בשנה שבה מדינת ישראל מתמודדת עם מציאות ביטחונית מורכבת, אזעקות ואי-ודאות, יש מי שבחרו להגיע אליה דווקא עכשיו – לא מתוך חוסר ברירה, אלא מתוך תחושת שייכות עמוקה. פנינה זייצ'יק, בת 87, והלן חרש, בת 94, שתיהן שורדות שואה, עלו לישראל בחודשים האחרונים.
העולות הגיעו לארץ בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-USA, אחרי חיים שלמים מעבר לים. עבורן, העלייה אינה רק מעבר גיאוגרפי, אלא סגירת מעגל של עשרות שנים, ואפילו הגשמה מאוחרת של חלום ילדות.
החיים לקחו למסלול אחר
סיפורה של פנינה זייצ'יק מתחיל בילדות של נדודים והישרדות. היא נולדה בצ'כוסלובקיה, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נאלצו בני משפחתה לברוח שוב ושוב ולחיות כפליטים בתנאים קשים של מחסור ומצוקה.
בהמשך הגיעה המשפחה לאוזבקיסטן. "המזון היה מועט מאוד", היא נזכרת, "אנשים עמדו בתורים ארוכים כדי לקבל מנות קטנות". בתוך המציאות הזו, נצרבו דווקא רגעים קטנים: "אמא שלי שלחה אותי לאישה מבוגרת, ואני זוכרת שהיא הכינה משהו מרובע ושטוח עם חורים... רק שנים אחר כך הבנתי שזו הייתה מצה. הזיכרון הזה נשאר איתי כל החיים".
כילדה היא ראתה וחוותה הרבה, אבל גם למדה איך להתמודד: "ההורים שלי לא התמקדו בקשיים. הקושי היה שם, אבל הוא לא הגדיר הכול. המשפחה הייתה יחד ושמרה על גישה חיובית, וזה עיצב את החוויה שלנו".
לאחר המלחמה עברה המשפחה למחנה עקורים בברלין, לשם הגיעו שליחים ששאלו את הילדים אם ירצו לנסוע לפלשתינה. "אני תמיד הייתי הראשונה להרים את היד. אפילו שהייתי רק בת 8. מבחינתי זה היה ברור. רציתי להגיע לפלשתינה", היא אומרת.
אלא שהחיים לקחו אותה למסלול אחר. המשפחה היגרה לארצות הברית על גבי אוניית תובלה צבאית אמריקנית, והתיישבה בברוקלין, שם פנינה בנתה את חייה, למדה, הפכה לאשת חינוך ולימדה במשך שלושה עשורים. עם זאת, הקשר לישראל ולשפה העברית נשאר חזק.
"כשהגעתי למחנה העקורים, אפילו לא ידעתי את האלף-בית, אבל מהר מאוד התאהבתי בעברית", לדבריה. "החלום להגיע לישראל ליווה אותי לאורך כל השנים. אני זוכרת שבאחד המכתבים כתבתי לדודי בארץ: 'ההורים שלי לוקחים אותי מגלות אחת לגלות אחרת. אני רק רציתי להגיע לפלשתינה'. רק עכשיו, עשרות שנים אחר כך, החלום הפך למציאות".
"אני מרגישה בת מזל"
לפני כשנה נפטר בעלה של פנינה, הרב נחמיה, והיא החליטה להביא אותו לקבורה בישראל. "בעלי ז"ל היה במקור מירושלים", היא מספרת. אימו אלטא ושניים מאחיו, צבי עקיבא בן ה-11 ויוכבד בת השש, נהרגו בהפגזות במלחמת העצמאות ב-1948. "לאחר מכן אביו היגר עם הילדים שנותרו לארה"ב. הוא גדל שם ובנה את חייו, אבל תמיד חלם לחזור לישראל. דיברנו על זה לאורך השנים, אבל לא מימשנו את זה. אחרי שאיבדתי את בעלי, וכשהבן הצעיר שלי ומשפחתו עברו לכאן, לרבות הנכדים והנינים, הרגשתי שזה הזמן הנכון. חיכיתי לזה הרבה זמן. החלטתי להגשים את החלום של שנינו ולעשות עלייה".
גם המצב הביטחוני לא גרם לה להסס. "לא חשבתי פעמיים לפני שהגעתי", היא מדגישה. "עברתי דברים קשים יותר בחיים שלי". כיום היא מתגוררת בחשמונאים, סמוך לבנה, ומוקפת במשפחה גדולה: שבעה נכדים ו-12 נינים (שני ילדים נוספים מתגוררים בארה"ב). "אני מרגישה בת מזל. יש כאן קהילה טובה ושירותים מצוינים לגיל השלישי, ואני משתדלת להישאר עסוקה".
זייצ'יק השלימה את תהליך העלייה לאחרונה, בפברואר 2026, וכששואלים אותה על התהליך היא עונה: "זה מרגיש כמו נס. סבא שלי נרצח בשואה יחד עם בני משפחה נוספים. כשאני חושבת על מה שקרה לאורך הדורות ועל זה שאנחנו כאן היום, במדינה שלנו, זה מעבר למילים".
גם המסר שלה לדור הצעיר חד וברור: "הייתי רוצה שהצעירים יבינו כמה חשוב להיות יהודי. אנחנו חיים ברגע מיוחד מאוד בהיסטוריה שלנו, אבל זה דורש מחויבות ועבודה קשה. מעל הכול, חשוב להעריך את מה שיש ולא לקחת את זה כמובן מאליו. הלוואי שהדורות הבאים יראו בכך מתנה, יבנו משפחות חזקות, יחיו חיים משמעותיים וישמרו על מה שיש להם".
"הכול מתגמד בהשוואה למה שעברתי"
גם סיפורה של הלן חרש מתחיל בילדות שנקטעה באחת. היא נולדה בהמבורג, ובגיל חמש בלבד נשלחה עם אחותה במסגרת הקינדרטרנספורט להולנד, הרחק מהוריה. "היינו ילדות קטנות מאוד, אני בת חמש וחצי ואחותי בת שנתיים וחצי, ויצאנו לבד מגרמניה", היא מתארת.
בהולנד טופלו השתיים על ידי נזירות, עד שהמשפחה הצליחה להתאחד מחדש. משם המשיכו ללונדון ולבסוף הגיעו לארצות הברית. אביה, עורך דין במקצועו, תיעד ביומנים את חיי המשפחה באותן שנים. "קראתי את המסמכים פעמים רבות", היא אומרת, "הם מאפשרים לי להבין טוב יותר מה עברנו".
אחותה של הלן, אווה הסה, הפכה לימים לאמנית מוכרת, שיצירותיה מוצגות במוזיאונים מרכזיים ובהם מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית והמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA).
חרש בנתה את חייה בארה"ב, אבל לאחר שבעלה נפטר ב-2019, מצאה את עצמה לבדה. "בעלי נולד בפלשתינה ותמיד רצה לשוב לישראל. הוא גדל בארה"ב ובנה שם את חייו, אבל חלם לחזור לארץ", היא מספרת, "דיברנו על זה לא מעט, אבל לא מימשנו". לאחר מותו מצאה את עצמה מתמודדת עם בדידות: "היו לי חברים, אבל לא משפחה. המשפחה שלי כאן. רציתי להיות עם הילדים, הנכדים והנינים".
על ההחלטה הסופית לעלות היא אומרת: "לא היה רגע מסוים שבו אמרתי 'עכשיו', אבל מהרגע שהתחלתי לחשוב על זה ברצינות, זה קרה מהר. בתוך פחות משנה". היא עלתה לישראל בספטמבר 2025, ומתגוררת כיום בירושלים. למרות המציאות הביטחונית המורכבת, היא מדגישה שתחושת הביטחון שלה לא נפגעה. "זה קשה לי, כמו לכולם", היא אומרת בהקשר לאזעקות ולמתיחוּת, "אבל בהשוואה למה שעברתי, הבריחה מגרמניה הנאצית והאנטישמיות בעולם, הכול מתגמד".
את הקושי העיקרי היא דווקא מוצאת בשפה: "אני לא קוראת או כותבת עברית, וזה מקשה עליי ביומיום. אבל זה לא קשור להחלטה לעלות. אני לא מתחרטת לרגע". היא מוסיפה משפט שמזקק את הבחירה שלה: "האנטישמיות מפחידה אותי יותר מהאזעקות. פה, בישראל, אני מרגישה בטוחה".
מבחינת חרש וזייצ'יק, העלייה היא לא רק מעבר למקום חדש, אלא גם תשובה מאוחרת לשאלה שנשאלה עוד בילדות: לאן הן שייכות. הסיפורים האישיים שלהן מקבלים משמעות רחבה יותר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.
הרב יהושע פס, מייסד-שותף ומנכ"ל ארגון "נפש בנפש", מסכם: "ביום השואה אנחנו זוכרים את הזוועות והאובדן הבלתי-נתפס, אבל גם את עוצמת הרוח האנושית ואת יכולתו של העם היהודי לקום מחדש. סיפוריהן של פנינה והלן מוכיחים שאף פעם לא מאוחר לבחור בחיים ולהגשים חלום, גם מול המציאות הנוכחית המורכבת. עבורן, עצם עלייתן ארצה הוא ניצחון כפול: ניצחון על מי שניסה להשמידן וניצחון של חיים, תקומה ותקווה כאזרחיות יהודיות במדינת ישראל".
