכל הגוף - מהפנים ועד הרגליים, וחבריהם לצוות העניקו להם טיפול רפואי ראשוני. "אחד הרסיסים נכנס לי דרך הצוואר, שבר את אחת החוליות בעמוד השדרה וחתך את אחד העורקים", מספר י'. "החבר'ה היו אריות וטיפלו בנו מהר". זמן קצר לאחר מכן פונו השניים, תחילה באופן רכוב משטח לבנון בחזרה ליישוב מרגליות, ומשם במסוק לאיכילוב. "כבר בדרך למסוק, היה חשוב לנו לדבר עם בנות הזוג שלנו באופן ישיר, כדי שהן והילדים יהיו רגועים, שיידעו שאנחנו בהכרה ושאנחנו בסדר".
תחושת שליחות
כשנחתו לפנות ערב בבית החולים, תועד ח' בתמונה מרגשת, כשהוא מחייך למצלמה. "זה היה סוג של תחושת שליחות מבחינתי, להראות שלא משנה באיזה מצב אנחנו, אנחנו עם הראש למעלה", הוא מספר.
4 צפייה בגלריה
"אנחנו עם הראש למעלה". ח' תועד עם נחיתת המסוק באיכילוב
(צילום: מירי גטניו, דוברות איכילוב)
עם הגעתם לאיכילוב הוכנסו השניים לחדר הטראומה, כשהם סובלים מפציעות הדף קשות. "מדובר בפציעה מורכבת מאחר שהיא כוללת שילוב של עד חמישה מנגנוני פגיעה שונים", אומר ד"ר אייל חשביה, מנהל מערך הטראומה במרכז הרפואי איכילוב. "בפציעה שכזו קיים אתגר להעריך את חומרת המצב בשעה הראשונה ולכן ניהול הפצועים חייב להתבצע על ידי צוותים המיומנים בנושא".
ח' וי' נותחו להוצאת חלק מהרסיסים, ואושפזו בחטיבה הכירורגית בניהול מערך הטראומה וצוות רב-תחומי שכלל מומחי פלסטיקה, אורתופדיה, נוירוכירורגיה, אא"ג ופה ולסת. בהמשך עברו סדרת ניתוחים משלימה על ידי מומחי כירורגיה פלסטית - כל זאת בזמן שבית החולים פעל במתכונת חירום, עם מאות מטופלים במתחמים ממוגנים תת-קרקעיים. "זה לא היה אידיאלי. אני שוכב, ח' לידי והמיטה הבאה ליד זו כבר מחלקת נשים", מספר רס"ם י'. "לא הייתה פרטיות יותר מדי, אבל הרגשנו שהצוותים כולם, מכוח העזר ועד לאחיות ולרופאים, עושים הכל כדי שהשהות שלך במקום תהיה טובה".
עם ההכרזה על הפסקת האש, חזרו המחלקות לפעול מעל הקרקע. י' וח' צפויים לעבור בימים הקרובים ניתוחים נוספים, ואחריהם יחלו בתהליך השיקום.
חברות מאז ועד היום
הקשר בין השניים החל לפני כמעט שני עשורים, בסיירת גבעתי. "ח' לא התחיל איתנו את הטירונות, הוא 'טיפס' אלינו מאחת היחידות המיוחדות", מספר בחיוך י'. "הוא השתלב מיד, כאילו היה שם מהרגע הראשון". מאז שנת 2011 הם משרתים יחד במילואים, ובמקביל הפכו לחברים קרובים גם באזרחות.
4 צפייה בגלריה
"ניהול הפצועים חייב להתבצע על ידי צוותים המיומנים בנושא". ד"ר אייל חשביה, מנהל מערך הטראומה במרכז הרפואי איכילוב
(צילום: מירי גטניו, דוברות איכילוב)
"כולנו בוחרים להיכנס מתחת לאלונקה פעם אחר פעם, עם הנכונות לשלם מחיר", אומר י', נשוי ואב לארבעה. "בסופו של דבר, הטיל שפגע בנו, במקרה הפחות טוב היה יכול לפגוע במשפחה במושב מרגליות, כשהם יושבים לאכול סעודת שבת, או כשהם משחקים בחצר. אין לנו ספק שעצם זה שאנחנו שם מרחיק מהתושבים את האיום. מגיע להם חיים שקטים ושלווים".
י' אומר: "הטיל שפגע בנו, במקרה הפחות טוב היה יכול לפגוע במשפחה במושב מרגליות, כשהם יושבים לאכול סעודת שבת, או כשהם משחקים בחצר. אין לנו ספק שעצם זה שאנחנו שם מרחיק מהתושבים את האיום. מגיע להם חיים שקטים ושלווים"
ח', נשוי ואב לחמישה, מוסיף: "יש תחושת שליחות מאוד גדולה. לצד זה יש גם את התחושות הרגילות של להפסיד עבודה, כסף, ריחוק מהמשפחה, לי נולדה ילדה רק לפני ארבעה חודשים, אבל בסוף אתה מבין שאם לא אנחנו, אין מישהו אחר. עם כל הקושי, זאת גאווה גדולה לשרת. היו לנו בעבר שיחות של 'עוד סבב, וכמה ולמה', אבל בסוף זה מתגמד. כולם הגיעו". לדבריו, הקרדיט מגיע למשפחה שבבית. "אתה יכול לרוץ קדימה, אבל בסוף אם אין לך לאן לחזור ואין משהו שמחזיק את זה בבית, זה הרבה יותר קשה", מסביר ח'.
רק לאחרונה קיבלו השניים חיזוק משמעותי לתחושת השליחות, כשלפני ימים ספורים, בעודם שוכבים במיטת בית החולים, התקשרה אליהם תושבת מרגליות. "היא אמרה לנו בהתרגשות גדולה 'תודה רבה שאתם שם', ואמרנו לה שהיינו עושים את זה גם עוד 20 פעם. זה חידד לנו עוד יותר למה אנחנו שם", אומר רס"ם ח'. ולמרות הכל, לשניהם ברור: אחרי השיקום, הם יחזרו לשרת במילואים. בימים אלה הם מבקשים גם להעביר מסר לעם ישראל: "יבואו ימים טובים, רק לא להתייאש".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.04.26
