ממי אנו מצפים שיתריע בפנינו על עוולות הנעשות במדינה או במסגרות מסוימות הפעילות בחברה האנושית? בכל הנוגע לחיים המשפחתיים, אנחנו בדרך כלל מצפים שבני המשפחה עצמם הם אלה שישמרו על ערנות מצפונית ומוסרית בנוגע למתרחש בביתם. התובנה הזו נראית טבעית ובסיסית, והיא מיסודות חיי המשפחה. עם זאת, המורכבות ביישום שלה רבה למדי.
המשפחה, כמובן, עמוסת רגשות ומחויבות. כמו כן, אי אפשר להשוות את אחריות הבוגרים לאחריות הילדים במסגרת המשפחתית. על ההורים מונחת חובה חוקית ברורה לגבי רווחת ילדיהם. מעבר לכך, הרגישות בין הורים לילדים, בין בני זוג או בין אחים היא כה עמוקה עד שמציאת האיזון "הנכון" בין אחריות מוסרית הדדית לזהירות מהתערבות יתרה, או מפגיעה רגשית, קשה מאוד להשגה.
גלריה
פרופ' ישעיהו ליבוביץ. כל אחד לקח מהתפיסה שלו את החלק הנוח לו והקרוב יותר לליבו
(צילום: ברכה ל. אטינגר)
לא פעם אנו נדהמים ממידע שנחשף לגבי התנהגות לא הולמת במסגרת משפחתית, אשר לא עוררה התנגדות פעילה מצד חלק מבני המשפחה. תמיד תישאל השאלה האם ראוי לנסות ולפתור כמעט כל בעיה במסגרת הפנימית של בני הבית, או שמא אין מנוס מפנייה ברורה לעזרת הרשויות. עדיין אפשר לקבוע שככל שבן המשפחה בוגר יותר, וככל שהוא בעל סמכות ברורה וחזקה יותר, כך גם פגיעתו הפוטנציאלית חד-משמעית ביותר – ומנגד גם חובתו להגיב באופן נמרץ על פגיעתם של אחרים.
ומה כאשר מדובר במסגרת רחבה יותר, כמו מוסד חינוכי, מסגרת צבאית, או אולי חברה עסקית? גם כאן ההיררכיה תהיה רלוונטית ביותר, הן לגבי דרישותינו מכל פוגע פוטנציאלי, והן מבחינת הדיווח ופעולות המנע מצד מי שמודע לעוולות שכנראה מבוצעות. כל המסגרות האלה אינן משפחתיות, אך גם בתוכן דרושה אמינות רבה, ואף דרוש לא פעם אומץ רב כדי למחות ולפעול כנגד הכישלון המוסרי. בכוונה איני מדגיש כאן את הצד החוקי אלא את הצד הערכי, שאותו אנחנו לצערי מזניחים בפעמים רבות, מתוך היצמדות מוגזמת רק לדרישת החוק.
השלב הבא והעיקרי שאותו אני מבקש לעורר כאן לדיון מתייחס לחברה הכללית, ולעניינים המתרחשים במדינה. ממי אנחנו מצפים להגיב בצורה אמיצה ועניינית בעת כישלון מוסרי של רשויות המדינה, או בעיקר של מנהיגיה? ושוב, הדיון החשוב בעיניי אינו נעצר במובן המשפטי. היצמדות יתרה לרף המשפטי עלולה להרחיק אותנו מאוד מהמשמעות העמוקה והחיונית של האחריות האזרחית ובעיקר המוסרית.
לעיתונות יש כמובן תפקיד חיוני בסוגיות האלה. היכולת של התקשורת לגלות עוולות ולחשוף את פרטיהן מרשימה וחשובה, ובדרך כלל חזקה הרבה יותר ממה שמסוגל לו אדם בודד. עם זאת, מובן שגם בתקשורת עצמה ייתכנו מגמות משלה, כמו גם חישובים כלכליים או פוליטיים. עמדות של כלי תקשורת מסוים, או של אחד מעובדיו, יכולות להשפיע על אופי העוולות שבהן יעסקו ועל הדרך שבה יבחרו לפעול.
בדרך כלל אנחנו מצפים שאנשי מוסר (כינוי לא פשוט ולא מובהר עד תומו) יחושו כזכות וכחובה למחות נגד מה שנראית להם כעוולה. מובן שאין אדם ללא עמדות פוליטיות, ואין איש מוסר שאין לו העדפות אידאולוגיות משלו, אבל אין בכך כדי לזלזל בתפקיד החיוני של מי שאפשר לכנותם "המתריעים בשער". בחברה הישראלית אנחנו מזהים לאורך השנים דמויות מרכזיות מסוימות שהציפייה מהם היא לממש את עמדתם הציבורית לצורך קריאת תיגר כנגד עוולות. אין זה פשוט לקבוע שבעלי השכלה מסוימת או עיסוק תרבותי ורוחני מסוים אמורים למלא את התפקיד הזה, אבל בפועל בפעמים רבות זו הציפייה שלנו. לפיכך אנשי רוח וחכמי דת, כמו גם סופרים, אמנים, אנשי אתיקה או אנשים בעלי זכויות בולטות בתולדות העם והמדינה, מצופים שלא לשתוק.
עמוס עוז. האם הצטיינותו ורגישותו של אדם בתחום הספרות היא סיבה מספקת להדגשת דעותיו המדיניות או המוסריות?
(צילום: גל חרמוני)
בישראל זה נעשה מורכב מאוד, אף מעבר למה שאופייני לכל חברה אנושית. המעמד וההשפעה של אנשים בזמננו, בפרט בישראל, מתבסס על היררכיה מקובעת למדי. ידוענים שונים, אלה המרבים להופיע באמצעי התקשורת במסגרת פעילותם השוטפת, נראים כמי שדעתם "נשמעת" יותר. לעיתים אנחנו אכן זוכים לתגובה רצינית והולמת מצידם, אבל בפעמים אחרות, הרצינות והיסודיות חסרות. נוכל להעיר בשולי הדברים שתוכניות הריאליטי, שתוכננו וכוונו לחקות את המציאות, החלו משלב מסוים להיות כשלעצמן מקור "המציאות" עצמה.
המחסור בשיח על מוסר וערכים
היו וישנן כמובן דמויות שנתפסות בחברה הישראלית כמקור רציני להבעת עמדות מוסריות. לגבי כל אחת מהן, מטבע הדברים, היו מי שרכשו אמון והיו גם מי שטענו כי למעשה מדובר בעמדות פוליטיות בעיקרן, המשתמשות ברובד הפילוסופי והמוסרי רק ככסות. פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל היה ללא ספק דמות מרכזית שהביעה דעות עקרוניות ועוררה מצד אחד התפעלות וכבוד, ומצד שני ביקורת קשה ואף רגשית של כעס וניכור.
זאת ועוד: מחנות שונים לקחו מתוך האידאולוגיה של ליבוביץ את החלק הנוח להם והקרוב יותר לליבם, ודחו או התעלמו מחלק אחר בשיטתו, אשר היה מרוחק מעמדותיהם שלהם. דוגמה בולטת לכך היא ההיצמדות של רבים לעמדותיו של ליבוביץ בנושא "הכיבוש והפלסטינים", ובאותה עת ההתעלמות מדעתו בנוגע לחיים של תורה ומצוות. מנגד, היו כאלה שהתרכזו במשנתו האמונית (למשל האופן שבו פירש את דרכו של הרמב"ם) והתעלמו מדבריו החדים בנושא הסכסוך עם שכנינו.
לא פעם נשמעת הטענה החשובה שלפיה השכלתו של אדם, רחבה ככל שתהא, אינה כלל ראיה לצדקת דעותיו. כך גם נשמעת התובנה שהצטיינותו ורגישותו של אדם בתחום אחד, למשל בתחום הספרות, אינה סיבה מספקת להדגשת דעתו המדינית או המוסרית. התובנה הזו הושמעה לא פעם כלפי הסופרים המנוחים א"ב יהושע ועמוס עוז. מנגד, קהל אחר דווקא סבר שאישיותם ורגישותם המתבטאות ביצירתם החשובה הן גם בסיס מוצק לפיתוח עמדותיהם בענייני השעה.
הרב יובל שרלו. דוגמה לחיבור בין אתיקה, הגינות, מחויבות הלכתית ואחריות לאומית
(צילום: באדיבות צהר)
ההרהורים האלה מקבלים כמובן חיזוק רב ממקרים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. ממש לאחרונה ראה אור בעברית הספר "נאום גרמני: קריאה לתבונה" (תורגם מאנגלית בידי ראובן מירן, הוצאת נהר). אפשר למצוא בו טקסטים של הסופר הגדול תומס מאן המבטאים את התנגדותו הנמרצת למשטר הרודני שהחריב את ארצו, גרמניה. חלק מדבריו החשובים נאמרו בשנת 1930 כשמאן, חתן פרס נובל לספרות, התריע מפורשות על הסכנות הצפויות, עוד שלוש שנים לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון.
לעניות דעתי העיסוק המוסרי צריך לחול על נושאים מגוונים המוזנחים למדי אצלנו. דווקא מתוך המסורת היהודית שלנו, יש לצפות לדברים נוקבים וברורים גם בשאלה של רמת החינוך לילדים בארץ, מעמדה של המשפחה, הגנה על זכויות הפרט בכל הנוגע לפרנסה מכובדת ולטיפול רפואי הולם לכלל ועוד. רמת השיח הפוליטי שאליו לצערנו כמעט התרגלנו, כמו גם אובדן הצניעות האישית של חלק ממנהיגינו, הם סוגיות שיש לעמת עם ערכינו היהודיים והאנושיים, ללא כל הקשר פוליטי מסוים.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהיש בתוכנו אנשים המשתדלים לפעול בעניין, ואזכיר כדוגמה אחת את הרב יובל שרלו, שהחיבור אצלו בין אתיקה, הגינות, מחויבות הלכתית ואחריות לאומית, מרשים בתוצאותיו. דוגמה אחרת הייתה בעיניי פרופ' רות גביזון המנוחה, אשר ידעה באופן מרשים להפריד בין דעותיה בענייני השעה והפוליטיקה ובין הערכים האנושיים ומלאי הרגישות, שלאורם נקטה עמדות אמיצות ועצמאיות.
ככל שהשדה הפוליטי שלנו מתרחק ממחויבות מוסרית, כך גדל הצורך בשיחה מוסרית נמשכת ונחרצת. על אמצעי התקשורת ליזום ולפתח עיסוק מהסוג הזה, ויבוא היום שבו אפילו בתחום הפוליטי יזכו לעדיפות אלה שיתחשבו במה שראוי, ולא רק במה שנראה כמקור לצבירת כוח.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
