אברהם (יאיר) שטרן חיבר עבור הלח"י את "חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים". הפלמ"ח טען כי "מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח", ולפרטיזנים האיטלקים היה את "בלה צ'או". וכעת אתם מוזמנים להכיר את המנון המחתרת היחידה שלחמה בקומוניזם, אבל כמעט שלא התפרסמה:
"ניע ביוסיא ניקַוו, אי ני־ווערו ניקַוו, טולקה בּוגַה אַדנַוָו.
ניֵיט, ניֵיט, ניקוָו, קרומיע בּוגַה אדנוָו".
וכשנתרגם את זה לעברית, התדהמה גדולה יותר:
"איני מפחד מאף אחד, איני מאמין באף אחד, רק באלוקים אחד.
אין, אין אף אחד רק אלוקים אחד."
כן, המחתרת היחידה שלחמה במשך עשרות שנים בשלטון הקומוניסטי היתה ארגון יהודי, דתי-חרדי בשם "מחתרת שניאורסון" - ששמה מעיד עליה כי חבריה לא היו יותר מכמה מאות של משפחות חסידי חב"ד שמונהגים בידי האדמו"ר הקודם של החסידות, רבי יוסף יצחק שניאורסון. הם לא היו חמושים בתתי-מקלע, אלא בסכין לשחיטה כשרה ולברית מילה מחתרתית, את בקבוקי התבערה המסורתיים החליפו מקוואות ובמקום בריקדות מה שהם בנו היו דווקא תלמודי תורה שדבקו בלימודי קודש בלבד וסירבו ללמד את דוסטוייבסקי.
עשרות רבות מחברי המחתרת שילמו בחייהם על הפעילות והוצאו להורג או שהם נידונו לשנות מאסר ממושכות בגולאגים הידועים לשמצה, ועל משפחותיהם נגזרו יתמות, פחד תמידי, עוני, רעב ושלל חוויות מעצבות ומעציבות בחסות שמש העמים.
וכמו בכל מחתרת, גם הקומוניסטים דגלו בשיטת "אתה הראש - אתה אשם", וחיפשו את המנהיג. במקרה שלנו, הרבי שניאורסון. מאחר שגם לא ניסה להוריד פרופיל או להסתתר, משימתם לא הייתה קשה במיוחד. היום (א', י"ג בתמוז) מציין העולם היהודי את פתיחת שנת המאה לשחרורו הניסי והבלתי נתפס של האדמו"ר הריי"צ ממאסרו – מאסר שכבר כלל גזר דין חתום להוצאה להורג בירייה (ר"ל), אשר הומר בהמשך לשנות מאסר ממושכות בעיר גלות המרוחקת כ־24 שעות נסיעה רצופה ברכבת ממוסקבה, ולבסוף הסתיים בגירושו מברית המועצות.
"אקדח יכול להפחיד אדם שיש לו אלים רבים ועולם אחד. אבל לי יש אלוקים אחד ושני עולמות, והאקדח לא מפחידני". אימרה זו של הרבי אל מול החוקר המאיים שמנפנף באקדחו בחדר החקירות של ה'שׁפֹּלַרְקֶה' מטיל האימה, דומה שמקפלת בתוכה את תמצית הסיפור כולו. איך הצליח רבי אחד, נרדף ומאויים, לאגד סביבו קומץ חסידים ולצאת למאבק חסר-סיכוי במעצמה סובייטית אדירה.
אדמו"ר במחתרת
רבי יוסף-יצחק שניאורסון, אדמו"ר הריי"צ , היה האדמו"ר השישי בתולדות חסידות חב"ד. הרבי נודע כגאון בתורה ובחסידות וכאיש מופת, ובעיקר התבלט במאבקו לשמירת הגחלת היהודית בברית-המועצות תוך סיכון אישי רב. הוא נולד בעיירה ליובאוויטש, בן יחיד לרבי שלום-דובער, אדמו"ר הרש"ב, ולאמו הרבנית שְׂטֶרְנָא-שרה. חתנו הוא הרבי מליובאוויטש המוכר לכולנו, האדמו"ר השביעי.
לאחר נישואיו, מונה על-ידי אביו למנהל ישיבת "תומכי תמימים", שפעלה בעיירה ליובאוויטש ונשלח למשימות שתדלנות ועסקנות ציבורית, שדרשו לא-אחת אומץ-לב ותעוזה. בשנת תר"פ, לאחר פטירת אביו, נתמנה הרבי לממלא מקומו. היה זה שלוש שנים בלבד לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית, והרבי היה המנהיג היהודי היחיד בברית-המועצות שניהל עם חסידיו מאבק עיקש כנגד גזרות השלטון. בשל כך נרדפו רבים מן החסידים, ואף הרבי עצמו.
מודעה משנת 1927 מטעם רבני ירושלים הקוראת להתפלל להצלת הרבי הריי"צ (מימין), לצד כתבה מהעיתון היהודי הלטבי "היינט", שפורסמה בשנת 1937, ומציינת עשור ל"חג הגאולה" של האדמו"ר השישי מליובאוויטש. הטקסט סוקר את אירועי השחרור של הרבי מהמאסר ברוסיה הסובייטית
המהפכה הביאה עמה אידיאולוגיה טוטלית ששינתה סדרי עולם: הקומוניסטים ניהלו מלחמת חורמה בכל מי שלא קיבל את רעיונותיהם. הם היללו את ערך השוויון ואת העמל ובָּזו לדת ולאמונה. הוגים ואנשי רוח שלא התיישרו לפי דעותיהם נרדפו. בתי הסוהר מלאו במתנגדים פוליטיים. רבים הוצאו להורג או נזרקו למחנה כפיה בערבות סיביר. הכול נכנעו תחת המגף הקומוניסטי.
לנגד עיניו של הרבי עמד עתיד היהדות בברית המועצות. גורלם של מיליוני יהודים, שיהדותם נלקחה מהם בכוח הזרוע, הדיר שינה מעיניו. בתי-הכנסת שנסגרו, ה"חדרים" והישיבות שננעלו על סורג ובריח, החוקים הנוקשים שהוציאו אל מחוץ לחוק פעילות דתית. כל זה איים להכחיד את היהדות מברית-המועצות.
הרבי מיהר לגייס את חסידיו והקים מחתרת שפעלה מתחת לאפו של המשטר. בעורקיהם של חסידיו זרמה מסירות-נפש. הם היו חדורים בלהט של אמונה עזה, ופעלו בדבקות עיקשת כשהם מתגברים על הפחד ועל הסכנות הרבות.
"בדיקת חמץ" בחודש תמוז
המחתרת החב"דית הצליחה לטוות רשת קשר מסועפת בין אגפיה וסניפיה השונים, וגם עם חו"ל, ממש מתחת לאפו של המשטר האימתני. החסידים הצליחו להערים על הצנזורה ההדוקה והשתמשו בשלל צופנים ומילות קוד שהוליכו שולל את מאמציהם של חוקרי הקג"ב לתפסם.
כך למשל בז'רגון המחתרתי מונח כמו "בדיקת חמץ" לא בישר על חג הפסח הממשמש ובא אלא על ביקור של המשטרה החשאית בבית המשפחה. הליכה ל"בית החרושת" לא היתה כדי לייצר משהו בפס הייצור של הבולשביזם, אלא פשוט ללמוד תורה בישיבה, 'אבא' היה המורה, 'סבא' היה הרבי, וכשכתבו במברק כי מענדל היה "חולה והבריא" הכוונה לא היתה לשפעת וגם לא לדלקת אוזניים, אלא לכך שנאסר ולבסוף שוחרר ממאסרו.
אם יש משהו אחד יותר מהכל שהחסידים יכולים ללמד אותו חברי מתחרות אחרות, חוץ ממסירות הנפש, ליטרלי, למען המשימה, זו תחושת הרעות ואהבת האחים שלא הופרה לעולם גם לא במחיר עינויים ודמים רבים.
במקביל, המפלגה הקומוניסטית הסובייטית הקימה מחלקה מיוחדת בשם ה"יברי-סקציה", המחלקה היהודית, שהוקמה כדי לדכא את אורח החיים היהודים, ולהחליף את הרוח היהודית המסורתית ואת קיום המצוות ב"תרבות בולשביקית" ולכפות את רעיונות הקומוניזם על היהודים. בשטח, היבסקציה ביצעה מהלכים אכזריים לסגירת בתי כנסת, ישיבות ומוסדות דת וחסד, כמו גם עונשים קשים לרבנים ולראשי הקהילות.
ניצחון האור: מקומות בהם פעלו תאים של המחתרת החב"דית (נקודות כחולות) ויישובים בהם יש היום בתי חב"ד להפצת היהדות נקודות לבנות)
(איור: באדיבות המרכז לעזרי שליחות)
אנשי הייבסקציה, זיהו כמובן שיש יד-מכוונת שפועלת מתחת לפני השטח בקרב הקהילות היהודיות, ובתוך זמן קצר הושתלו סוכנים בשורות המחתרת החבדי"ת והחלו מעצרים וחקירות. "שטינקרים" ניסו להיטמע בקרב החסידים ולהוציא מהם מידעים, פעילים עונו קשות, הוצאו להורג או נשלחו לארץ גזרה. אבל בעקבותיהם באו אחרים.
במקביל, טבעת החנק סביב הרבי הלכה והתהדקה. השלטון זיהה בו את ראש המחתרת האנטי-קומוניסטית, והרבי אף הוזהר גלויות לחדול ממעשיו. ברשותו של הרבי היה את "הפנקס השחור" - רשימה מפורטת ובה שמותיהם של רבנים, מורים בישיבות מחתרתיות וב"חדרים" מחתרתיים, משפיעים-רוחניים, מפעילי מקוואות, ועוד. זה היה פנקס שערכו לא יסולא בפז ואם היה נופל בידי השלטונות, היה עלול לגרור מפולת כללית בקרב מיליוני יהדות ברית המועצות. בתקופת מאסרו של הרבי הוסלק הפנקס והועבר לאחד מבכירי הפעילים במחתרת.
בתכל'ס – דרכו של הרבי הייתה חסרת סיכוי.
אבל כבר ידוע שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. הקומוניזם קרס אל פח הזבל של ההיסטוריה. נכון, זה לקח שבעים שנה, אבל היהדות שמועלם לא הוכרעה שבה לרוסיה וליתר מדינות חבר העמים, בגוו זקוף ובראש מורם עוד יותר. קהילות חדשות הפריחו חיים יהודיים תוססים על שרידי הקהילות שקפאו אי-שם בשנת תרע"ז.
נס שחרורו של רבי יוסף-יצחק שניאורסון ממלתעות הרשע היה פלאי. וחג-הגאולה שחל בי"ב-י"ג בתמוז מלמד את כוחה של הנחישות ומסירות-הנפש, ועמידותה של היהדות כנגד כל אויב. "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה" כתב הרבי. והיום כולנו מבינים כי אכן לא מדובר בסיפור פרטני אלא בסיפור של כולנו.
כבר מאה שנים.
הרב מוני אנדר הוא שליח חב"ד לתקשורת הישראלית.
תודה לרב לוי שייקביץ על הסיוע הרב בהכנת הכתבה. אלפי שליחי חב"ד ברחבי העולם מציינים את היום המיוחד בשורת אירועים והתוועדויות לקהל הרחב, ומזמינים את הציבור לנצל את מעלת היום כדי לכתוב לברכה אל ציונו של הרבי
