פנינה בן יוסף, המתגוררת מתחילת שנות ה-60 בכפר מימון שבעוטף עזה, נולדה כפסיה לתוך מלחמת העולם השנייה באוגוסט 1940 בפולין. בשואה נמלטה עם הוריה, ושאר משפחתם נספתה. בילדותה היא חוותה רעב ומחסור, ואחרי המלחמה נדדה כפליטה באירופה עד עלייתה ארצה. החוויות האלה הדהדו בה ברגעי המצוקה ב-7 באוקטובר 2023 ואחריו, כשסירבה להתפנות מביתה במשך כשלושה ימים, עם רגל שבורה ואקדח. ייתכן שניצלה בנס, לאחר שהמוני מחבלים חוסלו בדרך למושב.
עדותה של בן יוסף על סיפור חייה תועדה במסגרת מיזם "עדות 710", המתעד את שורדי טבח 7 באוקטובר. "כשנולדתי היו כבר גרמנים בפולין, ודודי נרצח", סיפרה בעדות שמסרה. "אבי, שעבד כנהג קטר, הוביל אספקה וחזר עם פצועים. באחת מהפעמים הוא עצר בעירנו וסיפר מה שהוא יודע וראה, וכך ניסה לשכנע את כל משפחתנו לברוח ברכבת. סבא שלי, אביו, אמר שאנחנו כבר מאות שנים פה, עברנו זמנים קשים ושרדנו – אז נעבור גם את זה. לבסוף ברחנו לרוסיה רק שני הוריי ואני, בזמן שכל שאר משפחתנו עלו בעשן השמיימה".
(קטעים מתוך עדותה של פנינה בן יוסף. צילום: עדות 710)
היא המשיכה וסיפרה: "ברכבת הסווינו את יהדותנו ואסור היה לגלות שמדובר בהוריי, אלא טענו שאני קשורה לאישה אחרת. בכלל נאסר עליי לדבר במשך הנסיעה, וניכרו מתח וחרדה כשאמרתי תודה על סוכרייה שקיבלתי, מה שעלול היה להסגיר אותנו... ברוסיה אבי התגייס, עד שבגיל שלוש בערך, כשחזר, לא הכרתי אותו. חיינו שם בזהות בדויה, ושמי השתנה לפולה ובקיצור 'פפה'. אילפו אותי שמחוץ לבית אדבר רק רוסית (אחרת איימו שאקבל מכות בחגורה), ובבית דיברתי יידיש. הייתי סגורה לבדי בחדר צר וארוך, בזמן שאימי יצאה לחפש עבודה ולהתפרנס, כדי שיהיה לנו מה לאכול. בין היתר מכרה את שיערה השופע, והתספורת שלה הייתה טראומה עבורי. במהלך השעות לבדי הייתי מחפשת עיסוקים וסבלתי מרעב, הייתי מקלפת סיד וטיח מהקיר ואוכלת.
"בסוף המלחמה גורשנו מרוסיה כנתינים פולנים, ומשם החל מסע ארוך עד לארץ. נדדנו ללודז' בפולין ולברנו בצ'כיה ואז למחנה פליטים אוסטרי. שם שמי הפך לפאולה. הגיעו שליחי עלייה מהארץ כדי לחנוך אותנו ולנסות ללמד עברית, וכך קיבלתי גם את שמי העברי פנינה. הוברחנו בדרך לא חוקית במשאית רהיטים למרסיי בצרפת, וממנה עלינו באוניית מסע תוך סערה. רבים סביבנו חלו במחלת ים. הגענו לבית עולים בבנימינה, משם לחדר בכפר גנים בפתח תקווה, ובהמשך הגעתי לעוטף – קודם ליישוב תושיה ואחר כך לכפר מימון הצמוד שבו השתקעתי. בביתי הנוכחי אני גרה מאז 1961".
בן יוסף היא אלמנה, אם ל-2 וסבתא לנכדים. כיום היא גמלאית לאחר שעסקה לאורך השנים בחינוך. מתקפת הטרור שהוביל חמאס ביישובי העוטף בשמחת תורה תפסה אותה במצב שברירי. "לפני 7.10 שברתי רגל, הסתובבתי בקלנועית ותפקדתי כמה שאפשר עם הגבס", היא שִחזרה. "באותו בוקר שמעתי בומים. אנחנו כבר רגילים לכך כשגרה במשך עשרות שנים ולא ייחסתי לזה חשיבות רבה. ישבתי בכורסה מול החלון ובהיתי החוצה, ולא הבנתי למה אין תנועה לבית הכנסת בבוקר החג. לפתע התפרצו בתי ענת עם נכדתי ונכדי חייל הסדיר, שכבר הוקפץ והיה על מדים, והודיעו לי שפרצה מלחמה ושאני חייבת לעבור לממ"ד. את הכורסה לא ניתן להכניס לשם, אז פתחו לי בממ"ד כיסא נוח עם מזרונית. שהיתי בפנים עם אקדח עד יום שלישי, ומפעם לפעם יצאתי. נכדתי נשארה לצידי ונלחצה, כי למעט הממ"ד הבית אינו ממוגן והוא מרובה חלונות שניתן לנפץ ולפרוץ".
היא ציינה כי "בשבת בבוקר היו על הגדר של כפר מימון בין עשרות למאות מחבלים. באותו זמן מסוק עם לוחמי צנחנים יורט ליד היישוב, מה שהתגלה כנס עבורנו – כי הלוחמים בתוכו הצליחו להיחלץ וחיסלו את המחבלים שהיו בדרכם לשחוט אותנו, אחרת אני לא מעיזה בכלל לדמיין מה היה קורה. בשבת אחר הצהריים קיבלתי הודעה שקוראת לכל בעלי הנשקים להגיע לחדר הנשק בכפר. תהיתי מה יקרה אם אגיע לשם בקלנועית, עם הרגל המגובסת ועם האקדח שלי. אנשים בטח היו משטחים על הרצפה מרוב צחוק. אז החלטתי לא להפריע", היא צחקה.
לדבריה, "ביום שני, כשהייתי מבין הבתים הבודדים ביישוב שעוד לא פונו, נכדתי רצתה לקחת אותי ולהתפנות משם, וניסיתי לשכנע שאני בסדר בממ"ד ויש לי את כל מה שאני צריכה. ניהלתי ויכוח ארוך בנושא איתה ועם עוד שכן ויו"ר צח"י (צוות החוסן היישובי), שהיה תלמיד שלי בכיתה א'–ב'. בסוף הבנתי שאם אני נשארת, אהיה נטל על כל מי שיצטרכו לדאוג לי. ההרגשה הייתה קשה מאוד, כי זו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את כפר מימון בשעת צרה. זה מעולם לא קרה לפני כן, גם לא במלחמות שהיו ובימי הפדאיונים והמסתננים, וזאת לאחר שבתי פונתה בפינוי גוש קטיף וחשבנו שזה לא יחזור על עצמו".
בסופו של דבר היא שבה לכפר מימון: "לאחר חודשים כמפונה שבהם ישנתי על כיסא נוח עקב מצבי, חזרתי הביתה על אף שעדיין התנהלה מלחמה. ממקום ירוק ומטופח מצאתי עזובה שנבלה, והרגשתי במקום זר. לשמירת השפיות העצמית לא פתחתי טלוויזיה (אנחנו לא חברות) ולא צפיתי בסרטוני הזוועות, מתוך בחירה, כי אני מוכרחה לשמור על השפיות שלי. אבל הדברים מגיעים אליי, כדוגמת שיחה מפורטת שערכתי עם שורדת נובה ששיתפה את סיפורה האישי". בנוגע לעתיד המושב, היא אמרה בנימה אופטימית: "אנחנו נשרוד. אנחנו נשרוד, כולנו".
עדות 710 הוא מוסד ללא כוונת רווח בהובלה אזרחית שהוקם ב-9 באוקטובר 2023, לתיעוד וידאו של עדויות שורדי 7.10, בהם גם שורדי שואה. הארכיון, שכולל אתר וערוץ יוטיוב, נועד לאפשר לשורדים לשתף את סיפוריהם כחלק מתהליך השיקום ולמען הדורות הבאים. היוזמים והמייסדים – אנשי מקצוע בתחומי הקולנוע התיעודי, המחקר ההיסטורי, החינוך, הטכנולוגיה ובריאות הנפש – ביקשו לתעד ולשמר את החוויות והסיפורים האישיים של השורדים, מתוך הכרה בערך ההיסטורי של הקולות האלה. חזונם הוא הקמת ארכיון דיגיטלי לאומי, שיכלול אלפי עדויות מצולמות וישמש לחינוך, למחקר וליצירה. המאגר נועד להבטיח נגישות לציבור הרחב, בישראל ובעולם כולו, בהווה ולמען הדורות הבאים.
