בלון אחד שהתפוצץ ביום ההולדת של בתו הצליח לעשות את מה שרסיס הרימון לא עשה. הוא החזיר את רוברט חפיזוב (37) בבת אחת לשדה הקרב. עד אותו רגע, הוא ניסה לשכנע את עצמו שהוא חוזר להיות האדם שהיה לפני המלחמה. אבל הרעש הקטן הזה גרם לו לבקש מאשתו ומהילדים לצאת מהבית.
"לא הצלחתי לסבול רעש", הוא משחזר בשיחה עם ynet. "לא הצלחתי להיות עם הילדים שלי. המקום שהכי אהבתי בעולם הפך למקום שהכי קשה לי להיות בו".
כשנתיים וחצי עברו מאז נפצע מרסיס רימון במהלך לחימה בחאן יונס, אבל מבחינתו השיקום האמיתי לא מתחיל בבית החולים וגם לא בפיזיותרפיה. הוא מתחיל רק כשהוא חוזר ללבוש את חלוק האח ולעסוק במקצוע שבו התמחה. "החזרה לעבודה היא השיקום שלי", הוא אומר. "להיות שוב במקום של המטפל ולא של המטופל, זה מה שהחזיר אותי לחיים".
"לא הצלחתי להיות אבא ובן זוג"
חפיזוב שירת בסדיר בגבעתי, ובמילואים שובץ כחובש-קרבי בגדוד חי"ר שפעל לצד גדוד טנקים. בסוף דצמבר 2023 נכנס הכוח שלו לחאן יונס כדי לאבטח פעילות של יחידות מיוחדות. "היינו בדריכות בלתי פוסקת", הוא מספר. "אנשים שלא היו שם לא מבינים מה זו דריכות. אתה כל הזמן מזיע, כל הזמן סורק, כל הזמן חושב. הגוף לא נח לרגע. מצד שני, כשאתה כבר קורס מעייפות, גם הפיצוץ הכי חזק לא מעיר אותך".
במהלך טיהור אחד המבנים נזרק לעבר הכוח רימון. "בהתחלה בכלל חשבתי שמישהו נתן לי בעיטה ברגל. המשכתי לרוץ עד שתפסתי מחסה. רק אז ניסיתי לעמוד והבנתי שאני לא מצליח להזיז את הרגל. המפקד הסתכל עליי ואמר: 'אתה מדמם'". כחובש, ומי שרגיל לטפל בפצועים, הוא מצא את עצמו מנהל את הפינוי של עצמו. "אני זוכר שאמרתי לחבר'ה: 'תפרקו ממני את הנשק'. משם התחיל פינוי שנמשך יותר משמונה שעות". אחד מהרסיסים הרבים של הרימון פגע בעצב ברגלו – ועד היום נשאר שם.
"הרופאים הסבירו שהוצאתו עלולה לגרום לנזק גדול יותר", הוא מספר. "שלושה חודשים הסתובבתי עם קביים, אבל מהר מאוד הבנתי שהפציעה ברגל היא רק חלק קטן ממה שאני מתמודד איתו".
לדבריו, הקושי האמיתי מתחיל לא בפציעה, אלא כשחוזרים לבית. "לא ישנתי בלילות. ישנתי על מזרן ליד דלת הכניסה. הייתי דרוך כל הזמן. הייתי יכול לפתוח את המקרר ופשוט לעמוד מולו בלי להבין כמה זמן עבר. לא הצלחתי להיות אבא כמו שהייתי. לא הצלחתי להיות בן זוג".
הילדים, הוא מודה, משלמים מחיר כבד. "ביום ההולדת הראשון של הבת שלי אחרי שנפצעתי התפוצץ בלון. פשוט ביקשתי מכולם לצאת מהבית. היו ימים שלא הייתי מסוגל להיות ליד הילדים שלי. זה שבר אותי".
חפיזוב מסביר בכאב שגם הזוגיות נפגעת מהפציעה שלו. "אשתי קיבלה אדם אחר מזה שיצא למילואים. עברנו טיפול זוגי ארוך. היא הצטרפה לקבוצות של נשים שבני הזוג שלהן נפצעו במלחמה, ורק אז התחילה להבין מה עובר עליי. היום היא כבר יודעת לזהות מתי אני צריך שקט ומתי אני צריך עזרה".
לפני המלחמה רוברט בכלל לא דמיין שיעזוב את עולם האחיות. הוא עובד כאח בקהילה, מנהל מרפאה בדרום תל-אביב ומטפל באוכלוסיות המורכבות ביותר. "היו מגיעים אליי מכורים, עובדים זרים, מטופלים שאמרו להם שיצטרכו לקטוע רגל. ב-2023 הצלחנו להציל שבע קטיעות. היה מטופל בן 92 שאחרי הטיפול בא אליי ואמר: 'רקדתי בחתונה של הנכדה שלי'. אלה רגעים שאתה לא שוכח".
"היו ימים שלא הייתי מסוגל להיות ליד הילדים שלי"
(צילום: אביגיל עוזי)
"איבדתי את הזהות שלי"
לכן, כשהוא נפצע, הוא הרגיש שלא איבד רק את היכולת ללכת. "איבדתי את הזהות שלי", הוא אמר. את תחושת השבר העמיקה שיחת טלפון שהוא מקבל זמן קצר לאחר הפציעה. "המנהל שלי שאל אם אני כבר יכול לעבור על המיילים שהצטברו. באותו רגע הרגשתי שלא רואים אותי כפצוע מלחמה, אלא כעובד שחסר במערכת".
הוא יצא למסע שיקום שכלל פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפול רגשי ולימודי הדרכה קלינית. בהמשך, בעזרת בית הלוחם וארגון נכי צה"ל, הוא התקבל לעבודה במרפאת שפרינצק ב"מאוחדת". "הם היו מוכנים לחכות לי. הם לא דרשו שאתחיל במשרה מלאה. הם אמרו לי: 'תחזור בקצב שלך'. בפעם הראשונה מאז הפציעה הרגשתי שמישהו באמת רוצה אותי".
כיום הוא עובד בחצי משרה בלבד, ומסיבה מוצדקת. "יש לי עסקה עם עצמי. אני לא מוותר על הטיפול הרגשי ועל מרפאת הכאב בשביל העבודה. פעם הייתי מבטל הכול לטובת העבודה. היום אני יודע שאם אני לא אטפל בעצמי, אני לא אוכל לטפל באחרים".
את נקודת המפנה שהובילה אותו לחזור לעבודה הוא מייחס לבן שלו. "הוא הסתכל עליי ואמר: 'אבא, אתה צריך לחזור לעבודה. אנשים צריכים אותך'. המשפט הזה פירק אותי. כשהילדים ראו אותי שוב לובש חלוק של אח, אני חושב שזה היה חשוב להם אפילו יותר משהיה חשוב לי".
לדבריו, המלחמה משנה את הדרך שבה הוא רואה את המטופלים שלו. "היום אני הרבה יותר קשוב למה שלא נאמר. אני שם לב לסאבטקסט. אני מבין כמה אנשים יכולים להסתיר כאב. אנחנו, הישראלים, לא יודעים להגיד שקשה לנו. אנחנו רגילים להגיד 'יהיה בסדר' ולהמשיך הלאה. אני למדתי בדרך הקשה שאי אפשר להשתקם לבד".
חפיזוב לא מתבייש להודות שהוא מתמודד עם פוסט-טראומה, נזקק לטיפול וסיוע וחי את השיקום מדי יום. אבל בכל בוקר, כשהוא לובש שוב את החלוק ונכנס למרפאה, הוא מרגיש שהוא חוזר עוד קצת לעצמו. "אני מרגיש שנולדתי להיות אח", הוא אומר. "בכל פעם שאני מטפל במישהו אחר, אני מרגיש שאני ממשיך גם לרפא את עצמי".
פורסם לראשונה: 00:00, 30.06.26
