ימים ספורים לפני 7 באוקטובר 2023, נחתו אריאל ורייצ'ל סימבליסה בישראל לביקור. בבוקר חג שמחת תורה עוד הספיקו ללכת לתפילה. רק כשיצאו מבית הכנסת ברעננה והלכו לבית של בתם, הבינו שמשהו לא רגיל קורה. "אחרי שיצאנו מהתפילה הלכנו לאכול צהריים וראינו שהרחובות ריקים", נזכר אריאל, "בגלל העובדה שאנחנו שומרים שבת לא ידענו מה קרה. כשהגענו לבית, חברים של הבת שלי סיפרו לנו מה קרה. אחר כך גם צפינו בחדשות והבנו את גדול האירוע. זה היה מחריד".
האינסטנקט הוא לא לברוח ממקום כזה?
"לא. זה לא משהו שאפילו עלה בדעתנו".
במקום לברוח, בני הזוג החליטו לעלות לישראל, פחות משנתיים לאחר מכן. הם הצטרפו ל-223 עולים נוספים שהגיעו מרחבי צפון אמריקה. מסביב ז'רגון של עלייה במבטא אמריקאי, כיפות ומטפחות, מגן דוד על הצוואר. כלבי המחמד נמצאים בבוידעם של המטוס.
הם זוג יהודים מברוקלין, הכירו בפגישה עיוורת לפני שנים רבות. יש להם שני ילדים. הוא בן 72, היא בת 69. הוא אוהב להתאמן במכון. היא נעמדת בהתרגשות כששרים את "התקווה". לא מזמן יצאו לפנסיה והחליטו שזה הזמן להפוך לעולים חדשים.
הם ארזו חיים שלמים בדולרים כדי להמיר הכול בשקלים. עכשיו הם מוכנים למה שעומד לבוא כדי להגשים את החזון הציוני, להגיע לארץ זבת חלב ודבש. כלומר, כל עוד יש מזגן, כדי שהטמפרטורה לא תחריב את המתוק. ביום רביעי הם נחתו בישראל, בטיסת צ'רטר מיוחדת של ארגון "נפש בנפש", בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל וג'ואיש נשיונל פאנד ארה"ב. "יש כל מיני סיבות לכך שרצינו לגור בישראל", מספרת רייצ'ל. "יש לנו קשר רוחני וציוני לישראל. יש לנו פה בת וקרובי משפחה נוספים".
הגעת העולים לישראל בשבוע שעבר
יש חשש להתחיל פרק חדש בגיל מבוגר?
"אנחנו מרגישים שזה בעצם לנסוע הביתה. לא התחלה חדשה".
מה התוכניות לארץ?
"לעשות הרבה ביייביסיטר. לנסוע לטיולים. להתנדב".
יש משהו שמדאיג אתכם פה? בכל זאת אתם באים בזמן מלחמה.
"אני מרגישה בטוחה יותר בישראל מאשר בארצות הברית, כי האנטישמיות באמריקה אולי לא תהיה גרועה יותר אבל היא גם לא תהיה טובה יותר".
"המלחמה לא תעצור אותנו"
לדוד ושושנה טאובר מניו ג'רזי יש ארבעה ילדים. הוא רופא ילדים, היא מורה. הם ביקרו בעבר לא מעט בישראל. ביתם החדש יהיה בירושלים. "זה היה חלום כבר הרבה זמן", מספרת שושנה. "גם בדורות הקודמים אצלנו. ההורים שלי, הסבים. להם זה לא הסתדר מסיבות כלכליות או בגלל הילדים. לנו הייתה הזדמנות".
זו תקופה מוזרה לבוא בה לישראל, לא?
דוד: "באמריקה הרגשנו רחוקים מהאחים והאחיות שלנו בישראל, והמלחמה לא תעצור אותנו. להיות פה ממלא אותנו יותר מאשר בכל מקום אחר".
שושנה: "כל החברות הכי טובות שלי עשו עלייה בעשר השנים האחרונות".
ובכל זאת, אתם באים עם ילדים. אין שום חששות ביטחוניים?
"יש חששות כאמא שהם לא יתאקלמו. להביא ילדים לשפה חדשה, לתרבות חדשה. בסופו של דבר אני ובעלי מבוגרים והעלייה תהיה בעיקר בשבילם. כדי שיראו איך החגים פה, השבת. שלא ירגישו זרים. שיראו שכולם כמוהם פה".
באמריקה הם הרגישו זרים?
"כולם אכפתיים אבל זו לא המדינה שלי, אפילו שגדלתי בארה"ב. אלה לא החגים שלי. זה נחמד וחמוד, אבל תמיד ארגיש באמריקה שערב חג הוא לא כמו בישראל, בבית".
למה תתגעגעו? אולי לחנויות הכלבו הענקיות?
דוד: "כן, ולחברים ולמשפחה".
שושנה: "גם אני, אבל חשוב לי להגיד שאני לא בורחת מכלום,אני באה כי אני רוצה. אז אני לא לחוצה".
ממיאמי לתל אביב
עבור ורוניקה זרגוביה בת ה-43, המעבר לתל אביב, שבה ביקרה בעבר, לא מסובך בכלל. היא נולדה בקולומביה וגדלה במיאמי. אמא שלה מארגנטינה. היא תמיד הרגישה אורחת במדינות שבהן חיה, אבל לא הרגישה כך בישראל.
הסיבה המרכזית למעבר קשורה לעבודתה. היא עיתונאית שחשה שאחרי 7.10, הדרך שבה הוצגה המלחמה בתקשורת לא שיקפה את מה שבאמת קרה פה. "אחרי מה שקרה הגעתי לישראל עם קרוב משפחה כדי להתנדב בחקלאות, ביקרתי חיילים פצועים ואז חזרתי הביתה. בדצמבר 2024 שוב באתי, הפעם לתוכנית התנדבות של חודש עם מד"א", היא משתפת. "אחרי מה שקרה הרגשתי שזו הארץ שלי ואני רוצה להתנדב ולתמוך בה. הייתי בה המון פעמים בעבר אבל לפני זה התמקדתי בקריירה שלי. אני לא רוצה להתחרט שיכולתי לעשות עלייה ולא עשיתי. עכשיו זה הזמן, כי אין לי ילדים ואני לא נשואה".
4 צפייה בגלריה
ורוניקה זרגוביה. "ראיתי איך מדווחים בחו"ל על ישראל וראיתי שלא בודקים עובדות כמו שצריך"
(צילום: שחר עזרן)
מה גרם לך להחליט באופן סופי?
"כעיתונאית ראיתי איך מדווחים על ישראל וראיתי שלא עושים בדיקת עובדות כמו שצריך על מה שקרה עם חמאס ועל המלחמה. אני מעדיפה לחפש עבודה פה, כי האמת חשובה יותר בעיניי. אולי לא אעבוד בעיתונות. כרגע אני רוצה ללכת ללמוד באולפן ולדבר עברית ברמה טובה מאוד".
למה הכי תתגעגעי?
"למשפחה ולחברים. החיים במיאמי ביץ' דומים לתל אביב, כי יש ים, וגם בצורת הבנייה. אז אולי לזה קצת פחות אתגעגע".
זו תקופה מוזרה לעלות בה, ובכל זאת, לא נראה שלמישהו מהעולים זה מפריע. אולי כי בישראל מצבי קיצון הם השגרה. אולי כי לרעיון כמו החזון הציוני יש השפעה רבה יותר מאשר למציאות. "לא מפתיע אותי שהגיעו כל כך הרבה עולים עכשיו", אומר אופיר סופר, שר העלייה והקליטה ממפלגת הציונות הדתית. "הם מזהים עתיד לילדים שלהם בארץ. דיברתי עם אנשים פה שאמרו שהם חושבים לעשות את זה כבר הרבה שנים, ואחרי 7 באוקטובר הם חושבים שזה אקט של סולידריות".
גם טוני גלברט, מייסד-שותף ויו"ר "נפש בנפש", לא מופתע מכמות העולים בנסיבות הקיימות: "מה שמעניין את האנשים זה האחדות. ראינו לפני 7 באוקטובר שהייתה ירידה במימוש העלייה כי אנשים הרגישו שמשהו בסיפור הציוני נסגר, והם חיכו. אחר כך הם באו ואמרו: לחיות במיאמי או ניו יורק זה לא נורא, אבל אנחנו רוצים להיות חלק מהציבור הזה. אתם הישראלים שאנחנו רוצים להיות חלק מהם".
ביציאה מהמטוס בטרמינל 1 מחכים לעולים עם תזמורת ודגלים, מצלמות ושלטים. הם מאושרים לנחות פה. משם עוברים לריקודי "הבה נגילה" באולם מקבלי הפנים. יש גם דוכני שתייה ואוכל. להיות ישראלי זה גם לאהוב לקבל דברים בחינם. לפחות את אלה שנעימים.
משם הם יוצאים לבתים החדשים, בתקווה שלכולם יש ממ"ד והם יודעים לזהות שאזעקה של חות'ים זה לא כמו מאיראן. בנסיעה הראשונה בכביש הם יראו את תמונות החטופים בכל מקום. אחר כך יראו גם את המשפחות בטלוויזיה או בכיכר. בישראל של אוגוסט 2025 מזיעים לא רק מהחום.
הכותבת הייתה אורחת "נפש בנפש" בניו יורק
