מחבלי הנוח'בה הם בני מוות. המעשים שביצעו שוללים את זכותם להתקיים על פני האדמה. הם מימשו את הצדדים הנוראים של מה שמסוגלים בני אדם לעשות, התנהגו כגרועים מחיות טרף, ואין למעשיהם מחילה או תיקון.
אמונת היהדות שהתואר המתאים ביותר לבני האדם הוא היותם ברואים בצלם א־לוהים היא בעלת משמעות עצומה. זהו תואר שניתן כבר בפרשת הבריאה, עוד לפני שבני האדם נחלקו לאומות שונות וגזעים שונים. כולנו נבראנו בצלם, ולתואר הזה יש גם משמעויות מגוונות: אמונה בבחירתו החופשית של האדם וביכולתו להתבונן במבט רפלקטיבי על עצמו, התביעה לאחריות כלפי העולם, קיומו של מצפון מוסרי שהאדם חייב לפעול לאורו וכדומה. בשל כך גם יש לאדם הגנה ערכית מיוחדת, ומוטלת עלינו חובה עליונה למנוע שפיכות דמים ככל יכולתנו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ו').
הרב יובל שרלו על חוק עונש מוות למחבלים
(צילום: ערוץ משב)
אף על פי שהאדם נברא בצלם – הוא יכול לאבד אותו, ואת הזכויות הכרוכות בכך. בשעה שהוא עצמו נוהג כחיית טרף ואף גרוע ממנה, והוא פוגע במזיד ובכוונה תחילה, באופן מאורגן ובמגמה כוללת במשמעות קיומו כאדם – אין הוא זכאי עוד להגנה המיוחדת הזו. אין לו מקום על פני האדמה הזו. זהו אחד המסרים העמוקים ביותר הנובעים מתפיסה מוסרית בסיסית ביחס למה שנתבע מבני אדם.
למרות דין התורה שלפיו יש עונש מוות על עבירות, חכמים בימי המשנה אמרו: "סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בְסַנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם"
זה הבסיס לחוק עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם, שקיים שנים רבות במדינת ישראל, והוא מוצדק מאוד ונאמן לערכים האלה. החוק הזה, כידוע, גם מומש פעם אחת בתולדות המדינה. הוא מלמד שאין פירושו של דבר שכל מי ששפך דמים נידון להכרתה. לעיתים זה נעשה בשגגה, לעיתים ברשלנות, לעיתים בכוונה תחילה אך לא כחלק ממגמה כוללת. במקרים כאלה הדין הוא להיענש בעונש חמור, אולם אי אפשר לדבר על איבוד זכות הקיום.
במובן זה, בהחלט אפשר להבין את תוצאות סקר ערוץ משב מבית ארגון רבני צֹהר, שלפיהן 81% מהיהודים בישראל תומכים בעונש מוות למחבלי הנוח'בה. השאלה המורכבת יותר היא האם קביעת עונש מוות כחובה למחבלים היא הפתרון שיש לנקוט.
2 צפייה בגלריה
השר איתמר בן גביר בדיון בכנסת על חוק עונש מוות למחבלים. החוק עלול להזיק
(צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
ישנן סיבות רבות להתנגדות לעונש מוות גורף על כל פעולת הריגה ורציחה, גם אם היא נעשית ממניעים לאומניים. בוודאי כאשר מדובר בשלילת שיקול הדעת של השופטים. הטיעונים נגד עונש מוות גורף וחקיקת חוק כפי שהוא מוצע עכשיו הם רבים. עוד לפני הדיון הערכי – רבים טוענים שלא זו בלבד שהוא לא יביא להגנה גדולה יותר על אזרחי המדינה, אלא שהוא גם עלול להזיק, להעצים את ההירתמות לתנועה השהידים, להצדיק פעולות תגמול ופשע יותר מאשר המתרחש היום ועוד. לא נראה שיש כלים למישהו לקבוע באופן מוחלט מה תהיינה התוצאות המעשיות של העונש הזה, ועל כן במצב ספק – כדאי להתנגד לחוק גורף שיציף אותנו בשפיכות דמים במצב שבו לא ברור שיש לכך תכלית.
מעבר להתנגדות לחקיקה גורפת מסיבות מעשיות, צריך להתרחק מכך מסיבות ערכיות. עונש המוות הוא בלתי הפיך. במדינת ישראל הוצאו עד היום להורג שני אנשים, ואחד מהם – מאיר טוביאנסקי – הוצא להורג על לא עוול בכפו. העובדה שכמדינה אנו עלולים להביא למותו של אדם שלא בצדק מעוררת חלחלה. אומנם גם סכנת עונש מאסר ממושך לחפים מפשע חייבת להדיר שינה מעינינו, ואנחנו צריכים לבחון את עצמנו שוב ושוב כדי שלא תתרחש מציאות כזו, אולם עדיין מדובר בסדרי גודל אחרים לגמרי.
כאשר אנו רואים מה מתרחש בחברות סביבנו בהקשר של עונש מוות, אילו יצרים הוא מתסיס, אילו התנהגויות מחפירות מתרחשות בהקשרו – אנחנו צריכים להימנע מעונש גורף כזה. אנו זקוקים עתה לתנועה הפוכה – תנועה של שיקום וריפוי נזקיה של מלחמה
כבר בימי המשנה קבעו חכמים את המגמה להימנע מהרחבת השימוש בשפיכות דמים בבתי הדין. למרות דין התורה שלפיו יש עונש מוות על עבירות, הם אמרו: "סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בְסַנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם!" (מסכת מכות, פרק א', משנה י'). אומנם לעמדה הזו יש גם צד שני שמזהיר מפני טהרנות יתר: "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל" (שם), מכיוון שהימנעות מענישה חמורה עלולה להביא לזלזול ברציחה.
דיון באולפן ynet על חוק עונש מוות למחבלים
(צילום: ירון ברנר)
כדרכם של דברים, שתי העמדות נכונות וראויות, ועל כן נכון לכונן עונש חמור רק בנסיבות קיצוניות, ולא להרחיב אותו. כאשר אנו רואים מה מתרחש בחברות סביבנו בהקשר של עונש מוות, אילו יצרים הוא מתסיס, אילו התנהגויות מחפירות מתרחשות בהקשרו – אנחנו צריכים להימנע מעונש גורף כזה. אנו זקוקים עתה לתנועה הפוכה – תנועה של שיקום וריפוי נזקיה של מלחמה. עונש המוות הגורף הוא תנועה לכיוון ההפוך. הוסיפו לכך את המקצוע החדש שנייצר – "תליין" או "מוציא להורג", ואת כל מה שיתרחש סביבו, ונמצא את עצמנו רק מעצימים את האלימות ולא מנמיכים אותה.
הרב יובל שרלוצילום: באדיבות צהרעל רקע המגמה העולמית והמעמד של מדינת ישראל צריך להיזהר עוד יותר. לא בגלל הפחד מפני "מה שיאמרו", שכן החיים שלנו חשובים יותר, אלא בשל החשיבות הגדולה מצד עצמה של העמדה האנושית המיוצגת בידי מדינת היהודים. המלחמה שנכפתה עלינו הרחיקה אותנו מהמקום שבו רצינו להיות על פי החזון של מקימי המדינה. אנו צריכים לחתור לחזור לשם, ולהיות חלק מאומות העולם החותרות לאיזון נכון בין טובת המדינה ובין היחס לבני האדם והסלידה משפיכות דמים. כל פעולה שמרחיבה את פסקי דין המוות מגדילה את הפער בינינו ובינם, ומטמיעה עוד יותר את היחס המנדה את מדינת ישראל.
די במצב החוקי כיום בישראל ביחס לעונש המוות, שהוא מוגבל מאוד ומצומצם מאוד. במצבים קיצוניים, נכון ללחוץ על התביעה הצבאית לתבוע אותו, וגם אז להציב מחסומים רבים מפני ביצועו. המלחמה הגדולה ביותר במחבלים נעשית בבניין המדינה והחברה מדי יום, כאשר הם רואים כיצד אנחנו הולכים ומצליחים עוד עוד, והם שוקעים בתהומות הסחי והמאוס של התנהגותם. יש סיכוי גדול יותר שבדרך הזו הם יפנו לדרך אחרת ויתייאשו מלהילחם נגדנו, מאשר הניסיון להביא לכך על ידי עונש מוות גורף.
- הרב יובל שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צֹהר
