"ושמעתי בני כי הכאבתה את עיניך, ובאמונת שמים מיום ששמעתי זאת נגרה עיני לילה ויומם ומיאן (=ומאין) הפוגות. וכתבתה לי כי קניתה טִילָרִין": מילים אלו שכתבה אם מאלכסנדריה לבנה הנמצא בפוסטאט (קהיר של היום), הן חלק מאוסף מכתבים המכונים "איגרות הגאונים" שנכתבו בין המאה ה-9 למאה ה-11.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו>>
רוב האיגרות המוצגות מאותה תקופה נמצאו בגניזה הקהירית המפורסמת: אוסף עצום של כתבי יד שהשתמרו בעליית הגג של בית הכנסת "בן עזרא" בקהיר, ושפכו אור על סוגיות רבות בחקר תולדות העם היהודי והטקסטים העבריים. אוסף האיגרות מתקופת הגאונים הוא אחד המקורות המעניינים והקדומים שבהם עוסקים החוקרים של מפעל המילון ההיסטורי באקדמיה ללשון העברית.
שמן של האיגרות עלול לבלבל, שכן לא מדובר רק באיגרות שכתבו ה"גאונים" עצמם – אותם ראשי ישיבות של בבל וארץ ישראל באותה תקופה - אלא באיגרות שכתבו אנשים ונשים בני התקופה בענייניהם האישיים. המכתבים מגלים טפח מחייהם: מה העסיק אותם, מה הדאיג אותם, באילו תחומים נזקקו לעזרה ועוד.
  "ושמעתי בני כי הכאבתה את עיניך, ובאמונת שמים מיום ששמעתי זאת נגרה עיני לילה ויומם ומיאן (=ומאין)  הפוגות. וכתבתה לי כי קניתה טִילָרִין"  "ושמעתי בני כי הכאבתה את עיניך, ובאמונת שמים מיום ששמעתי זאת נגרה עיני לילה ויומם ומיאן (=ומאין)  הפוגות. וכתבתה לי כי קניתה טִילָרִין"
"ושמעתי בני כי הכאבתה את עיניך, ובאמונת שמים מיום ששמעתי זאת נגרה עיני לילה ויומם ומיאן (=ומאין) הפוגות. וכתבתה לי כי קניתה טִילָרִין"
(באדיבות אוניברסיטת קיימבריג')
במכתב הפותח אנחנו נתקלים באם מודאגת מלפני כאלף שנים. בדיוק כמו בימינו, מנסה האם להדריך את בנה שלא יבזבז כסף שלא צורך על "טילרין" (מילה יוונית שמשמעותה ככל הנראה "מזרן"). בהמשך המכתב היא קצת נוזפת וקצת דואגת, ולבסוף היא מבקשת: "ואם יטיבך האל, עשה עימי חסד ובו מהרה להוציאני מהנה שלא אמות, ושלומך יגדל ואל ידל. אמן".

מאגר ספרות יהודית קדומה

המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית הוא מפעל שאפתני ומיוחד, שבמסגרתו מנתחים חוקרי האקדמיה טקסטים עבריים ממקורות רבים לאורך ההיסטוריה - מהעת העתיקה ועד סמוך לזמננו - וכל מילה מצטרפת למאגר מילים עצום, מעין קונקורדנציית ענק הממפה את השפה העברית.
ספרות הגאונים, שחלק חשוב ממנה הוא אותן האיגרות, משתייכת לספרות העת העתיקה הכוללת גם את המקרא, את מגילות ים המלח, את ספרות חז"ל הענפה, את הפיוט הקדום ואת ספרות הקראים. בראש המדור החוקר את ספרות הגאונים במפעל המילון, עומד זה שנים רבות ד"ר יחיאל קארה.
"אחד הדברים המיוחדים בעיסוק באיגרות האלו, הוא שבניגוד לחוקרי המקרא או ספרות חז"ל לפנינו קיימות האיגרות עצמן, כפי שנכתבו באותה תקופה ממש", אומרת חוקרת במדור, רות שטרן. "כתבי היד של המקרא ושל ספרות חז"ל הם העתקות של מה שנכתב הרבה קודם לכן. כלומר, כמעט אין בידי החוקרים חומרים ראשוניים מהתקופה".
לדברי החוקרת, בפיענוח האיגרות קיימים גם אתגרים רבים. "אין כמעט אפשרות להשוות בין כתבי יד כדי להשלים מילים חסרות, כיוון שכל איגרת נכתבה פעם אחת בלבד ולא הועתקה שוב ושוב". בכל זאת, היא טוענת כי "יש איגרות שאנחנו מזהים שנכתבו בתוך תבנית, ושם הנמען מתווסף לאחר מכן. לפעמים אנחנו מזהים נוסחאות וסגנונות קבועים שלפיהם כתבו. אם כן לפחות ברמה העקרונית יכול להיות שאפשר לערוך השוואות מסוימות".

בלשון "עברית": עמוד תווך בין יהודי העולם

הבחירה של כותבי האיגרות לכתוב בעברית איננה מובנת מאליה. "זו לא הייתה שפת האם של איש באותה התקופה", טוענת שטרן. "בכל המרחב של ארץ ישראל, בבל, מצרים – מדברים ערבית, ובכל זאת הם כותבים זה לזה בעברית פעמים רבות, אף על פי שאולי היה נוח להם יותר לכתוב בערבית".
(באדיבות אוניברסיטת קיימבריג')
סביר שבמקרים רבים העברית שימשה שפה מתווכת בין יהודים ברחבי העולם – במקום אחד מדברים יוונית ובמקום אחר ערבית, אך היהודים בכל מקום מבינים גם עברית, לפחות ברמה כלשהי. וכך הגיעו לידינו איגרות הכתובות בעברית.
שטרן מדגישה כי במקרים שבהם מדובר בבחירה לכתוב בלשון העברית, הכתיבה הינה "לא רק כתיבה הלכתית-רבנית, אלא כתיבה בענייני היום-יום", וכך גם כששני המתכתבים דוברים את אותה השפה – שאיננה עברית. "העבודה במפעל המילון ההיסטורי היא עבודת נמלים", מודה שטרן. "אנחנו עוברים מילה-מילה, מנתחים אותה ומשייכים אותה לערך המילוני". אבל כשחוקרים אגרות כאלו, אי אפשר לנתק את המילים מן התוכן, ולעיתים נתקלים בסיפורים מעניינים ועולות תובנות מעניינות.

הצצה לחיי הגאונים

"כדי להבין את המשמעות של המילה, חייבים להבין את ההקשר", מציינת החוקרת, "אולם יש הבדל בינינו ובין היסטוריונים שמנתחים את האגרות. ההיסטוריונים מנסים לתת לקורא טקסט קריא – הם מנסים להשלים קטעים שחסרים ברבות מן האגרות הישנות הללו. לנו זה פחות חשוב. אותנו מעניינות המילים שבהן השתמשו וכתבו לאורך ההיסטוריה".
החוקרים במפעל המילון מוצאים עצמם – תוך כדי הניתוח הלשוני של המילים – לומדים על חבורת מצורעים בטבריה הפונים בבקשת עזרה, מבינים שסיפורים על שבויים באותה תקופה אינם נדירים, פוגשים גרים שמתמודדים עם קשיים ועם רדיפות מצד הגויים.

הגאון שכולם קינאו בו

מרכזת מפעל המילון ההיסטורי, איילת הראל, מספרת כי בפענוח הסיפורים מתגלים לעיתים גם סיפורי שחיתות. כך במקרה של שלמה בן יהודה, ששימש גאון בארץ ישראל ובתקופת כהונתו ישב לרוב בירושלים ומעט ברמלה.
 "ונתרציתי לקחת הזהובים ההמה להעזר בהם על כל העת הקשה אשר אנו בו" "ונתרציתי לקחת הזהובים ההמה להעזר בהם על כל העת הקשה אשר אנו בו"
"ונתרציתי לקחת הזהובים ההמה להעזר בהם על כל העת הקשה אשר אנו בו"
(באדיבות אוניברסיטת קיימבריג')
"בן יהודה השאיר אחריו לא מעט אגרות", היא אומרת. "דמותו, כפי שמשתקפת מן האגרות שבידינו, היא של אדם בעל שיעור קומה מבחינה רוחנית ומוסרית - איש צנוע, ישר, סלחן ומתון. אבל מסתבר שרבים קינאו בו וחשבו שהוא זוכה לטובות הנאה מתוקף מעמדו".
אותו גאון עצמו כנראה היה מודע לרינונים עליו, והוא כותב באיגרת אחת (שלא השתמרה בשלמותה בגלל קרעים וחורים בנייר): "מי יתן ולא נקריתי בשם זה (=גאון), אשר רבים מקנאים ויאמרו מתי ימות. חושבים כי הנאות רבות יבואו לידי, ובמותי ישובו אליהם".

בקשת סיוע בפדיון שבויים

באיגרת מפוענחת אחרת, מצטדק גאון על 19 דינרים שלקח לעצמו, ככל הנראה, מתרומות שהגיעו לישיבה: "ונתרציתי לקחת הזהובים ההמה להיעזר בהם על כל העת הקשה אשר אנו בו".
באותה איגרת הוא מנסה להשקיט את המהומה שקמה, ומתחייב להחזיר את הכסף שלקח; הוא כותב שהוא שולח "חמישה דינרים" לתחילת הפירעון, ועוד "טלית ובגד", כדי שבנו השוהה בקהיר ימכור אותם בעד חמישה דינרים. את שאר הסכום הוא מבטיח להחזיר.
"בקשת הסיוע היא נושא נפוץ באיגרות הללו", מסבירה החוקרת. "יש שמדובר בפדיון שבויים, יש בקשת עזרה לגיורת שנותרה בחוסר כול, או פנייה לסיוע כלכלי לישיבות. כשטוב ויפה לא שולחים איגרת כדי להודיע על כך. כשקשה מבקשים עזרה".

פתיחות בחרוזים ופענוח צפנים

אחרי פענוח הטקסט, מתגלה לעיתים כי הטקסט המפורש איננו אלא פתיחתה הארוכה של האיגרת, שבה אין שום תוכן מעניין. לעומת זאת, במקרים אחרים החוקר הוא כמו בלש החושף סודות.
שטרן מסבירה שהפתיחה היא פעמים רבות המקום שבו הכותב נותן ביטוי לכישוריו בפיוט ובחריזה. לדוגמה, באחת מהאיגרות שעניינה בקשה לסיוע בפדיון שבויים, הכותב מפאר ומברך את הנמען לאורך כמה שורות, ואז כהקדמה לתיאור המקרה הוא מוסיף:
"ואם בכל עת הצרים מתרגשים / ואליהם מרגשים / עיניהם מעשישים / ורוחותם מבקשים / ומהונם למו מרשישים / ואל המזבח זר לשחוט מגישים / ולולי הנערץ בסוד קדושים / הנקדש במקהלות תרשישים / אזי היו נואשים / ומחיים פורשים".
ורק אז, אחרי מחצית האיגרת, הוא מגיע לעניין עצמו, ומציג את בקשתו לסיוע בפדיון של חמישה נערים שנשבו "בידי אכזרים", כדברי הכותב. "אבל יש איגרות שמה שנותר לנו מהן זו רק הפתיחה, ואפשר לכל היותר לנחש מה היה תוכן המכתב".

צפנים בחתימת הכותבים

אחת התופעות המעניינות נמצאת דווקא בסופן של האיגרות – בחתימות של הכותבים. בכמה חתימות אפשר למצוא אותיות שבמבט ראשון נראות כאילו פוזרו באקראי סביב שמו של השולח. אלא שמדובר לפעמים בצפנים שמסתתרות בהם מילים. הגילוי המסעיר הוא כפול: גם בעצם הפענוח של הצופן, וגם בכך שהפענוח מוסיף עוד מילים למאגר של מפעל המילון.
שלמה בן יהודה היה מוסיף את האותיות: י', ג', ד', ל', ב', ת', ו', ר', ה' מסביב לשמו באופן אקראי, כמעין סמליל. "אם אנחנו מצליחים לפענח שמדובר במילים 'יגדל בתורה' אנחנו יכולים להוסיף עוד ביטוי מן האיגרת למילון ההיסטורי. אמנם אין חידוש גדול בהוספת המילים 'יגדל' ו'בתורה' כשלעצמן, אבל הוספתן למילון כצירוף אחד, 'יגדל בתורה', היא חידוש", אומרת שטרן.
לדבריה, לפעמים מדובר באותן מילים באתב"ש (כלומר א' מוחלפת ב-ת', ב' ב-ש' וכן הלאה) או בצופן אחר. היא מספרת בגאווה על הצפנים שפענחה: "כשנתקלים בדבר כזה – בהתחלה אין לנו מושג מה כתוב. לפעמים אלו פסוקים, תאריכים, שמות ועוד. מאוד יפה לראות את הצפנים הללו, וזה גם חומר מילוני – אם אני מצליחה לפענח, יש לי עוד מילה!"
לדוגמה ראשי תיבות של הפסוק, "בִּטְחוּ בוֹ בְכָל עֵת עָם שִׁפְכוּ לְפָנָיו לְבַבְכֶם אֱלֹהִים מַחֲסֶה לָּנוּ סֶלָה" מתהילים (בתמונה). ויש צפנים שעדיין לא פוענחו. הם מחכים לחוקר הסקרן שיוכל להוסיף עוד כמה מילים למאגר של מפעל המילון ההיסטורי.