מי הביאה לעולם את אלוהימה?
אני מתייעצת עם חברתי הטובה Gemini (החברה היחידה שלי שמצהירה על עצמה, בכל פגישה מחדש, שהיא יכולה לטעות) בניסיונותיי לברר מתי ועל ידי מי הגיחה לעולמנו הרוחני "אלוהימה". Gemini מהמרת על העשור האחרון של המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 (בשביל ההימור הזה לא הייתי זקוקה לה). ללא אחריות וללא ראיות היא שולפת שמות של פמיניסטיות ישראליות מהסצנה היהודית, ואני שמחה לגלות את חברותיי בתהליך חיפוש שלא מתקדם לשום מקום. אין לי מושג ואני אפילו לא יודעת איך לברר מתי ועל ידי מי נולדה "אלוהימה". אם את, היולדת, נמצאת כאן איתנו, אשמח שתשמיעי קול.
יש משהו יפה באפשרות שאין לאלוהימה אמא אחת, והיא תוצר של כמיהה ומצוקה קולקטיבית.
אלוהימה נולדה כשעייפנו מלשמוע שלאלוהים אין גוף ולכן לא משנה איך נקרא לו ולכן הוא יישאר בן.
אלוהימה נולדה כשהבנו שהסתמי בעברית אינו סתמי ובוודאי אינו מקרי. הסתמי הוא הסללה של הקהילה לאמונה שהעולם הוא זכרי ואנחנו, הנשים, יוצאות מן הכלל.
אלוהימה נולדה כשהבנו שהכול פוליטי ועל כן אסור לפמיניזם לעגל פינות, להתעלם מבעיות או להתרגש מהשאלה "למה את עושה עניין מכל שטות".
אלוהימה נולדה כשהבנו שאלוהים נמצא בפרטים.
3 צפייה בגלריה
הרבה סיון נבון-שובל. "דימויים שמבטלים אותי מול אלוהים הם מבחינתי דימויים שיוצרים נתק"
(צילום: חיה זליקוביץ')
שיר השירים לאלוהימה
בדבר אחד אני די בטוחה: הספר הראשון ששמו הוא "אלוהימה" הוא ספר השירים של הרבּה סיון נבון-שובל, שיצא עכשיו לאור (הוצאת כרמל).
הרבה סיון ואני יושבות לשתות קפה ולשוחח על ספרה החדש שמאתגר לא רק את רעיון האלוהות אלא גם את רעיון השירה. הספר "אלוהימה" הוא לא רק ספר שירה. "אני באה מתחום החינוך", מסבירה סיון, "ובמשך שנים רבות כתבתי ולימדתי והתקבץ אצלי ים של ידע, מקורות ותכנים. הספר הזה הוא דרכי לעבד את הידע והתכנים שאני רוצה לספר לעולם. אני מגישה ומנגישה בו רעיונות שיכולים להיות בשימוש. זה ספר שירה שיש בו תפילה, וזה גם ספר הגות וספר של דרשנות נשית מודרנית ופוסט-מודרנית".
לרגע אני מופתעת מהמחשבה לשזור שירה עם חינוך, אבל אז אני מזכירה לעצמי שזה מה שעשה משורר תהילים, וזו למעשה תכליתה של השירה המקראית ושל חלקים לא מבוטלים משירת הקודש. אז הנה, אישה, משוררת ורבה, באה אל הקודש.
לָבוֹא בַּקֹדֶשׁ
הספר אמיץ ונועז בתכנים ובסגנון, והשם של אחד משעריו, לָבוֹא בַּקֹדֶשׁ, נטען במשמעויות אישיות, נשיות וארוטיות. נבון-שובל חוקרת את דמות השכינה, בנבכי המסע של מסלול הדוקטורט, ומהמקום הזה היא גם יוצרת את שיריה. בלב הספר היא באה אל הקודש, כבוא אישה ארצית אל אישה שמיימית, והיא מתקנת את טקס יום הכיפורים (עמוד 58, מתוך השיר "קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים"):
הַכּוֹהֶנֶת הַגְּדוֹלָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נִגֶּשֶׂת בְּיִרְאָה אֶל הַקֹּדֶשׁ, עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ וּמַאֲזִינָה לַנְּשָׁמָה, לַקּוֹל הַפְּנִימִי הָעוֹלֶה וּמִתְגַּלֶּה מִבַּעַד לַעֲנַן הַקְּטֹרֶת. בֵּינוֹת לַכְּרוּבִים, בְּמַשַּׁק מַגַּע כְּנָפַיִם, לְרֶגַע, רוּחַ אֱלוֹהִים נִשֵּׂאת עַל וּבְתוֹךְ וּסְבִיב מִפְגַּשׁ הַזִּוּוּג הָעַתִּיק. כְּרוּב נְשָׁמָה נוֹשֵׁק לִכְרוּב הֲוָיָה.
3 צפייה בגלריה
הרבה סיון נבון-שובל. לא נמנעת גם משימוש במה שמכונה "השם המפורש"
(צילום: חיה זליקוביץ')
אני לא שומעת התרסה ואני נמשכת אל הכתיבה התמה של הרבה סיון. כאילו אנחנו לא אמורות להיות מופתעות מהופעתה של הכוהנת הגדולה, כאילו לא מתנהל כאן מאבק איתנים בין אלים ואלות. בפשטות וביראה, בהקשבה פנימית לנשמה, היא באה אל הקודש.
אולי זה קשור לביוגרפיה
סיון נבון-שובל נולדה לפני 43 שנים לאמא ששורשיה במשפחה חרדית-אשכנזית מהיישוב הישן ("אח של סבתא שלי היה ראש המועצה של טלז-סטון", היא משתפת בפרט ביוגרפי מיוחד). שורשי משפחת אביה ממרוקו, והיא למדה בחינוך הממלכתי-דתי ואחר כך בתיכון המסורתי בירושלים. היא גדלה בבית מסורתי שהכיל בטבעיות עולמות שונים: "נסענו בשבת אבל שמרנו כשרות ואבא שלי היה איש בית כנסת. גדלתי בתוך דתיות מסורתית מזרחית".
אני נעצבת מהמקום שאליו נלקחה היהדות המסורתית, מעושק המסורתיות על ידי ההלכתיות האורתודוקסית. כיום קשה למצוא בתים עם תרבות מסורתית כזו, וכמה חבל, כי יש סיכוי שהיכולת של סיון להכיל בקלות ובטבעיות את אלוהימה ואת הכוהנת בבית המקדש, בלי כעס והתרסה, הגיעה מהתרבות המשלבת והמכילה שחוותה בבית.
מקודש הקודשים לעזרת נשים
אבל לא הכול היה משלב ומכיל בילדותה של סיון. "בילדותי הייתי יושבת עם אבא בבית הכנסת בעזרת הגברים עד שאמרו לי שאני לא יכולה לשבת שם יותר, ואז איבדתי את בית הכנסת", היא נזכרת. "בבגרות חיפשתי שוב את בית הכנסת וכך הגעתי דרך הקהילות הליברליות לתנועה הרפורמית".
בכל פעם אני נדהמת לגלות כמה עוצמתית היא חוויית הילדוּת של הגירוש מעזרת גברים לעזרת נשים (ובעצם, למה אני נדהמת?). אצל סיון, כמו אצל נשים רבות שבחרו ביהדות ליברלית, השילוח הכפוי לעזרת נשים הפך למעבר מרצון לקהילות מעורבות. היא עברה לבית המדרש הרפורמי ללימודי יהדות, שם היא למדה לרבנות (גילוי נאות משמח: זכיתי ללמד אותה במוסד זה), ולפני כארבע שנים הוסמכה לרבנות.
יש לו דמות הגוף ויש לה גוף
אוצר השמות האלוהיים בספרה של נבון-שובל מרשים: נקבת תהום, השכינה, אהבה, הוויה, עין העולם, תהום הנשייה, שושנה, אם כל חי, האם הקדמונית, האם הגדולה וגם אלוהים, שאליו היא מתייחסת כאל גבר ואישה לחלופין, וכמובן אלוהימה.
כך היא כותבת בשיר שנקרא "הַשֵּׁם":
נבון-שובל לא נמנעת גם משימוש במה שמכונה "השם המפורש". היא משתמשת בשיריה בשם הזה כבשאר שמות האלוהות בטבעיות ובנינוחות. אני קוראת את "יהוה" של סיון ונזכרת בחיוך (וגם במעט בהלה) באחת הפעמים היחידות שבהן השתמשתי בהרצאה בשם המפורש (כיוון שלהבנתי זה היה הכרחי). תאמינו לי שזה לא נגמר טוב.
התקבעות היא הדבר הכי גרוע
"כבר בתורה אנחנו מוצאות ריבוי שמות של האלוהות", מזכירה נבון-שובל, "לכל שם יש פונקציה. ההתקבעות היא הדבר הכי גרוע שיכול להיות בחשיבה יצירתית על האלוהות ובהתחברות אליה. השמות השונים של האל והדימויים המתארים את האלוהות משקפים את ניסיונו של האדם לתפוס את האלוהי בשפה ובדמיון, מתוך גבולות התודעה והשפה האנושית. אני משחקת עם שפת הדימויים ושפת השמות. אני לא רוצה להגדיר את אלוהימה אלא לתת כלים לחיפוש. אסור שהאלוהות תהיה מוגדרת, שהרי היא מרובת פנים וזהויות. כמונו, שהרי נבראנו בצלמה. אין שם אחד שיתאים לכולנו, ואפילו כל אחת מאיתנו זקוקה לשם שונה לכל חוויית חיים, לכן אני מציעה לנהוג בגמישות וביצירתיות עם שמות האלוהות. האחדות האלוהית היא חוט השני הנשזר בין כל אלה, ומעניק פשר להתגלויותיו השונות של הצֶלֶם האלוהי באדם ובעולם".
כך היא כותבת בשיר "סֹלּוּ סֹלּוּ":
לאלוהימה יש רחם
אנחנו שבות לתפילות הילדות בבית הספר הדתי. "דיברתי עם אלוהים מאז שאני זוכרת את עצמי, ואז הוא היה בן. אבל הבעיה לא הייתה רק מגדרית", אומרת נבון-שובל, "הדימויים בסידור התפילה של ימי בית הספר שלי הם דימויים שמכניעים אותי ומבטלים אותי מול אלוהים. אלה מבחינתי דימויים שיוצרים נתק. כיום, בתנועה הרפורמית אנחנו עמלות לגוון את הדימויים, והספר שלי הוא ביטוי נוסף למאמץ הזה".
מתי אלוהים שלך התחילה להיות בת? אני שואלת אותה. "אחרי הלידה של הבת השלישית שלי (כולן בנות)", היא משיבה. "ללידה הזו התכוננתי אחרת, רציתי שהיא תהיה טבעית יותר מקודמותיה ושאהיה מחוברת יותר לעצמי. לאחר הלידה המחוברת שלי עלו בי שאלות על שפה של נשיות ושל אימהות בתרבות. העציב אותי לגלות שילדתי ועשיתי דבר גדול כל כך ואין ברכה שמעידה על הפלא הזה. רק ברכת 'הגומל' ואולי 'שהחיינו', אבל אין ברכה מיוחדת על פחד המוות, על הכאבים ועל חוויית הלידה עצמה. חיפשתי שפה דתית שבה הנשיות שלי תהיה נוכחת. בתקופה הזו גם התחלתי את הלימודים בבית המדרש ללימודי היהדות, כך שהייתה כתובת לסקרנות ולשאלות שעלו בי. כך נולדה בי אלוהימה".
פגישתנו מסתיימת, ואני שבה לביתי עם מחשבות חדשות על אלוהימה. עם כוס קפה ביד, מול הנוף של עין כרם, אני חוזרת לקרוא בספר השירים "אלוהימה".
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
