אבי ידידי, שותפי, מורי ויקירי,
קשה להיפרד ממך.
היית כל כך מרכזי בחיי ובחיי המכון.
היית אדם גדול מהחיים.
לפני מספר שבועות חששנו שעברת שבץ. כשחזרת לדבר - התקשרתי אליך, והדבר הראשון שאמרתי היה "אבי, אל תעשה לי את זה שוב". צחקת את צחוקך הכל-כך מוכר, ואמרת לי "אל תדאג, אני בסדר, אני פה. אני לא הולך לשום מקום".
וביום חמישי בערב, שלחת לי את ההודעה הבאה: "דני יקירי, אני אחרי הניתוח. זה עבר בהצלחה ואני כבר ישוב על הכורסאות. מחר אתחיל ללכת. שמור על עצמך, אני בסדר, באהבה אבי".
אבל אבי, לא עמדת בדבריך. השארת את כולנו יתומים.
אבי יקירי ומורי, היית אחד ומיוחד. דוגמה ומופת לשליח ציבור, לשליח של עם ישראל. נלחמת כל חייך להעצמתו הערכית והרוחנית: כשאנשים אמרו "אנחנו לא יכולים", "אנחנו בטראומה", "יש סתירה בין ביטחון ומוסר", "זה לא הזמן לדבר על טוהר הנשק" – אתה הצבת חזון. היית לנו כמגדלור.
כשפגשתי אותך לראשונה, לפני כ-40 שנה לא הצלחתי לפענח אותך עד הסוף. לא תפסתי אותך, את מהותך. אבל עם הזמן קלטתי שמה שלא הבנתי הוא שיש באישיותך סתירה עמוקה: מצד אחד, היית בן הדור הקודם, דור הנפילים. אני הייתי מסתובב עם אבי ז"ל (הרב פרופ' דוד הרטמן) כשהוא שוחח ונפגש עם גדולי רוח כדוגמת גרשום שלום, אפרים אלימלך אורבך, אוריאל סימון, מנחם אלון, שלמה פינס, ישעיהו ליבוביץ'… ואתה אבי, קורצת מאותו החומר. האנשים שנשאו את הרוח וההגות של עמנו.
יותר מכולם הזכרת לי את ליבוביץ' - אדם שידע וקרא הכל, אדם שהיה יכול לכתוב ספר שכולו הערות שוליים. איש רחב יריעה. אך מצד שני, גם אדם עם מחויבות לדבר אל כל אדם, עם כוחות נפש בלתי נלאים שהובילו אותו להסתובב בכל פינה בארץ כדי להגדיל תורה ולהאדירה.
כמו ליבוביץ', האש שבתוכך ביקשה לדבר עם העם. למרות שהיית בן הדור הקודם, היית האדם הכי עכשווי שהכרתי. כשנושא חשוב או אקוטי היה עולה בשיח הציבורי או בתקשורת, עוד לפני שהבנתי אותו - לך כבר היה מאמר בעיתון, שעם הזמן התפתח לספר.
פרופ' אבי שגיא
(צילום: מכון הרטמן)
עוד ידברו המון על יצירתך, על תרומתך האינטלקטואלית ועל אופק ידיעותיך שלא היה לו גבול. אבל לא זה מה שאפיין אותך. היית אדם עטור הישגים וכבוד, ולא הם שהניעו אותך.
מה שהגדיר את ה"אבי" שכל-כך הערכנו ואהבנו היא העובדה שבמהותך היית אדם שרואה. רואה במובן שעמנואל לוינס הגדיר זאת: לראות את האחר זה להיות מחויב אליו. זו הייתה התורה העיקרית שרצית לחנך את עם ישראל לאורה.
אבי, אתה ראית. אתה ראית את עם ישראל, את אתגריו, קשייו וחובותיו. אהבת את עם ישראל אהבה שלא הייתה תלויה בדבר. אהבה של חסד.
גם כאדם פרטי היית איש של חסד אדיר. ראית את הסובבים אותך, ובמיוחד את אלו שהיו זקוקים לעזרתך. כשתלמיד היה צריך עזרה או המלצה, כשחבר נקלע למצוקה, וכשאנשי מעלה נשכחו עם הזמן – אתה לא שכחת. ביקרת, טילפנת, לימדת, ומעל לכל – הופעת. היית נוכח. קיימת את המצווה "לא תוכל להתעלם" במשמעותה המלאה – לא להיעלם כשאדם אחר זקוק לך.
אבי, היית לי ולנו לאח, לשותף, לבן ברית.
עולמנו נקרע היום, איבדנו בן אדם בכל מובן המילה.
זכרך הוא אור.
זכרך הוא חובה.
זכרך הוא ברוך.
שלום חברי ומורי.
הרב ד״ר דניאל הרטמן, נשיא מכון הרטמן
