עד לאחרונה, הסיפור של ליאוקדיה יוסטמן היה די רגיל עבור יהודייה שנולדה בפולין ב-1922: משפחה ליברלית, גדלה בלודז', נשלחה לגטו לאחר הכיבוש הנאצי, נמלטה עם הוריה מגטו ורשה. בהמשך אמה התנדבה ללכת לטרבלינקה כדי להציל את חיי בתה, ובמרץ 1943 היא נמלטה עם אביה לטירול שבאוסטריה, באמצעות תעודות מזויפות של פולנים קתולים.
ליאוקדיה ואביה חיו במשך שנה שלמה תחת זהות בדויה כעובדים בכפייה, עד שמקומי הלשין עליהם לגסטאפו. אביה נרצח במחנה רייכנאו, והיא נכלאה בתחנת המשטרה באינסברוק, ששוטריה סירבו להסגירה (חמישה מהשוטרים בתחנה ועוד שלוש נשים בעיר קיבלו ב-1980 את אות חסידי אומות העולם מיד ושם).
לאחר שהכלא הופצץ בידי מטוסים אמריקניים, ליאוקדיה נמלטה מהכלא ביחד עם חברתה מריסיה פוקס בינואר 1945, רגע לפני המשלוח האחרון למחנה רבנסברוק. היא שרדה את המלחמה, חזרה לאינסברוק, הפכה למזכירה הראשונה של הוועד היהודי, והתחתנה עם יוסף ויניצקי, פליט יהודי שכמוה ניצל בזכות ניירות מזוייפים ועזרה ממקומיים. השניים התחתנו ב-16 בספטמבר 1946, החתונה היהודית הראשונה בעיר לאחר המלחמה, בנוכחותם של כמה מלוחמי המחתרת שסייעו להם להימלט. ב-1950 הם היגרו לניו יורק, וליאוקדיה נפטרה בפלורידה ב-2002.
ב-2016, מרטין ט'יילר נזכר בסצינה אחת מבית הוריו, למרות שהוא היה אז רק בן שלוש: קציני גסטאפו פורצים בסערה לבית הוריו ועוצרים את האב והבת שהתחבאו בבית. שנים לאחר המלחמה, "לוטה", כפי שט'יילר כינה אותה, לא יצאה לו מהראש.
הוא ניגש לחבר שעבד בארכיון העיר אינסברוק בבקשה לחקור את את תולדותיה. זה ביקש עזרה מהיסטוריון ותיאולוג, ואלו גייסו את תלמידיהם ושני שוטרים בפנסיה כדי לחקור את הסיפור. הם הצליחו למצוא בפלורידה את ג'פרי ויניצקי, בנה של יוסטמן, ואז גילו שהיא כבר כתבה את זכרונותיה מיד לאחר שהגיעה לאמריקה, ואלו תורגמו לספר, "במרדף אחר החיים".
הספר תורגם לגרמנית (וזכה לתערוכה מלווה באינסברוק) והוא מביא תיאור מדכדך על רדיפת היהודים, בריחתם של ליאוקדיה ואביה ג'ייקוב, ושיתוף הפעולה של המקומיים. אבל לצידם היו גם אזרחים שסירבו לשתף פעולה עם היטלר למרות שנשבעו לו אמונים. אותם אזרחים מגלים הומניות וחמלה כלפיה וכלפי יהודים אחרים בנסיבות כמעט בלתי אפשריות.
הספר מביא את מילותיה האחרונות של אימה, סופיה, לליאוקדיה לאחר שהתנדבה לעלות על הטרנספורט למחנה ההשמדה כדי להציל את בתה: "יקירתי, את הכול בשבילי. עתידי. את חייבת להינצל. הרצון הזה שלי - הוא חזק מהרצון שלי לחיות. אני סומכת על אביך שיסלול את הדרך שלך למקום בטוח. נתתי לך חיים, ילדתי הקטנה, ואני רוצה שהחיים הללו יימשכו".
המחקר אחר קורותיה של יוסטמן, גילה עוד 15 פואמות שהיא כתבה, חלקן בזמן שהייתה בכלא. הצעירה היהודייה תיארה את חיי היום יום של הנשים בכלא, גם במהלך בריחתה מהכלא באינסברוק. בתחילה היא הייתה רושמת את הפואמות הללו על קירות התא שלה בכלא, אבל וולפגנג נוישמידט, מפקד התחנה, הבהיר לה שזה מנוגד לתקנות, והביא לה מחברת שבה יכלה לכתוב את שיריה, למרות שגם זה היה בניגוד לתקנות.
הפואמות החדשות שנמצאו מספרות על הקושי והדיכוי שבכליאה, הכמיהה לשלום וחופש, האבל על ההורים ותחושת היתמות, האכזריות של חלק מהשומרים, ועל אמונה ואלוהים, וכל כולן שורה אופטימיות עזה למרות הקונטקסט שבו הן נכתבות. המחקר גילה כי הפואמות נכתבו בגרמנית ולא בשפת אמה בגלל החשש מהסוהרים, וכי היא תכננה לפרסם אותן מיד לאחר המלחמה, אבל אף אחד באוסטריה לא גילה בהן עניין.
80 שנה אחרי, ליאוקדיה יוסטמן מקבלת את הכבוד שמגיע לה, לסיפור חייה, להוריה. בווינה כבר קוראים לה "אנה פרנק האוסטרית".
