הספרות העברית צריכה וראויה לקבל מחדש את מעמדה המכוֹנן בתרבותנו. מובן שכל אחד ואחת יכולים להחליט אם הם מעוניינים לקרוא ספרים ואיזה סגנון ספרותי קרוב יותר לליבם, אולם מערכת החינוך צריכה לפתוח במהלך נרחב של קירוב התלמידים לספרות בכלל ולספרות העברית בפרט.
אחת ההחמצות הגדולות שלנו היא הגישה הדיכוטומית לסוגיות מרכזיות בחיינו, שעל פיה עניין חשוב אחד כמעט "חייב" לדחות ולסכל ענין חשוב אחר – אחרת הראשון לא יזכה למעמדו הרצוי. כך נדמה בדורנו לרבים שהמדעים המדויקים כה חיוניים (ובוודאי גם אני לא אחלוק על חשיבותם) עד שבהכרח עליהם לכבוש גם את המעמד והשעות המוקצים למדעי הרוח.
בפועל המצב הפוך לגמרי: אדם שזוכה להשכלה ראויה במדעי הרוח לא רק "מרוויח" את מעלתם הטבעית, אלא גם יבצע ויפעל בתחומו המקצועי, יהא אשר יהא, בהעמקה ובמקוריות רבות יותר. רופא, מהנדס, איש מחשבים וכדומה עשויים להגשים בצורה טובה יותר את משימתם המקצועית מתוך פרספקטיבה אנושית ויהודית רחבה יותר. לא לחינם יש בעולמנו חברות טכנולוגיות מתקדמות ביותר שמגייסות גם אנשים ממדעי הרוח כדי לזכות בנקודות מבט נוספות. דוגמה אישית קטנה: אני זוכה להיות חבר בוועדת האתיקה של אחד מבתי החולים המובילים בארץ. אין ספק בכלל שרופאים המשתתפים בדיונים עם גישה וידע מעולם הרוח, תופסים את חובותיהם הרפואיות בצורה מעמיקה ומרשימה יותר.
רק לאחרונה פורסמו נתונים עצובים על מצב התלמידים בישראל בכל הנוגע ליכולתם השפתית בעברית. דלות הדיבור ודלות המחשבה מזינות זו את זו. לכן אין להתפלא על רמת הדיון המאכזבת שאנו רואים בתחום הציבורי, או על קשיי ההתבטאות של סטודנטים רבים בכתב ובעל-פה. הספרות העברית חייבת להיות מרכיב מרכזי בשיח שלנו. קריאת שירים מובחרים בתחילת דיונים בממשלה ובכנסת, תוכניות ספרותיות חדשות ומקוריות באמצעי התקשורת, אירוח אינטנסיבי של משוררים וסופרים בפני כיתות – כל אלה הן דוגמאות אחדות לצעדים פשוטים וחשובים.
הספרות מתקבלת היום בעיני רבים כתרפיה. זאת אומרת שכתיבתה משמשת את הכותב לעבד בדרך מושכלת את מתחיו ומצוקותיו. מובן שהמגמה הזאת לגיטימית ואפילו חשובה, אך אינה ראויה להיות בלעדית ואפילו לא עיקרית. ספרות במיטבה אמורה לבטא ולעורר את החלקים העמוקים ביותר בתודעתנו. שירה ופרוזה רגישים ומעניינים הם פלא גדול במסגרת בריאת האדם. הספרות מבטאת לא פעם דברים שהכותב עצמו אינו מודע להם. היא מסוגלת להעביר מצב נפשי עמוק מהכותב לקורא. היא יכולה להשפיע על מצב רוח אישי ולאומי, ולהיות מוקד לתהליכים אנושיים קטנים ואף דרמטיים.
לפיכך עלינו לתקן את הכישלון שלנו בהזנחת הספרות במערכת החינוך. התלמידים והתלמידות ראויים להבין שהספרות עשויה להיות הממד האישי ביותר לתחושותיהם, ולא משהו מרוחק וארכאי כפי שנראה לא פעם. בכיוון הזה ראוי אף לקדם פעילות של כתיבה יוצרת לתלמידים שיבחרו בכך.
אולם שיבת הספרות העברית למקומה הראוי היא בעלת השלכות נרחבות יותר. השיח הציבורי הישראלי נוטה לא פעם לדַלוּת ולגסות רוח. השימוש הפטפטני במילים ובמושגים מעורר כעסים ותסכולים, ומתגבשת תחושה קבועה של אי-נחת.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהחלק מהפלא היהודי הוא ההתחדשות התמידית תוך כדי שמירת הבסיס המורשתי שלנו. בפרשת "בחוקותַי", שאותה קראנו בשבת בבתי הכנסת, נאמר בין השאר: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". הפשט כמובן מכוון לפריון הרב שיחול עלינו בשעת ברכת השם. כאשר הארץ זוכה לחקלאות פורייה ביותר, אפשר "להוציא" מהמַחזור יבול שכבר נחשב יחסית נושן. עם זאת, אני מבקש להציע כיוון משלים ונוסף: במצב של תחייה לאומית, במצב של מדינה יהודית ודמוקרטית ושל חידוש פלאִי של הלשון העברית, בזכות החדש ("מפני") נוכל להוציא שוב את הישן למרחבי חיינו, והפעם כשהוא בעל תוקף מחודש ואיתן עוד יותר.
הישן מתחייה עם החדש היוצא לאור. זאת המשמעות של תחייה לאומית ותרבותית בארצנו. לא לחינם סיים הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל את ספרו "אורות התשובה" בדיבור על תחיית הספרות והשירה, כחלק חיוני בתחייה הלאומית. עם ישראל בארצו, החושב ודובר בשפתו, לצד השכלה רחבה של ספרות עברית במיטבה, גם יחשוב וינסח את דבריו בעמקוּת ובזהירות רבות יותר. ממילא גם הדיון הציבורי ואפילו הפוליטי ישתפר במידה מסוימת, ו"אפילו" את התנ"ך יקראו בהנאה רבה.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
