"מעולם לא חשבתי שזה יקרה שוב, שאני בגילי אצטרך לברוח ממלחמה ולשמוע שוב את הפצצות מתפוצצות מסביבי": ננל זלינסקי, בת 88 מחרקוב, עלתה לישראל היום (ד'), שעות ספורות לפני יום השואה. מאחור הניחה תשעה עשורים של מלחמות ומאבקים: בנאצים, בסובייטים וכעת ברוסים שהפציצו את עירה שבאוקראינה.
"כבר ניצחתי את היטלר פעם אחת, שרדתי את השואה", היא אומרת ל-ynet ו"ידיעות אחרונות". "יש לי בת, שתי נכדות ושלושה נינים – ועכשיו אני שוב פליטה שמנסה להציל את חייה. אני עולה לארץ כדי לשרוד. אני מתרגשת מאוד. יש לנו בחרקוב אנדרטה לזכר השואה, ואני מקפידה להגיע אליה. השנה כבר לא אגיע. לעלות לישראל ביום השואה זה מאוד סמלי עבורי. מרגש אותי לדעת שכל המדינה עוצרת כדי לחשוב על מה שעברנו".
21 ניצולי שואה שנמלטו מאוקראינה והפכו לפליטים, עלו במהלך היום, בסיוע הקרן לידידות, בתזמון מצמרר: ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הם מגיעים עם 130 עולים נוספים – פליטים מאוקראינה – בטיסה מיוחדת של הקרן מקישינב (הטיסה ה-23 מאז פרוץ המלחמה). חלקם יגיעו בטיסה רפואית מיוחדת של זק"א והקרן לידידות, כחלק ממערך הטסה מיוחד של פורום הארגונים (הכולל את חב"ד, הסוכנות היהודית, הג'וינט והקרן לידידות).
בטיסה הרפואית יובא לארץ גם ארונו של ניצול שואה בן 84, שחולץ מקייב לקישינב, אך מצבו הרפואי הידרדר. אשתו שטיפלה בו במסירות על אף שהיא לוקה בעיוורון, עלתה לארץ לפני כמה ימים – וכעת הוחלט להעלות את ארונו לקבורה בישראל, מאחר שהיה בעיצומו של תהליך העלייה.
"הייתי פליטה – והפכתי שוב לפליטה"
זלינסקי מתקשה להירגע. במחנה הפליטים היא מספרת על הטראומות שחוזרות אליה: "המצב בחרקוב כעת גרוע יותר משהיה במלחמת העולם השנייה. בשנת 1941 הייתי פליטה – ועכשיו הפכתי שוב לפליטה".
4 צפייה בגלריה
"המצב בחרקוב כעת גרוע יותר משהיה במלחמת העולם השנייה". ננל זלינסקי
(צילום: דן גוטו, הקרן לידידות)
את חרקוב עזבה לפני שבועיים. "כל העיר כבר הייתה הרוסה", היא מספרת. "כולם בבניין ירדו להתחבא בתחנת הרכבת התחתית, אבל בגלל המצב הרפואי שלי לא יכולתי לרדת. נשארתי לבד לגמרי בדירה במשך עשרה ימים. הרגשתי כמו בכלא, בתא בודד. ניתקו לנו את החשמל, כמעט ולא נשאר לי אוכל, המתנדבים לא ממש הצליחו להגיע אליי – וגם לא משפחתי. נותרתי לבד בבניין של תשע קומות, ללא חשמל וללא יכולת לתקשר עם העולם. ככה הייתי עשרה ימים, ולאחר מכן החלטתי שאני עולה לישראל".
ולרי קנייבסקי (83) ואשתו נליה (80) נמלטו מהפצצות בחרקוב ומתחושת הפחד שליוותה אותם באופן קבוע. גם הוא עובר את מסע הבריחה בפעם השנייה בחייו. "כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הייתי קטן – אבל אני זוכר היטב את הבריחה שלנו אז", הוא מספר. "נסנו על נפשותינו תחת הפצצות, לא הייתי בטוח שנצליח לשרוד את הדרך. אני זוכר את ההפצצות ואני זוכר את הפחד".
4 צפייה בגלריה
"גם אז הדרך הייתה מסוכנת ורצינו להציל את חיינו". טטיאנה ריאבייה
(צילום: דן גוטו, הקרן לידידות)
"אותה תחושה בדיוק ליוותה אותנו עכשיו", מתאר קנייבסקי. "לא האמנתי שבגילי אצטרך לעבור את זה שוב, לא האמנתי שהעיר שלי תחרב, לא האמנתי שאצטרך לחוות שוב את התחושות האלו".
את המלחמה הוא מתאר כ"הפתעה גמורה. התוכנית המקורית שלנו הייתה שהבן שלנו יעלה לישראל, ואנחנו נגיע לבקר – אבל המלחמה שינתה הכול. הפציצו לנו את העיר, זו תחושה נוראה. היריות והפצצות פשוט לא מפסיקות ויש פחד נורא שמלווה אותנו באופן קבוע. אחי, גם הוא ניצול שואה, שרד את ההפצצה האחרונה ממש במזל. הפצצה נפלה סמוך לביתו, כל החלונות התנפצו – ובנס לא קרה לו שום דבר".
"בגיל 100 קשה לעזוב הכול"
טטיאנה ריאבייה תחגוג בחודש דצמבר הקרוב את יום הולדתה ה-99. לארץ היא עולה בטיסה הרפואית, עם בתה בת ה-73: "דוד שלי ומשפחתו נרצחו בשואה", היא מספרת. "אני ומשפחתי הספקנו לברוח ונשארנו בחיים. עכשיו, בגילי, אני שוב בורחת מהעיר שלי. עד לרגע האחרון לא האמנתי שנצטרך לברוח, לא האמנתי שבגילי אצטרך לנסוע באוטובוס חילוץ יותר מיממה, כשמסביבי פיצוצים. גם כשהמלחמה התחילה לא האמנתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן. כשהפצצות התחילו ליפול ממש קרוב לבניין שלנו, החלטנו שאי אפשר להישאר עוד".
4 צפייה בגלריה
"לא האמנתי שהעיר שלי תחרב". ולרי קנייבסקי ורעייתו בדרך למטוס
(צילום: דן גוטו, הקרן לידידות)
ריאבייה הייתה נערה בוגרת כשפרצה מלחמת העולם השנייה. "גם אז נסענו לאזור מרוחק של רוסיה, גם אז הדרך הייתה מסוכנת ורצינו להציל את חיינו. לא האמנתי שבגילי, כמעט בת 100, אצטרך לעבור את התהליך הזה שוב. קשה מאוד לעזוב הכול בגיל הזה. אני בעיקר מודה על כך שיש לנו את מדינת היהודים שתהיה לי לבית".
על פי נתוני הרשות לניצולי שואה, מאז פרוץ המלחמה עלו ארצה כ-525 ניצולי שואה מאוקראינה, 113 מרוסיה ו-1 מבלארוס. ניצולי השואה מאוקראינה הובאו לארץ במבצעי חילוץ מורטי עצבים, חלקם תחת אש ממש. בחלק מהמקרים, ניצולי השואה חולצו מאזורים שנכבשו בידי רוסיה, ואף עברו במחסומים של צבא רוסיה. יש לציין כי לא כל ניצולי השואה שחולצו מאוקראינה הגיעו לישראל, וכי על פי הערכות הגיעו מאות מהם גם לגרמניה.
"במהלך התקופה שאני נמצא כאן, העלינו קרוב ל-3,000 פליטים מאוקראינה, מתוכם כ-270 קשישים וניצולי שואה", אומר בני חדד, מנהל מחלקת העלייה בקרן לידידות, הנמצא בקישינב מאז תחילת הלחימה. "בכל טיסה פגשתי בסיפור מרגש אחר. למשל, ניצולת שואה בת 94 שהביאה איתה שקית עם שלושה ספרים, אחד מהם עם הקדשה מיוחדת של המשורר יבגני יבטושנקו (שחשף את קשר השתיקה בברה"מ סביב הטבח בבאבי יאר). הקשישים האלה, לרוב, לא תכננו לעזוב את אוקראינה, אבל ביתם עולה בלהבות, והמקום הבא שהוא בית עבורם, זו מדינת ישראל".
נשיאת הקרן לידידות, יעל אקשטיין, אמרה כי היא "גאה על הזכות שיש לנו להעניק לאנשים היקרים הללו, שבפעם השנייה בחייהם עמדו בפני סכנת השמדה, את סגירת המעגל שאפשרה להם להגיע הביתה – לישראל". לדבריה, "הגעתם של הניצולים בערב יום הזיכרון לשואה, מסמלת יותר מכול את מהות הציונות והערבות ההדדית בעם היהודי".
4 צפייה בגלריה
פנינה תמנו שטה עם בוריס, יבגניה וצילה – שלושה ניצולי שואה שברחו מקייב ואודסה, במרכז לניצולי שואה בפתח תקווה
שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו שטה, ביקרה אתמול (יום ג') ניצולי שואה במרכז לניצולי שואה בפתח תקווה. "יש לנו זכות וחובה לאומית וגם מחויבות ממשלתית לדאוג לניצולי השואה, להוות להם בית חם ומוגן בישראל, ולסייע להם בכל צורכיהם", אמרה. "בחודשיים האחרונים פגשתי ניצולי שואה רבים שברחו שוב ממלחמה קשה, ובגילם המופלג נאלצו לחצות יבשות ולנוס על נפשם מפני סכנת חיים, בסיוע רב של מדינת ישראל וארגוני העלייה".
