תחושת הניכור היא הדבר המדאיג אותי ביותר בחברה הישראלית. בהשלכתה הקיצונית ביותר היא עלולה להביא את האדם היחיד לחוש כנוכרי בארצו או ממש בפועל לעזוב את מולדתו. אין זה מקרה שהשימוש בשורש הזה בולט בתיאור המשבר שבין יוסף לאחיו. "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם, וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת... וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ".
לפני שנים כתבתי באחד משיריי שאין אדם מתנכר אלא למכיריו בלבד. אין משמעות להתנכרות אלא ממצב קודם של היכרות. אנחנו יכולים להתעלם מאדם זר, אנחנו יכולים לצערי לענות אדם שאינו מוכר לנו, אבל פעולת ההתנכרות מתייחסת למצב שבו היה בינינו קשר, אפילו קרוב, וכעת אנחנו מכחישים אותו בדיבור ובמעשה. לפיכך מהלך ההתנכרות מאיים בעיקר על קרובים בדם, בדעה או בשותפויות החיים, אשר הפכו למעין זרים.
גלריה
תחושת הניכור עלולה לגרום לאדם לחוש כנוכרי בארצו או אפילו לעזוב בפועל את מולדתו
(צילום אילוסטרציה: Formatoriginal / Shutterstock)
בדרך כלל ההתנכרות מתגבשת מרגשות אישיים מרים מאוד, וגם מ"עידוד" חיצוני של אנשים בעלי השפעה עלינו. המתנכרים יכולים להיות קרובים דומיננטיים המרבים להביע טינה כלפי המנוכר הפוטנציאלי, או מנהיגים חברתיים ופוליטיים המגבירים את הניכור הפנימי למען אינטרסים משלהם. לא פעם מובילי ההתנכרות מגבשים את הזהות של "המחנה" שלהם (במשפחה, בעבודה, בחברה הכללית) מתוך חיזוק רגשות השלילה החריפים כלפי מישהו או כלפי קבוצה מסוימת. במובן זה – אם אתה נגדם אז אתה "אחד מאיתנו", וכדי להיחשב נאמן אתה אמור להתנכר "להם", יהיו אשר יהיו. אינני חושב שיש צורך לפרט כאן דוגמאות עכשוויות בולטות ומוכרות בשיח הישראלי המגוון, המייצגות את התהליך המסוכן הזה.
בימים אלה, ובעיקר בקִרבה לצום תשעה באב, אני מבקש דווקא להציע ולהדגים כיוונים של "אנטי ניכור". לא אכנה את הפעולה הזאת בשמות מקובלים של הידברות, שותפות ואחדות. עדיף בעיניי להתייחס בשלב זה למאבק בניכור החברתי כעניין בפני עצמו, שאינו מתיימר לפתור את מכלול בעיותינו אלא שהוא מעין מהלך "תרופתי" ממוקד בנושא הניכור. דומני שהמחלה הזאת היא מעין אב העורקים החסומים של הזרימה הבריאה והנורמלית בארצנו.
לפרוץ את מחסומי ההתנגדות
דוגמה ראשונה היא פעולת הנטיעה באדמת המולדת. אני מודה שיש לי רגישות רבה לעצים בכלל ולעצי פרי בפרט, בין השאר בהיותי דור רביעי למשפחת פרדסנים וחקלאים. סבו של אבא אליהו ז"ל (שהיה בעצמו נשיא התאחדות האיכרים) הוא ד"ר אהרון מאיר מזי"א, שנטע את פרדסו הראשון בפתח תקווה עוד לפני שנת 1900. אין זה מקרי בעיניי שהשילוב של חייו היה בין רפואה, לשון עברית (היה יו"ר ועד הלשון העברית) ופרדסנות. האחיזה בקרקע באמצעות נטיעת עצים היא מכת מנע לניכור כלפי המולדת וכלפי כל החקלאים והבונים מכל "סקטור" שהוא. הרגש של הנוטע והמגדֵל כלפי עציו משפיע על נפשו בכללותה וסוגר את צינורות ההתרחקות מרגשות טבעיים של יצירה וקִרבה אנושית.
נטיעה. להיות אדם מעורב שמחפש גילוי נפש ולא הכחשת נפש
(צילום: Chinnapong / Shutterstock)
לפני ימים אחדים זכיתי להשתתף בנטיעת כרם חדש ברמת הגולן לזכרו של הגיבור סרן שחר גמלא שנהרג לאחרונה בלחימה בלבנון. שחר ז"ל הוא בן למשפחה שבאורחותיה מאיינת כל אפשרות להתנכרות בתוכנו. פעילותם האמונית, הצבאית, החקלאית והחינוכית היא פלא של ממש, עד כדי כך ששישה אנשים ניצלו בזכות תרומת איבריו של שחר. בנטיעה השתתפו רבים, כולל בנות אולפנה מרמת הגולן המתמחות בחקלאות. לעניות דעתי החזרת המשמעות והערך של החקלאות הישראלית בכלל, ושל נטיעת העצים בפרט, היא פעולה של פריצת מחסומים רגשיים ומניעת שלטון הניכור בחיינו. מי שנוטע, מי שמייחל לפרי, מי שמכסה את האדמה בצבע הצמיחה, הוא אדם מעורב המחפש גילוי נפש ולא הכחשת נפש.
מאבק ישיר נוסף בסכנת הניכור היא כתיבת ספרי חוכמה לרבים. מובן שיש חשיבות רבה לכתיבה רוחנית או מדעית המכוונת ללמדנים ולחוקרים בלבד, אולם כתיבה שמבטאת את עומקי התודעה האנושית בצורה שרבים וטובים יכולים להשתתף בתוכנה היא מעלה נדירה.
ויכוח. במקום מתווה – שפה משותפת
(צילום אילוסטרציה: ShotPrime Studio / Shutterstock)
בימים אלה רואים אור שני ספרים חדשים של חוכמה שכזאת. הכותבים הם שני ראשי ישיבת "אורות שאול" בתל אביב – הרבנים תמיר גרנות ואיתמר אלדר. ישיבת ההסדר הזאת הוקמה בשנת תשנ"ח (1998) בפתח תקווה בידי הרבנים יובל שרלו, דוד סתיו ושי פירון. אחר כך התמקמה בכפר בתיה (רעננה), עד שהגיעה למקומה הקבוע בשכונת שפירא בתל אביב. לאחר פרישת הרב שרלו, שהיה במשך שנים הדמות המרכזית בישיבה, כיום עומדים בראשה כאמור הרבנים גרנות ואלדר. במחויבותו לתורה, לעם ולמדינה, המקום הנפלא הזה מייצג את המעורבות הרבה ביותר האפשרית בזרימת החיים הישראלית.
הרב תמיר גרנות הוציא לאחרונה את ספרו "על שפת הברית – הגות ישראלית בעידן של משבר" (הוצאת ידיעות ספרים). בנוֹ הגיבור, סרן אמִתי צבי הי"ד, נפל ב-15 באוקטובר 2023, ל' בתשרי התשפ"ד, בהיותו מפקד צוות בגדוד 75 בעוצבת "סער מגולן".
הרב גרנות לוקח על עצמו בספר החשוב הזה משימה מורכבת מאוד. בין השאר הוא כותב: "הייתי רוצה להציע מתווה תיקון שלם, אבל אין בידי כזה. מסופקני אם יש מישהו שיכול לומר שאִם נלך בדרך כזו או אחרת נפתור את בעיית הפילוג, נצליח ליצור זהות משותפת, ונתמודד עם אתגרי הרוח: דומני שמי שאומרים שיש להם פתרון לכל השאלות הגדולות רואים בדרך כלל רק את הדומים להם, או שלא רואים כלל את מורכבותה של המציאות. במקום מתווה אני רוצה להציע שפה – שפה משותפת – שפת הברית... בפרקי הספר ננסה להציע שפה משותפת משמעותית כדי שנוכל להבין זה את זה כשאנו עוסקים בשאלות היסוד של קיומנו" (עמודים 42–43). בידענות, בהגינות ובישירות מפתח הרב גרנות את הצעותיו, כשכולן מופנות לישראל ולישראלים כפי שהם כאן ועתה.
ידענות, הגינות וישירות. הרב תמיר גרנות
(צילום: גדי קבלו)
הספר השני, "בסוד הספירות – שערים לעולם ולנפש" (הוצאת קורן-מגיד) הוא פרי עטו של הרב איתמר אלדר. העיסוק כאן הוא מלכתחילה מורכב למדי: לימוד עשר הספירות בקבלה. דרכו בין השאר מתבססת על אדמו"רי החסידות, וזאת כיוון שהוא בוחר להתרכז בתיקון העולם והאדם. בתוך היקום המורכב של הקבלה מפלס לו הרב אלדר את דרכו לתוך נפשו של האדם היחיד; שפתו ושיטתו בספר הן ברוח השיחה הלמדנית המשתפת והמקרבת.
אין זה מקרה בעיניי ששני ראשי הישיבה המסוימת הזאת מוציאים בימים אלה ספרים משלהם המופנים לקהל הסקרן הרחב. מיקומה ואופייה של ישיבת אורות שאול הם זרמים קבועים וחזקים לסילוק הניכור מחיינו הפנימיים.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהאני מודה שבחלוף השנים למדתי לצערי עד כמה נימוקים "שליליים" מובילים לא פעם את האדם. אין מדובר כאן בשלילה לצורך זהירות והבהרה, כמו בשיטת "התארים השליליים" של הרמב"ם. להבדיל, מדובר כאן ברגש עז של התחשבנות עם אדם או קבוצת אנשים מסוימת, ומתוך כך גיבוש (לכאורה עצמאי) של דרכו האישית של האדם. במצב נפשי ותודעתי זה, אין כמעט סיכוי לפרוץ את מחסומי ההתנגדות, כפי שחיוני לעשות במדינתנו היהודית והדמוקרטית.
דומני שפעולות כמו נטיעה והפרחת אדמת הארץ, ובמקביל פעילות של חכמים בקרב הציבור הרחב בדברים שבכתב ובעל-פה מתוך כבוד הדדי, הן התרופות הישירות לצמצום הניכור ואולי אפילו לסילוקו. נטיעת כרם בגולן על ידי משפחת גיבורים, ופעולות מעורבות של ישיבת הסדר בתל אביב, הן הסדר הישן-חדש המבוקש.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
