שנות העדנה של "תורתו אומנותו"
המונח "תורתו אֻמָּנוּתוֹ" מעולם לא היה פופולרי יותר, ובשנתיים האחרונות הוא מתרווח להנאתו במחלקת הביזנס של המטוס הישראלי המקרטע, צוחק בקרבו ולוחש את מילותיה של שרה: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה". בזמן שמדינת ישראל מנסה להחזיק את הפרדוקסים המשונים שנוצרים מצירוף ההגדרות: יהודית-כלל אזרחיה-דמוקרטית-דתית, היא מבצעת הנשמה למונח עתיק ונוטעת אותו ברשימות החוקים והתקנות שלה.
לא אגזים אם אטען ש"תורתו אומנותו" נמצא בעשירייה הפותחת של המונחים הנפיצים בשיח הפוליטי-ישראלי בשנתיים האחרונות, והוא מתפקד כדרכון המעביר את בעליו ממדינת ישראל אחת למדינת ישראל אחרת.
"תורתו אומנותו" הוא מונח שהופיע ב"חוק טל" ואחר כך ברשימת התקנות, שתוקפן פג, באופן רשמי אך לא מעשי, בשנת 2024, לשחרור בחורים חרדים משירות צבאי. נוסף על כך, מי ש"תורתו אמנותו" זכאי לתשלום כספי (שעובר מהמדינה לישיבות, ומהן, לאחר ניכויים משתנים לתקציב הישיבות, לאלה ש"תורתם אומנותם").
לימוד תורה כמקצוע
מכיוון שהמושג "תורתם אומנותם" נכנס לחוק ולתקנות המדינה כתואר המקנה זכויות ייחודיות, נוצר צורך ברשימת הגדרות מסודרת לבעלי המקצוע. ובכן, כדי להצטרף לגילדה של "תורתם אומנותם" עליך להיות: 1. גבר; 2. יהודי; 3. חרדי; 4. שוהה בישיבה מוכרת לפחות 45 שעות בשבוע; 5. לא לומד במסגרת לימודים אחרת; 6. לא עובד.
תורתם בורותם, תורתם כלאם
החשיבות הגדולה, ברמת "ייהרג ובל יעבור", שמעניקים פוליטיקאים ורבנים להגדרת "תורתם אומנותם" היא משום שהגדרה זו מייצרת את בית הכלא הגדול ביותר במדינת ישראל. כלא בלי אזיקים ואפילו בלי חומות. כלא של בורות.
בחור שגדל, בעל כורחו, עד גיל שמונה-עשרה, ללא השכלה כללית, לא יכול לחיות חיים עצמאיים מבחינה כלכלית או מחשבתית והוא תלוי למחייתו בכספים פוליטיים. עדיין קיים חשש שבגיל שמונה-עשרה הוא יתנער מהממסד שכלא אותו, ויתחיל לרכוש השכלה. כדי למנוע את הפרצה הזו נוצר המונח "תורתו אומנותו", שנועל את הצעירים החרדים לפחות עד אמצע שנות העשרים לחייהם בכלא הבורות.
מפלגות השלטון לדורותיהם (בעיקר הליכוד, אבל לא רק) מעודדות את תרבות "תורתם אומנותם", שכן המצביעים השבויים של החרדים הם גם הקולות השבויים של מפלגת השלטון. עד שלא תשונה התמונה הפוליטית שלפיה המפלגות החרדיות הן תמיד לשון המאזניים, לא ייפתח בית הכלא הענק של "תורתו אומנותו".
ענפים רחבים ושורשים דלים
בבקשה תיראו מופתעות – "תורתם אומנותם" הוא מושג עם שורשים דלילים ביותר במקורותינו, למעשה שורש אחד קטן ובודד: מקור אחד במסכת שבת מזכיר את המונח "תורתם אומנותם". ועכשיו תנסו להיראות עוד יותר מופתעות – המשמעות המקורית של המונח הפוכה מהמשמעות שבה הוא מתפקד בפוליטיקה הישראלית של ימינו.
נדהמות מהגילוי שפוליטיקאים חרדים עושים שימוש ציני במקורותינו, נצא לדרך (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יא עמוד א):
חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לקריאת שמע, ואין מפסיקים לתפילה. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחבריו, שתורתם אומנותם. אבל כגון אנו? מפסיקים לקריאת שמע ולתפילה.
כיום תפילה וקריאת שמע נאמרות ברצף ונדמות כיחידה אחת, אך ביסודן אלה חובות דתיות נפרדות. המקור שלפנינו קובע שחבורה שלומדת תורה תפסיק את לימודה כשמגיע זמן קריאת שמע, תקרא שמע ותשוב ללמוד. לעומת זאת אם הגיע זמן התפילה, החבורה לא תעצור לתפילה.
רבי יוחנן, גדול חכמי ארץ ישראל בתקופת התלמוד, מגיב למסורת עתיקה זו, ולמעשה הוא מבטל אותה. רבי יוחנן מבחין בין חכמי עבר גדולים כמו "רבי שמעון בר יוחי וחבריו" לבין כל היתר, כולל הוא עצמו. רבי יוחנן טוען שרק כמה דמויות עבר אגדיות נכנסות לקטגוריה של אלה שעדיף שילמדו תורה על חשבון התפילה, וכל היתר, טובים וחכמים ככל שיהיו, לא מגיעים לרמת הלמדנות המוגדרת כ"תורתו אומנותו", ולכן עליהם להפסיק מלימוד התורה כדי להתפלל.
נֹח בשבע שגיאות
אחד משניים: או שהפוליטיקאים והרבנים החרדים חפים מידע תלמודי ולא יודעים ש"תורתו אומנותו" הוא מונח המתייחס לדמויות מופת שכבר אינן בין החיים, והם גם לא יודעים ש"תורתו אומנותו" הוא מונח תלמודי שמתייחס לפטור מתפילה המוענק למי שתורתם מבריקה וחשובה באופן יוצא מגדר הרגיל; או שהם יודעים תלמוד ומסלפים אותו בכוונת מכוון ומתוך אמונה שאנחנו, "עגלות ריקות" שכמנו, לא נעלה על ההטעיה.
הפִסקה התלמודית הקטנטונת שעוסקת במי ש"תורתם אומנותם" לא מתייחסת לפטור מעבודה או מחובות קהילתיות אחרות. שאלת "תורתם אומנותם" עוסקת בחלוקת הזמן בתוך הפעילות הדתית וביחס למי שעבורם תפילה היא בזבוז זמן, שכן תורתם כה מיוחדת.
שטות גמורה
רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מגדולי פרשני התורה, פוסקי ההלכה והפילוסופים של העם היהודי, לא התפרנס בעצמו מהצדקה והתנגד נחרצות לבחירתם של חלק מלומדי התורה להתפרנס מכספי ציבור. הנה כמה מהדברים המפורסמים שהוא כותב על מי שמפנטזים שתורתם תהא אומנותם, במובן החומרי של הביטוי (פירוש המשנה, מסכת אבות, פרק ד משנה ו):
דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה... והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום... והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחויב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתם אומנותם. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שיִשען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות... וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות... ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מצבם דחוק שיגנה אנשי דורו שאינם מרחיבים לו... ויסברו שהוא חִלול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים בהם.
נמצאנו למדות
א. אפילו גדולי הגדולים שבישראל לא הגדירו עצמם כמי ש"תורתם אומנותם".
ב. "תורתו אומנותו" היא הגדרה שנועדה להבחין בין שתי פעולות דתיות (תפילה מול לימוד תורה) ולא לפטור אפילו את גדולי הדור מעול הפרנסה.
ג. במהלך הדורות הפך הביטוי "תורתו אומנותו" כלי להעברת כספים מהקהילה לחבורת הלמדנים.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןאינשאללה ננהר
כמה טוב שיש לנו את לוסי אהריש וכמה תודה אנחנו חייבות לאישה האמיצה והמקורית הזו. אם האוכלוסייה הערבית תקפיד לנהור לקלפיות ואם הקהילות החרדיות-ליברליות יקפידו לנהור להצביע למי שאינם הסוהרים שלהם, ואם אנחנו, ליברליות וליברלים, ננהר בהמונינו, המאזנים המקובלים בחברה הישראלית ישתנו ונצא מחשכה לאורה.
הרציחות בחברה הערבית מתגברות מדי יום ואין לדמם דורש. בשבוע הקרוב, בתחילת הרמדאן, אלך לבקר את משפחתו של אחמד ח'יר דיאב ז"ל בטמרה. את דברי התורה שנלמד יחד אחלוק איתכם.
אינשאללה, שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
