שק הוא נשק של אימהות
כמו אשת לוט שקפאה בזמן, צרובה בתודעת האימהות אימת רצפה בת איה שניצבת על ההר בפני האל, המלך והעם. בידיה שק ריק מבשורה ומנשק, והיא מנופפת על גופות בניה, להצילן מעופות השמיים ומחיית השדה.
הטור הזה נכתב באהבה, בכאב ובתחושת אשמה, ללאה גולדין שבמשך 11 שנים לא הניחה מידיה את שק המאבק. בנה, הדר ז"ל, הובא השבוע לקבורה באדמת ארצנו, וליבי מלא תודה ואהבה לאמא לאה, ותפילה שארבעת החטופים שנותרו ברצועת עזה יובאו לקבורה, ואנו נתחיל בתהליך ארוך של פיוס ושיקום.
עצוב להכיר: רצפה בת איה
חפשו אישה מוחלשת בחברה שבה נשים ממילא מוחלשות ואולי תאתרו את רצפה בת איה, פילגשו של שאול המלך. אם לא די במעמד הירוד הזה, המקרא מספר שבזמן שבית שאול נחלש, וכמעשה של הפגנת כוח, שכב אבנר עם רצפה. פילגש נאנסת – ובהמשך, למרבה האימה, נגלה שהגרוע מכול עוד לפניה.
מלכים נוטים להשמיד את צאצאי המלך שהדיחו. אבל דוד, שחייב את הצלחתו ליהונתן, לא מרגיש בנוח לחסל את משפחת יונתן-שאול. וכך (על פי תיאוריית קונספירציה) מגיע לעולם הסיוט של רצפה (שמואל ב, כ"א, א'–ט'): "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים... וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל... עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'? וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם? יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן... וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל... וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל... וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה'".
ערמה של הונאות
ערמה סרוחה של שקרים לפנינו. הגבעונים, שפוחדים מכיבושי בני ישראל, מתחזים למי שבאו מרחוק וכורתים עם יהושע ברית שלום. לאחר גילוי התרמית מתקבלת החלטה ישראלית לשמור על הברית אך להפוך את הגבעונים לעבדים "חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם".
ייתכן ששאול הפר את ברית השלום והרג גבעונים, וייתכן שיועץ ערמומי, ספינר ממולח של דוד, ייצר את הסיפור והפיץ אותו כדי להצדיק את החיסול (הכמעט מלא) של שושלת שאול: "עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים". ולמה צריך ספין? במשך שלוש שנים, בזמן מלוכת דוד, יש רעב בארץ, והמלך פוחד שוועדת החקירה תמצא אותו אשם – אז הוא ממציא סיפור שיטיל את האשם על קודמו, ועל הדרך מחסל אופוזיציה פוטנציאלית.
עד כה לא ידעו בני ישראל (וכנראה גם הגבעונים) על הסיפור הזה, ועכשיו דוד עושה קולות של מלך שוחר טוב: "מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'?" הגבעונים, שלא מבינים את התפקיד שאליו לוהקו, לא מבקשים דבר: "אֵין לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל". אלא שדוד, שנחוש להוציא מהגבעונים תביעה להרוג את בית שאול, שואל בשנית: "מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם?". הגבעונים נכנעים ומצטטים את הטקסט שהוכתב בידי היועץ: "יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה'".
עצוב להכיר: הוקעה
בעברית בת זמננו משמשת המילה "הוקעה" לתיאור ביזוי פומבי, אולם ההוקעה המקראית היא הצגה פומבית של גופת המת המחוללת, למען יראו וייראו. החוק המקראי אוסר הוקעה (דברים כ"א, כ"ג): "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ... כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי". דוד דואג שהגבעונים ידרשו להוקיע את צאצאי שאול ו"בעזרתם" הוא מבצר את שלטונו מול בית המלוכה הקודם.
נ"ב
לכל המאמינות שאלימות נפתרת באלימות, ההוקעה לא הפסיקה את הרעב. רצפה בת איה ששמרה על גופות בניה, בלי כוח, בלי כסף ובלי כבוד, הביאה את הגשם שבעקבותיו הבין דוד שעליו לקבור את הבנים ולשים סוף לביזיון ההוקעה. רק לאחר הקבורה אלוהים נעתר לארץ.
מאילו חומרים קורצה נשמתם של שליטים שמקווים שמוות של ילדים יביא ברכה לארץ?!
מרגש להכיר: אמא
התמונה העזה ביותר של אימהות היא תמונתה של רצפה בת איה מגוננת על גופות בניה: "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה". בלי לנוח לרגע עומדת רצפה ומרחיקה מגופות בניה עופות שמיים וחיות שדה.
כמה אירוניה יש בביטוי "לָנוּחַ עֲלֵיהֶם". עופות השמיים לא "נחים" על הגוויות, הם אוכלים אותן, ותמונת האם הנאבקת נגד עופות דורסים וחיות טרף לופתת. רצפה היא אימת האימהות וגאוות האימהות, והמחשבות עליה רודפות אותנו בשעה שאנו מתפללות לשלום ילדינו ונבעתות ממחשבות על מבחני האימהות שאולי והלוואי שלא יזדמנו לנו.
ראוי להכיר: אמא אדמה
שרידי מלחמה מיתולוגית מגיחים מסיפור המאבק של רצפה בת איה, אישה-אלה שמניפה שק על בניה, מראשית האביב (תחילת קציר) ועד רדת הגשם. חצי שנה, ובאקלים הישראלי אולי תשעה חודשים, תקופת היריון, שבה אמא לא חדלה להבריח את החיות הזוממות על בניה המתים.
אולי לא מדובר באישה בשר ודם אלא באם מיתולוגית. "רצפה" בלשון המקרא היא גם גחלת, ו"איה" היא עוף לילה שנמצא ברשימת העופות האסורים באכילה (ויקרא י"א, י"ג–י"ד): "הַפֶּרֶס... הָעָזְנִיָּה... הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ".
עופות הלילה מזוהים עם לילית וייתכן ששמה של רצפה בת איה מלמד שבעבר, לפני שרצפה שונמכה לפילגשו של שאול, היא הייתה אלה מיטיבה ששמרה על בנים מרציחות והוקעות במלחמות פטריארכיה.
מורכב להכיר: המדרש
במדרש נכתב: "'וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר' – מהו אל הצור? (...) שהייתה אומרת הצור תמים פעלו" (במדבר רבה, נָשֹׂא, ח, ד). הדרשן תוהה מדוע מוזכר "צור" בתיאור הנפת השק. המספר קושר למעשיה של רצפה את דברי השבח של משה לאלוהים (דברים ל"ב, ד'): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". פרשני הדורות משתמשים במדרש הזה כדי להפוך את פעולת ההתרסה של רצפה למעשה של צידוק הדין.
אבל אפשר גם ההפך – אפשר לראות את רצפה מתריסה לא רק כנגד דוד אלא גם כנגד אלוהים. היא מצטטת את הפסוק באירוניה, בכאב ובכעס, שהרי אין עוול גדול ממה שנעשה לבניה ולה.
אם רצפה היא שריד לאלה קדמונית הרי שמאבקה אינו עם דוד אלא עם המונותאיזם הזכרי, שמנסה להעלים מעולמנו הרוחני את אלות הפריון והאהבה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןובחזרה ללאה
לאה יקרה, אין לי זכות לבקש את סליחתך על שרק בשנתיים האחרונות הבנתי את מאבקך. את לא אמורה לסלוח לי ואני לא אמורה להטריד אותך בתחושות האשמה המאוחרות שלי. דברים רבים למדתי ממך וממשפחתך האצילית והנחושה, ומתוך שנות הגיהינום הישראלי, ודברים רבים עליי עוד ללמוד. כואב לי שלא למדתי בזמן.
יש עוד חטופים ברצועת עזה, לא ננוח עד שיובאו למנוחות.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
